הביולוג האמריקאי אדוארד וילסון היה אחד המדענים החשובים של המאה ה-20, ובין השאר הניח את היסודות למחקר שיטתי של התנהגות חברתית של בעלי חיים, ולחקר מגוון מינים

"הגביע הקדוש של אד היה עצם ההנאה מהחתירה לידע. הוא היה ממזג רעיונות בלתי נלאה. האומץ המדעי והקול הפואטי שלו שינו את הדרך שבה אנחנו מבינים את עצמנו ואת עולמנו. התקווה הגדולה ביותר שלו הייתה שתלמידים ברחבי העולם יחלקו את התשוקה שלו לתגליות מדעיות, כבסיס לשמירה ולדאגה לכדור הארץ". כך ספדה לאדוארד וילסון פאולה ארליך (Ehrlich), נשיאת הקרן הקרויה על שמו, קרן וילסון למגוון ביולוגי (The E.O. Wilson Biodiversity Foundation). וילסון, שהלך לעולמו ב-26 בדצמבר בגיל 92, היה מחשובי הביולוגים של המאה ה-20 ושל תחילת המאה ה-21. הוא כונה "היורש של דרווין", נחשב לאבי הסוציוביולוגיה, ועבודתו על מגוון ביולוגי הניחה את התחום על יסודות מדעיים ומתמטיים.

וילסון לא חשש להיכנס למחלוקות מדעיות, ועבודתו זימנה לו לא מעט מהן. הן התגברו דווקא בעשור האחרון לחייו, לאחר שיצא נגד התיאוריות המקובלות להתפתחות תכונות של חברתיות ואלטרואיזם – תיאוריות שבעבר לא רק תמך בהן, אלא מילא תפקיד חשוב בפיתוחן. אך גם בני הפלוגתא הגדולים ביותר שלו לא יחלקו על התרומה הענקית שלו למדע ולשימור הסביבה.

כריכת ספרו של וילסון, "איש טבע", בעברית ובאנגלית
כונה "היורש של דרווין" ונחשב לאבי הסוציוביולוגיה. כריכת ספרו האוטוביוגרפי של וילסון, "איש טבע", בעברית ובאנגלית

איש הטבע

אדוארד אוסבורן וילסון (Wilson) נולד ב-10 ביוני 1929 בבירמינגהם שבמדינת אלבמה בארצות הברית. הוריו התגרשו כשהיה בן שמונה, והוא עבר לא מעט ממקום למקום עם אביו ואמו החורגת. מגיל צעיר אהב לבלות בטבע, ונראה שמצא שם את השקט שחסר לו במקומות אחרים. "על חיות וצמחים יכלתי לסמוך", כתב וילסון בספרו האוטוביוגרפי, איש טבע (Naturalist). "יחסים אנושיים היו קשים יותר".

הילד הצעיר נהג לשוטט ביערות ולדוג בבריכות ונחלים. באחד ממסעות הדיג האלו, קרס החכה נתקע בעינו הימנית, והוא איבד את הראייה בה. התאונה לא גרמה לו להתרחק מהטבע, אך אולי השפיעה על תחומי התעניינותו. "תשומת הלב של עיני הנותרת הופנתה אל האדמה", כתב וילסון בספרו. הוא התמקד בבעלי החיים הקטנים, שאחריהם יכול היה לעקוב מקרוב. כך אולי נולדה אהבתו לנמלים, שהפכו מאוחר יותר למוקד המחקר שלו. עוד בהיותו תלמיד תיכון גילה וילסון את הקן הראשון של נמלי אש בארצות הברית – מין פולש שגורם נזקים משמעותיים במדינה זו. בשנים האחרונות הגיע מין אחר של נמלי אש לישראל.

וילסון סיים תואר ראשון ותואר שני בביולוגיה באוניברסיטת אלבמה, וב-1951 החל את לימודי הדוקטורט שלו באוניברסיטת הרווארד. ב-1956 מונה שם לפרופסור.

התקופה שבה נכנס וילסון לעולם המחקר הביולוגי הייתה תקופה של גילויים וחידושים מסעירים, אלא שהעולם הזה היה שייך בעיקר לביולוגים מולקולריים ולגנטיקאים. גילוי מבנה ה-DNA ב-1953 הוא רק דוגמה אחת, בולטת במיוחד, לדומיננטיות של תחומים אלו. וילסון, שחקר את התנהגותן של נמלים, נראה במובן מסוים כשייך לעולם הישן, לאותם "אנשי טבע" בני המאה ה-19 שעל שמם קרא לספרו. אך הוא לא ראה זאת כך. הוא שילב את הממצאים המולקולריים החדשים עם תובנות שאפשר היה לקבל רק מתוך בחינה של בעל החיים השלם בסביבתו הטבעית, ופתח את הדלת לתחומי מדע חדשים.

נמלי אש אדומות | Shutterstock, AOKSANG STUDIO
עוד בהיותו תלמיד תיכון גילה וילסון את הקן הראשון של נמלי אש בארצות הברית. נמלי אש אדומות | Shutterstock, AOKSANG STUDIO

סוציוביולוגיה

אחת השאלות העיקריות שעליהן ניסה וילסון לענות היא: כיצד התפתחה באבולוציה ההתנהגות של בעלי חיים, ובעיקר ההתנהגות החברתית שלהם? הוא חקר עם עמיתיו את ההתנהגות של נמלים זו עם זו, ובין השאר גילה את התקשורת הכימית ביניהן. גם בקרב בעלי חיים חברתיים, המבנה החברתי של קן הנמלים יוצא דופן: המלכה היא היחידה שמתרבה, ושאר הנמלים דואגות לה ולצאצאיה, בלי שתהיה להן האפשרות להעמיד צאצאים בעצמן. מבחינה אבולוציונית, זו ההקרבה האולטימטיבית – הנמלים הפועלות מתות ללא שהעבירו את הגנים שלהן הלאה. בעתות מצוקה, יש נמלים שגם מקריבות את עצמן באופן ישיר יותר, ומתות למען הקן.

לפי הברירה הטבעית, תכונות יתפשטו באוכלוסייה אם הן עוזרות לבעליהן להעמיד צאצאים – כלומר להעביר לדורות הבאים את הגנים שלהם, המכתיבים את אותן תכונות. התנהגות הנמלים, אם כך, היא פרדוקסלית: איך יכולה להתפתח תכונה שמונעת מבעליה להעביר הלאה את הגנים שלו? ובכל זאת, התנהגות כזו אכן קיימת, לא רק אצל נמלים - גם בני אדם עשויים לסכן את חייהם ואפילו להקריב את עצמם למען אנשים אחרים, קבוצה או מטרה.

פתרון אפשרי לחידה הציע הביולוג ויליאם דונלד המילטון (Hamilton), שפרסם ב-1963 מאמר בשם "האבולוציה של התנהגות אלטרואיסטית". החידוש של המילטון היה בהתמקדות לא בבעל החיים, אלא בגנים שלו. הנמלים הפועלות חולקות רבים מהגנים שלהן עם המלכה, וגם עם צאצאי המלכה. לכן, כאשר הן מטפלות בצאצאים האלו הן עוזרות, בצורה עקיפה, לגנים שנמצאים גם אצלן להמשיך לדור הבא. הרעיון הזה נודע בשם כשירות כוללת (inclusive fitness) – כשירות היא מדד ליכולתו של בעל חיים להעמיד צאצאים, אך כשירות כוללת מתייחסת גם לצאצאים של קרובי משפחתו, שחולקים איתו גנים. שם אחר לאותה תיאוריה הוא ברירת שארים (Kin selection), כלומר ברירת טבעית שפועלת דרך קרובי משפחה.

המילטון הראה במאמר כי תכונה גנטית שגורמת להקרבה עצמית עשויה להתפתח באבולוציה ולהתפשט באוכלוסייה, אם היא מועילה לקרובי המשפחה של אותו אלטרואיסט. וילסון, לפי עדותו, קרא את המאמר בנסיעת רכבת ארוכה, מבוסטון למיאמי. כשהגיע ליעדו, הוא השתכנע לחלוטין בנכונות התיאוריה. "שמתי את עצמי בידיו של המילטון", הוא כתב.

הוא שילב את הממצאים ממחקריו שלו על הנמלים עם הרעיונות של המילטון, ופיתח תיאוריה המסבירה את ההתנהגות של נמלים וחרקים אחרים, על בסיס אבולוציוני וגנטי. מחרקים עבר וילסון לבעלי חיים אחרים, כולל האדם. ב-1975 פרסם את ספרו החשוב ביותר, סוציוביולגיה: הסינתזה החדשה, ובכך למעשה ייסד תחום מדעי חדש. "האורגניזם הוא פשוט דרכו של ה-DNA לייצר עוד DNA" הכריז.

וילסון טען שיש מקור אבולוציוני להתנהגות של כל בעל חיים, אפילו שלנו. אמנם, התרבות שלנו, הסביבה שאנו גדלים בה, משפיעה עלינו רבות, וקשה מאוד להפריד בין השפעתה לבין המרכיבים הגנטיים של התנהגותנו. ובכל זאת, המוח האנושי גם הוא תוצר של האבולוציה, ולכן הברירה הטבעית יכולה לעזור לנו להבין אספקטים שונים בפסיכולוגיה של האדם.

טענות אלו הובילו חלק מקוראיו – או סביר יותר, אנשים שקראו דיווחים של אנשים אחרים על דעותיו – להאשים את וילסון בתמיכה בגזענות ובסקסיזם. הם טענו שלפי התיאוריה של וילסון, האדם עוצב בכוחות הברירה הטבעית להיות גזען ואלים, לכן אין כל דרך לשנות זאת. וילסון השיב שטענות אלו מקורן בחוסר הבנה של התיאוריה: ההתנהגות שלנו אינה נקבעת מראש בגנים שלנו, אלא נוצרת ביחסי הגומלין שבין גנטיקה וסביבה, ומשתנה במהלך חיינו.

בעולם המדעי, עם זאת, ספרו של וילסון התקבל בהתלהבות. התיאוריה שלו הציגה בסיס מאחד לחקר התנהגות בעלי החיים, והציבה אותו על יסודות מדעיים איתנים. "זה היה משחרר", אמרה קארן סטרייר (Strier), חוקרת פרימטים אמריקאית, בראיון לניו-יורק טיימס. "זה איפשר לנו לחקור את כל החיות מאותה נקודת מבט בסיסית". שרה בלפר רדי (Hrdy), חוקרת שימפנזים שהייתה תלמידתו של וילסון, אמרה שעד היום "95 אחוזים מחקר ההתנהגות של בעלי החיים הם סוציוביולוגיה".

כריכת ספרו של וילסון, סוציוביולוגיה: הסינתזה החדשה
הציג בסיס מאחד לחקר התנהגות בעלי החיים. כריכת ספרו של וילסון, סוציוביולוגיה: הסינתזה החדשה

ברירה בכמה רמות

ב-2010 התפרסם מאמר שהיכה גלים בעולם הביולוגיה. "ב-40 השנים האחרונות ברירת שארים, המבוססת על הרעיון של כשירות כוללת, הייתה התיאוריה המובילה שניסתה להסביר את האבולוציה של התנהגות חברתית", כתבו המחברים. "כאן אנחנו מראים את המגבלות של הגישה הזו". זה אולי לא נשמע כמו התקפה נחרצת במיוחד, אך במונחים אקדמאיים, "כאן אנחנו מראים את המגבלות" משמעותו "אלו הסיבות שאנחנו חושבים כי הגישה הזו חסרת ערך ולא נכונה". עדיין, המאמר כנראה לא היה מעורר הדים כה רבים לולא אחד משלושת המחברים שלו היה "אבי הסוציוביולוגיה" בעצמו, אדוארד וילסון.

החלופה שהציגו וילסון ועמיתיו הייתה ברירה טבעית שמתרחשת בכמה רמות – גם ברמת הפרט, אך גם ברמת הקבוצה. הרעיון של ברירה קבוצתית (group selection), שבה קבוצות של בעלי חיים גוברות בתחרות על קבוצות אחרות של בני מינם, אינו חדש. אך בשנות ה-60 תיאורית הברירה הקבוצתית נדחקה הצידה מפני הגישה הרואה בברירת הפרט, או הגנים של הפרט, את המניע העיקרי של האבולוציה. ברירה קבוצתית, כך טענו חוקרים רבים, פשוט אינה עובדת: המודלים המתמטיים מראים שהיא אינה מסוגלת להשפיע בצורה משמעותית על אבולוציה של מין, ותצפיות על בעלי חיים לא העלו ראיות שתומכות בה. בעשורים הבאים, הברירה הקבוצתית כמעט ונעלמה לחלוטין מהנוף האקדמי.

וילסון ועמיתיו טענו שהמודלים של תקופה זו היו מוגבלים, והניחו פעילות ישירה של הגנים על ההתנהגות, ללא אפשרות של השפעה סביבתית, דרך למידה וחיקוי. הם הביאו גם דוגמאות לתצפיות שתומכות בברירה קבוצתית, כמו למשל שיתוף פעולה בין לביאות להגנה על הטריטוריה. "במחקר הזה נעשו מאמצים רבים למצוא יתרון ברמת הפרט להגנה משותפת, וכולם נכשלו", כתבו וילסון והביולוג האבולוציוני דייויד סלואן וילסון במאמר פופולרי שפרסמו. "זה משאיר את הברירה הקבוצתית כחלופה הסבירה ביותר".

הגישה של וילסון ועמיתיו לא הייתה חזרה מוחלטת לברירה הקבוצתית, אלא שילוב שלה עם רמות אחרות של ברירה, בלי לראות בברירת הפרט חלק חשוב ומשמעותי יותר מאחרים. ברירה קבוצתית, הם טוענים, משחקת תפקיד חשוב לא פחות באבולוציה, ובמיוחד באבולוציה של האדם. היא יכולה להסביר בין השאר את הנטייה החזקה שלנו לחלק את בני האדם ל"אנחנו" ו"הם", ולהזדהות עם הקבוצה שאליה אנחנו משתייכים.

הברירה הקבוצתית מציגה פתרון שונה לבעיית האבולוציה של האלטרואיזם. אם אנחנו מתמקדים בפרט, בבעל החיים היחיד, קשה להבין מדוע נמלה תקריב את חייה עבור אחרים. אך אם הברירה היא בין קבוצות הנמלים, הרי שלקבוצה שבה הנמלים מוכנות להקריב את עצמן יהיה יתרון. כך הציגו שני הווילסונים במאמרם את התיאוריה שלהם על רגל אחת: "אנוכיות מנצחת אלטרואיזם בתוך הקבוצה, ברמת הפרט. קבוצות אלטרואיסטיות מנצחות קבוצות אנוכיות. השאר הוא פרשנות".

המחלוקת רחוקה מסיום

בעיני חוקרים רבים, פרסום המאמר נראה כמו שינוי חד ומפתיע בדעותיו של וילסון, אך הוא אמר שכבר זמן רב לפני כן החל להטיל ספק ברעיון הכשירות הכוללת. "ברירה טבעית סטנדרטית היא פשוטה יותר וטובה יותר", טען בראיון לאתר New Scientist ב-2012. "בני אדם התפתחו על ידי ברירה בכמה רמות – הברירה האישית עם הברירה הקבוצתית, שבה שבט מתחרה בשבט".

כפי שניתן לצפות, חוקרים רבים שתומכים ברעיון הכשירות הכוללת לא מיהרו לאמץ את הרעיונות החדשים של וילסון, ואף תקפו אותו בחריפות. כמעט 150 ביולוגים חתמו על מכתב שהתפרסם בכתב העת המדעי Nature, ובו כתבו "אנחנו חושבים שהטיעונים [של וילסון ועמיתיו] מבוססים על הבנה מוטעית של התיאוריה האבולוציונית, ופרשנות שגויה של המחקר האמפירי". הם מסיימים באומרם: "בסופו של דבר, כל תיאוריה ביולוגית צריכה להישפט על בסיס יכולתה לבצע תחזיות חדשות, ולהסביר תופעות ביולוגיות. לדעתנו, המאמר [של וילסון ועמיתיו] לא עושה אף אחד מאלו". ריצ'רד דוקינס (Dawkins), הביולוג האבולוציני שכתב רבות על ברירת שארים וכשירות כוללת, ניסח זאת בקצרה: "וילסון פשוט טועה". אין ספק שהמחלוקת הזו עדיין רחוקה מסיום.

 כריכת ספרו של וילסון, "חצי כדור הארץ"
כתב רבות על החשיבות בשמירה על המגוון הביולוגי. כריכת ספרו של וילסון, "חצי כדור הארץ"

שימור המגוון הביולוגי

הסוציוביולוגיה לא הייתה התחום היחיד שבו עסק וילסון, ולא התחום היחיד שאת יסודותיו הניח. בעבודת הדוקטורט שלו חקר וילסון את שטחי המחיה של נמלים שונות, ואיך הן מתפשטות מאזור לאזור. מאוחר יותר, עם רוברט מק'ארתור, הוא חקר את המגוון הביולוגי בסביבות שונות, וכיצד הסביבה משפיעה על מספר המינים שיוכלו לחיות בה. ב-1967 פרסמו השניים ספר על ביו-גיאוגרפיה של איים, ובו ניסחו משוואות שבעזרתן אפשר לחזות את מגוון המינים באי על פי מאפיינים של האי, כמו גודלו ומרחקו מיבשת.

הספר היה במהרה לאחד הספרים המשפיעים ביותר בתחום המגוון הביולוגי. חוקרים מצאו שהנוסחאות של וילסון ומק'ארתור תקפות לא רק באיים אלא גם בסביבות נוספות, כמו אגמים או יערות. הן התאימו במיוחד במקומות שבהם פעילות האדם – בניית יישובים, סלילת כבישים או כריתת יערות כדי ליצור שטחים חקלאיים – ביתרה את הסביבה הטבעית ל"איים" מלאכותיים. התיאוריה יכלה לנבא את הסיכוי של מינים לשרוד באיים אלו, וכיצד להעלות את הסיכוי הזה – למשל בעזרת יצירת מסדרונות אקולוגיים, שמחברים בין איים שונים.

וילסון לא היה רק חוקר פורץ דרך אלא גם כותב וסופר פורה ומוכשר. הוא פרסם עשרות ספרים, רובם עוסקים בנושאי מחקריו. על שניים מספריו – "על טבע האדם" (1978) ו"הנמלים" (1990) – זכה בפרס פוליצר לספר העיון הטוב ביותר. שלושה מספריו האחרים הגיעו לצמרת רשימות רבי המכר של העיתון "ניו יורק טיימס".

ההכרה בחשיבות העצומה של תרומתו המדעית קיבלה ביטוי גם בפרסים רבים מאוד שהוענקו לו, בהם המדליה הלאומית למדעים בארצות הברית, פרס קראפורד המוענק מטעם האקדמיה השוודית בתחומים שבהם אין פרס נובל, מדליית בנג'מין פרנקלין והפרס על שם קרל סייגן לשיפור ההבנה הציבורית של המדע. כמו כן הוא קיבל עשרות תארי דוקטור לשם כבוד ממוסדות יוקרתיים. גם לא מעט מוסדות נקראים על שמו, וההנצחה ההולמת ביותר היא בעלי חיים רבים שנקראו על שמו, ביניהם עטלף אפריקאי והציפור Myrmoderus eowilsoni ממשפחת ציפורי הנמלים, שעוקבות אחר נמלים טורפות, ואוכלות בעצמן את החרקים שמצליחים לברוח מהן.

לשמור על הכדור

וילסון פעל כל חייו למען שימור הסביבה, וכתב רבות על החשיבות בשמירה על המגוון הביולוגי. ב-2016 פרסם את הספר חצי כדור הארץ: כוכב הלכת שלנו נלחם על חייו, ובו טען שהדרך היחידה להימנע מהכחדה המונית היא לשמור חצי משטח כדור הארץ כסביבה טבעית.

שנתיים לאחר מכן פרסמו שלושה חוקרים מאמר שבו בדקו אילו שטחים יש לשמור ואיפה, כדי להגן על מספר גדול ככל האפשר של מינים בצורה הטובה ביותר. "אנחנו לוקחים את הרעיון של אד ורצים איתו", אמר סקוט פים (Pimm), שהוביל את המחקר. "זה עד כדי כך פשוט".

"אני מאמין בסוג של שימור הסביבה שמכוון במיוחד לשימור עולם החי, החיים על פני כדור הארץ", אמר וילסון ב-2012, בראיון לאתר New Sceintist. "אנחנו צריכים להקדיש לכך תשומת לב רבה יותר, כמשהו שיכול לאחד את בני האדם. הרי אם יש ציווי מוסרי אחד שבוודאי נוכל להסכים עליו, הוא לא להרוס את מקום הולדתנו, הבית היחיד שאי פעם יהיה לאנושות".