הטיסה המוזרה אל הירח

חמש-עשרה דקות ועשרים ושתיים שניות. זה היה הניסיון המצטבר בטיסות חלל של כל אנשי הצוות של החללית "אפולו 14", שניצבה על כן השיגור ב-31 בינואר 1971. גם הניסיון המועט הזה נרכש עשר שנים קודם לכן, כשתכנית החלל האמריקאית הייתה ממש בחיתוליה. ובכל זאת, זה היה הצוות שאמור לבצע את הנחיתה המאוישת השלישית על הירח.

קיצור תורים

במאי 1961 עשה אלן שפרד היסטוריה, כשהיה לאמריקאי הראשון בחלל. הוא אמנם לא הקיף את כדור הארץ, כמו יורי גגרין הסובייטי, שהקדים אותו בחודש, אלא רק עלה לגבול החלל וירד, אבל התקבל בכבוד מלכים ובמצעדי ניצחון. שפרד היה אמור לטוס גם במשימת מרקורי 10, ולהקיף את כדור הארץ במשך שלושה ימים, אך נאס"א הפסיקה את תכנית מרקורי לפני כן, כדי להתקדם לחלליות ג'מיני, המיועדות לשני אסטרונאוטים במקום אחד, ואמורות לבחון עקרונות חשובים בדרך לטיסות אל הירח. שפרד שובץ לפקד על טיסת ג'מיני הראשונה, אבל בסוף 1963 החל לחוש התקפי סחרחורות ובחילות וכאבים באוזן שמאל.

הוא ניסה להסתיר את הדבר מחשש שהרופאים יקרקעו אותו, אך כשהמצב החמיר נאלץ לפנות לבדיקות. האבחנה היתה מחלת מנייר (Ménière's disease) - הצטברות נוזלים באוזן מסיבה לא ברורה. למחלה לא היה טיפול, ושפרד קיווה שהוא יהיה בין 20 האחוזים מהחולים שמחלתם עוברת מאליה. בינתיים, שפרד הוסר ממצבת האסטרונאוטים הפעילים, ושובץ לתפקיד משרדי: מנהל לשכת האסטרונאוטים. בתפקיד זה היה אחראי בין השאר על שיבוצם של חבריו לטיסות.

שפרד, שהיה לאגדה בציבור הרחב בזכות טיסתו החלוצית, היה לאגדה הרבה פחות נעימה בנאס"א. הוא נודע במצבי הרוח ההפכפכים שלו, והתקשה להתמודד עם היותו מקורקע. את המעמד והקשרים הרבים שרכש בזכות מעמדו הציבורי, ניצל לטובת עסקים פרטיים ופתח סוכנות נדל"ן מצליחה. בסוכנות החלל העלימו עין מהעבודה שלעיתים היה מקדיש שעות רבות מיום העבודה לענייניו העסקיים, בין השאר משום שכולם הודו שהדבר לא פוגע בביצוע תפקידיו בלשכת האסטרונאוטים.

השנים חלפו, המחלה לא חלפה מאליה, ושפרד התחיל לחשוש שלעולם לא יוכל לטוס עוד. ואז, בסוף 1968, שמע על ניתוח נסיוני שעושה רופא אזניים מלוס אנג'לס, הכולל קידוח חור בעצם, לניקוז הנוזלים. בתחילת 1969 נרשם שפרד בשם בדוי במרפאה, עבר את הניתוח בהצלחה, ובמאי 1969, שמונה שנים אחרי טיסתו, חזר שוב לסטטוס של אסטרונאוט פעיל.

הדבר האחרון שעשה בלשכת האסטרונאוטים היה החשוב ביותר מבחינתו. הוא שיבץ את עצמו לטיסה הראשונה האפשרית, כמפקד אפולו 13, החללית השלישית שאמורה לנחות על הירח. שפרד הפר את הכלל הלא כתוב, שעליו לפקד קודם על צוות גיבוי, ודחק מהתור את הצוות שהיה מיועד לטיסה הזו. הוא ביקש מהאסטרונאוט המנוסה ג'ים מקדיוויט (McDivitt) לשמש טייס רכב הנחיתה. מקדיוויט סירב בטענה ששפרד אינו מנוסה דיו לפקד על משימה כזו, אז שפרד ויתר על שירותיו לטובת אסטרונאוט חסר כל נסיון, אדגר מיטשל (Mitchell). גם לטייס תא הפיקוד בחר שפרד באסטרונאוט שמעולם לא טס עד כה, סטיוארט רוסה (Roosa).

חוסר הנסיון הקיצוני של הצוות החדש לא נעלם מעיניהם של מנהלי סוכנות החלל. בסופו של דבר החליט ראש נאס"א על החלפת צוותים. שפרד וצוותו שובצו לאפולו 14, כדי שיוכלו להתאמן עוד, ואילו הצוות של אפולו 14 הוקדם לאפולו 13. בסופו של דבר, אפולו 13 לא נחתה על הירח. פיצוץ בתא הפיקוד השבית את החללית, ורק במאמץ רב של אלתורים והמצאות הצליחה נאס"א להחזיר בשלום את שלושת אנשי הצוות.

הצוות הכי פחות מנוסה בטיסות חלל. מיטשל (מימין) שפרד (במרכז) ורוסה על רקע סמל המשימה | צילום: נאס"א

הולכים על הקצה

על רקע חוסר הנסיון של הצוות, התאונה בטיסה הקודמת, והחשש מקיצוצי תקציב לאחר שתכנית הירח השיגה את מטרתה – הניצחון על ברית המועצות – היו בנאס"א חששות רבים מכישלון במשימה. החששות כמעט התממשו בשעות הראשונות, כשהצוות בתא הפיקוד היה צריך לעשות תמרון עגינה לרכב הירח. רוסה הצטיין בתמרון הזה בסימולטור, והיה אמור לעשות אותו בקלות, אלא שגם לאחר חיבור מדויק, מנגנון הנעילה לא עבד והחלליות לא התחברו.

לאחר כמה כשלונות, הציע מרכז הבקרה צעד של ייאוש, להפעיל את המנוע הרקטי של תא הפיקוד כדי לדחוף חזק יותר את נקודת החיבור. זה עבד. התמרון שהיה אמור להימשך דקות אחדות, הסתיים אחרי כמעט שעתיים, והצוות קיבל אישור לצאת מהמסלול סביב כדור הארץ אל עבר הירח.

מיטשל, שהיה טייס בצי האמריקאי, טייס ניסוי ומדריך טיסה לפני שהצטרף לנאס"א, היה בעל עניין רב בתחום נוסף: תופעות על טבעיות. הוא ידע שנאס"א לא יראו את הדבר בעין יפה, אבל הטיסה לירח הייתה מבחינתו הזדמנות שאסור להחמיץ לניסוי מדעי. בתיאום עם שני רופאים הוא ניסה לבדוק אם אפשר לשדר מידע מהחלל לכדור הארץ בכוח המחשבה. בכל ערב של הטיסה, בשעת השינה, הוא שלף לוח עם סמלים שונים בעודו מחופר בשק השינה שלו, התרכז כמה דקות באחד מהם, בעוד כמה גברים שישבו בחדר בפלורידה, ניסו לקרוא את מחשבותיו ולגלות לאיזה סמל הוא התכוון.

לקראת הנחיתה על הירח, גילו האסטרונאוטים תקלה במחשב הנחיתה על הירח. מהנדסי מחשב של נאס"א הצליחו להתגבר על הבעיה, ושידרו למיטשל את תיקוני התוכנה הדרושים – בטכנולוגיית רדיו, לא בכוח המחשבה – והוא הספיק להקלידם בזמן.

במהלך הנחיתה עצמה נתקלו שפרד ומיטשל בתקלת מכ"ם, ושוב, ברגע האחרון הצליח מרכז הבקרה להעביר להם הוראות תיקון. כשתוקנה התקלה, הנחית שפרד את החללית קרוב יותר ליעדו מכל חללית אפולו אחרת. בגיל 47 היה שפרד לאדם המבוגר ביותר שדורך על הירח. כשיצא מרכב הנחיתה אל פני הירח ברמת פרה-מורו (Fra Mauro), המשפט שאמר לא נועד לספרי ההיסטוריה, אלא שיקף את ההיסטוריה האישית שלו. "זה היה מסע ארוך, אבל אנחנו כאן".

משימת אפולו 14 הייתה הראשונה שנחתה באזור הררי של הירח, ואחת המטרות העיקריות של האסטרונאוטים על פני הירח הייתה לאסוף דגימות סלעים משוליו של "מכתש החרוט" (Cone Crater), מכתש בקוטר של יותר מ-300 מטרים, שהגיאולוגים סברו כי לאורך שוליו יש אבנים מעומק הירח, העשויות לחשוף כמה סודות על היווצרותו. אף על פי שבשעת הנחיתה שני האסטרונאוטים ראו היטב את המכתש מהאוויר, התברר שעל פני הקרקע קשה הרבה יותר למצוא אותו.

אחד הגיאולוגים שביקש להדריך אותם לפני הטיסה בדרכים למצוא סימני דרך מזהים על פני קרקע הירח, נתקל בשאננות שלהם. "אין מה לדאוג, יהיו לנו מפות", אמרו שפרד ומיטשל. אבל על פני הירח, הם למדו בדרך הקשה כי ניווט על הקרקע שונה מאוד מניווט אווירי. הם היו מותשים מהטיפוס במעלה הגבעה אל עבר שפת המכתש, ולאכזבתם – פשוט לא מצאו אותה, אף על פי שידעו כי הם קרובים מאוד לשם. גם לאחר שמרכז הבקרה האריך בחצי שעה את שהותם בשטח, הם לא מצאו את המכתש עצמו. ניתוח בדיעבד העלה כי הם היו רק כעשרים מטרים מיעדם, והחמיצו את ההזדמנות לאסוף את הדגימות הנכספות משפת המכתש ממש.

שפרד ומיטשל הספיקו להציב ניסויים מדעיים, ואספו עשרות קילוגרמים של דגימות קרקע וסלעים. בטרם חזרו לרכב הנחיתה, הספיק שפרד להיכנס לספרי ההיסטוריה. כחובב גולף, הוא לקח עמו לירח ראש מחבט, ועל פני הירח הבריג אותו לידית של אחד מכלי החפירה. הוא הניח כדור גולף על הקרקע, אך גילה שאינו יכול לחבוט בשתי ידיים, מפני שלחץ האוויר בחליפת החלל לא איפשר לו להתכופף לתנוחה הדרושה. הוא הסתפק בהנפת המחבט ביד אחת, ולאחר שהחטיא ניסה שוב, והפעם הכדור עף למרחק רב "קילומטרים רבים", כדבריו לצופי הטלוויזיה. אם כי הערכות ריאליות יותר מדברות על חבטה למרחק של פחות מ-400 מטרים.

אחרי הטעויות בניווט, משחק גולף קצר על הירח. שפרד עם המחבט המאולתר | צילום: נאס"א

מאבק משפטי

שני האסטרונאוטים בילו כיממה וחצי על פני הירח, מתוכן כתשע שעות וחצי בפעילות שטח על פניו, מחוץ לרכב הנחיתה. בעוד שפרד ומיטשל פועלים על פני הירח, הקיף אותו רוסה בתא הפיקוד של אפולו 14, ועמל שעות רבות על צילומים מדויקים של פני הירח ושל אתרים שונים – צילומים שיהיו חשובים מאוד לבחירת אתרי הנחיתה והיעדים המדעיים של חלליות אפולו הבאות.

הטיסה לכדור הארץ עברה בלי אירועים מיוחדים. ב-9 בפברואר, כמה דקות אחרי תשע בערב, צנחה אפולו 14 בשלום באוקיינוס השקט, ואנשי הצוות נאספו במהירות לספינה "ניו אורלינס". שפרד, מיטשל ורוסה רשמו עוד היסטוריה קטנה. הם היו הצוות האחרון שנכנס להסגר אחרי החזרה מהירח. לאחר מכן הבינו בנאס"א שהצוותים אינם מביאים זיהומים מסוכנים, וסגירתם בבידוד אחרי הטיסה – מיותרת.

כמה ימים לאחר נחיתתם התפרסמה בעיתון ידיעה קטנה על ניסוי התודעה של מיטשל. בשלב זה הוא כבר לא היה לו אכפת להודות שעשה את הניסוי, כי היה לו ברור שלא יקבל עוד הזדמנות לטוס לחלל, סיפר לימים. למעשה, שלושת אנשי הצוות לא טסו שוב לחלל.

מיטשל פרש מנאס"א כעבור שנתיים, וייסד מכון לחקר התודעה. עד היום לא ברור אם נחל הצלחה כלשהי בניסוי שעשה מהחלל. הוא גם נהג לטעון כי חוצנים רבים פוקדים את כדור הארץ, וב-2004 הרגיז שוב את הקהילה המדעית כשטען שמרפא ("הילר") שטיפל בו ממרחק ריפא אותו מסרטן.

ב-2011 נקלע מיטשל לקרב משפטי עם נאס"א. הוא לקח עמו מרכב הנחיתה את אחת המצלמות שתיעדו את הנחיתה על הירח, וצרר אותה עם פריטים אחרים שהותר לאסטרונאוטים לשמור למזכרת מהטיסה, כמו חליפת החלל שלהם. אבל כשהציע את המצלמה במכירה פומבית במחיר התחלתי של 80 אלף דולר, טענו בנאס"א כי היה אסור לו לקחתה, אף על פי שלא התכוונו לעשות עמה דבר, ואם לא היה לוקח אותה הייתה נשארת על הירח. המשפט הסתיים בפשרה. מיטשל מסר את המצלמה לנאס"א, וסוכנות החלל תרמה אותה למוזיאון התעופה בוושינגטון.

לעומת מיטשל, אצל שפרד הטיסה לירח מיצבה אותו סופית כגיבור אמריקאי. הוא קיבל עיטורי כבוד מנאס"א ומהצי, והנשיא ניקסון מינה אותו לשגריר כבוד לאו"ם, בטרם העניק לו דרגת אדמירל. בסופו של דבר שפרד היה היחיד מבין שבעת חברי קבוצת האסטרונאוטים הראשונה שגם נחת על הירח. הוא נשא תפקידים ציבוריים רבים עד מותו מסרטן הדם ב-1998.

רוסה נשאר בנאס"א עד 1976, ושימש אסטרונאוט גיבוי בטיסות אפולו האחרונות. לאחר שפרש פנה לעסקים, וזכה להצלחה, אך מת מסיבוכים של דלקת הלבלב ב-1994, בגיל 61 בלבד.

מיטשל האריך ימים יותר משני חבריו לצוות, ומת מסרטן ב-2016, בגיל 85, סמוך מאוד ליום השנה ה-45 לנחיתתו על הירח. עם מותו, הייתה אפולו 14 למשימת הירח הראשונה שכל שלושת אנשי צוותה הלכו לעולמם.

משימת אפולו 14 הייתה האחרונה מבין משימות הירח הקצרות יחסית. שלוש המשימות אחריה היו ממושכות יותר, כללו שהייה של כשלושה ימים על פני הירח ורשימה אורכה ומפורטת יותר של משימות גיאולוגיות מורכבות. המשימות הבאות גם צוידו במכונית שטח חשמלית, שאפשרה לאסטרונאוטים לעבור מרחקים גדולים הרבה יותר, ולאסוף כמויות גדולות יותר של דגימות.

גם בשלוש הטיסות האלה שני אנשי הצוות היו חסרי נסיון, אך שלושת המפקדים שלהן היו בעלי ותק ונסיון רב בטיסות חלל. בסופו של דבר שפרד הוכיח במשימת אפולו 14 את מה שביקש להוכיח לעצמו ולעמיתיו במשך עשר שנות ההמתנה: עם או בלי נסיון בחלל, הוא טייס ניסוי מעולה, שרק היה זקוק להזדמנות להראות זאת. וברגע האמת הוא עמד במשימה ונרשם בדפי ההיסטוריה.

צפו בסרטון של נאס"א (באנגלית) על משימת אפולו 14: