מחקר חשף חלק מהבסיס העצבי לקשר זוגי במוחם של מכרסמים מונוגמיים, שגורם להם לרצות ולהתאחד עם בני זוגם לאחר פרידה

האהבה משנה את המוח שלנו. כאשר אנחנו יוצרים קשר מיוחד עם מישהו או מישהי, המוח שלנו מגיב אליהם באופן שונה מלכל אדם אחר, וכך גורם לנו להתגעגע כשהם לא נמצאים לידינו, לשמוח ולהתרגש כשהם חוזרים. במחקר שהתפרסם לפני חודשים אחדים מצאו החוקרים תאי עצב שפועלים כאשר בן או בת הזוג מתקרבים, ומהווים חלק מהבסיס העצבי לקשר זוגי – אצל נברנים. 

נברני הערבה (Microtus ochrogaster) הם חיות המודל האידאליות לחקר מונוגמיה. קודם כל, והכי חשוב, הם מונוגמיים: בני הזוג נשארים יחדיו לאורך זמן ומטפלים יחד בצאצאים. יחסים מונוגמיים אינם נפוצים אצל יונקים – פחות מעשרה אחוזים מהמינים שומרים על נאמנות זוגית – וזה כבר הופך את נברני הערבה למיוחדים למדי. בנוסף, מינים אחרים של נברנים, הקרובים מאוד גנטית לנברני הערבה, אינם מונוגמיים, וכך אפשר לבדוק את ההבדלים הגנטיים התורמים למונוגמיות. ולבסוף, הנברנים הם מכרסמים קטנים, המתרבים במהירות ואפשר לגדל אותם בקלות במעבדה, תכונות חשובות עבור חיית מודל.

מחקרים על נברני הערבה הראו, למשל, את התפקיד החשוב שיש להורמונים כמו וזופרסין (vasopresin)  ואוקסיטוצין (oxytocin) ביצירת הקשר המונוגמי, ומצאו אזורים במוח שהקשר ביניהם מתחזק בזמן יצירת הקשר הזוגי. אחד מהאזורים האלו הוא גרעין האקומבנס (Accumbens), שהוא חלק ממערכת הגמול המוחית – המעגלים העצביים שגורמים לנו להרגשה טובה כשאנחנו אוכלים משהו מתוק, שותים מים קרים כשאנחנו צמאים, ועוד. גם סמים ממכרים מפעילים את המעגלים האלה, וכך גורמים להתמכרות. מחקרים קודמים הראו שגרעין האקומבנס ומערכת הגמול פעלו גם אצל אנשים שהחזיקו ידיים עם בן או בת הזוג שלהם או אפילו התבוננו בתמונות שלהם.

דוגמה לא נפוצה ליונקים מונוגמיים, בחיות נוחות מאוד למחקר. משפחה של נברני ערבה | צילום: Zoe Donaldson, CU Boulder
דוגמה לא נפוצה ליונקים מונוגמיים, בחיות נוחות מאוד למחקר. משפחה של נברני ערבה | צילום: Zoe Donaldson, CU Boulder

התאים שפועלים כשאנחנו מתקרבים

במחקר החדש, חוקרים מארצות הברית הקליטו פעילות של תאים יחידים בגרעין האקומבנס של נברנים, דבר שאי אפשר לעשות בבני בני אדם. הם בדקו את פעילות התאים כשהנברנים נמצאים לצד בני זוגם, או פוגשים אותם לאחר זמן מה שלא התראו, בהשוואה לפעילותם כשהם עם נברנים אחרים. הבדיקות נערכו לפני שהנברנים יצרו את הקשר זה עם זה, לאחר שלושה ימים שבהם בני הזוג היו ביחד ולבסוף לאחר שבועיים של חיים בזוג. כך התחקו החוקרים אחר השינויים בפעילות התאים במהלך התפתחות הקשר הזוגי.

כאשר הנברנים נמצאו קרוב מאוד לבני זוגם, החוקרים ציפו לראות את תאי העצב בגרעין האקומבנס פועלים בצורה שונה באופן ניכר מפעולתם כאשר הנברנים נמצאו קרוב לנברן אחר, שאליהם לא היה להם קשר מיוחד. "באופן מפתיע, זה לא מה שמצאנו", אמרה זואי דונלדסון (Donaldson) מאוניברסיטת קולורדו, ראש צוות המחקר. פעולת תאי העצב הייתה דומה מאוד בשני המצבים. 

לעומת זאת, כאשר הנברנים התקרבו אל בני הזוג שלהם לאחר שהופרדו, הפעילות בגרעין האקומבנס היתה שונה מזו שנראתה כשהם התקרבו אל נברן זר. היייתה קבוצת תאים שפעלה אך ורק בתגובה לנוכחותו של בן הזוג, וקבוצה אחרת שפעלה כשהנברן התקרב למישהו שלא הכיר. ככל שהקשר התחזק והנברנים בילו זמן רב יותר ביחד, קבוצת התאים שהופעלה בזמן התקרבות לבני הזוג גדלה – עוד ועוד תאים הצטרפו אליה. "גיוס התאים האלו למטרה החדשה עשוי להיות חשוב ביצירת הקשר ובשמירה עליו", אמרה דונלדסון. 

​מעורב בהתמכרויות, וגם באהבה זוגיות מונוגמית. גרעין האקומבנס במוח | איור: JACOPIN / BSIP / SCIENCE PHOTO LIBRARY
מעורב בהתמכרויות, וגם באהבה זוגיות מונוגמית. גרעין האקומבנס במוח | איור: JACOPIN / BSIP / SCIENCE PHOTO LIBRARY

מוטיבציה להתקרבות

התאים האלו היו כולם חלק מגרעין האקומבנס, כלומר שייכים למערכת הגמול, שתפקידה לגרום לנו להרגשה טובה ולעודד אותנו לחזור ולבצע את הפעולה שהובילה להרגשה הזו – במקרה זה, התקרבות לבן הזוג. "כדי לשמור על מערכת היחסים לאורך זמן, צריכה להיות לנו מוטיבציה כלשהי להיות עם בן הזוג כשהוא רחוק", אמרה דונלדסון. "המחקר שלנו הוא הראשון שניסה לזהות את הבסיס העצבי לאותה מוטיבציה, לרצון להתאחד".

ומה עם בני האדם? אנחנו יודעים ממחקרים קודמים שגרעין האקומבנס משחק תפקיד בקשרים רומנטיים גם אצלנו, ובהחלט ייתכן שגם במוחנו יש קבוצת תאים שפועלת כאשר אנחנו מתקרבים לבן או בת הזוג שלנו – קבוצה שהולכת וגדלה ככל שהקשר מתחזק. כשאנחנו אוהבים מישהו, אנחנו זקוקים לנוכחותו ורוצים להתקרב אליו - כך בנוי המוח שלנו, כמו גם של הנברנים.