הלך לעולמו כריס קראפט, האיש שהקים וניהל את מרכז הבקרה של סוכנות החלל האמריקאית, הוביל משימות חלל היסטוריות והיה אחד ממעצבי דרכה של ארצות הברית לחלל
"אמריקה איבדה אוצר לאומי של ממש עם מותו של אחד החלוצים הראשונים של נאס"א", אמר מנהל סוכנות החלל האמריקאית, ג'ים בריידנסטיין, בעקבות מותו של כריס קראפט, שהקים וניהל את תחום בקרת הטיסה בנאס"א. "הוא היה חלק מליבת הצוות שסייע לשגר אמריקאים לחלל ואל הירח, וקשה להפריז בחשיבות המורשת שלו".
קראפט, מאנשי הגרעין המייסד של נאס"א, הלך אתמול לעולמו ביוסטון, טקסס, יומיים בלבד לאחר שארצות הברית חגגה עם העולם כולו 50 שנה לנחיתה ההיסטורית של אדם על הירח.
מבייסבול לתעופה
כריסטופר קולומבוס קראפט (Kraft) נולד ב-28 בפברואר 1924 בעיירה קטנה בווירג'יניה. בצעירותו לא התעניין כלל בתחום התעופה, ובמוקד תשומת לבו עמדו משחקי בייסבול ונגינה בתזמורת. לאחר סיום לימודיו בתיכון, ב-1941, החליט ללמוד הנדסת מכונות במכון הפוליטכני של וירג'יניה. כשרבים מבני גילו התגייסו לצבא עם הצטרפותה של ארצות הברית למלחמת העולם השנייה, הוא החליט להתנדב לקורס הטיס של הצי. ואולם הוא נמצא בלתי כשיר רפואית לשירות צבאי בשל כוויה גדולה בזרועו, אף על פי שנכווה כשהיה בן שלוש בלבד, והכוויה לא הפריעה לו להיות שחקן בייסבול מצטיין.
קורס מוצלח אחד במהלך לימודיו שינה את כיוון הקריירה של קראפט. הוא נדבק בהתלהבות של הפרופסור שלימד אווירודינמיקה, שינה את מסלול לימודיו להנדסת אווירונאוטיקה וב-1944 היה לאחד המהנדסים הראשונים בארצות הברית בעלי השכלה אקדמית רשמית בתחום. זמן קצר לאחר מכן החל לעבוד במועצה הלאומית לאווירונאוטיקה (NACA) – הגוף הממשלתי האחראי על מחקרים בתחום התעופה. הוא עסק בין השאר בחקר התחום של טיסה על קולית, שהיה בחיתוליו, וכן בהתמודדות של מטוסים עם תופעות כמו רוחות עזות ופתאומיות.
בתקופת עבודתו ב-NACA נקלע קראפט לעימות עם כמה טייסים בצי, לאחר שבחן נתונים של מטוס סילון חדש, F8U, והגיע למסקנה כי בתנאים מסוימים הוא עלול להיקלע לכוחות ג'י קיצוניים, העלולים לסכן את הטייס ואת המטוס. הצי קרקע את המטוסים, אך כמה מהטייסים זעמו על ההחלטה, בראשם רב סרן בשם ג'ון גלן (Glenn) – לימים אחד האסטרונאוטים המוכרים ביותר. קראפט נועד עם גלן והטייסים האחרים, הציג להם באופן מסודר את הממצאים ושכנע אותם בצדקתו. הצי החזיר את המטוסים ליצרן למקצה שיפורים, ויישום השדרוגים שהציע קראפט הפכו את ה-F8U לאחד ממטוסי הקרב המובילים של התקופה.
קראפט (במרכז) עם הנשיא קנדי (משמאל) במרכז הבקרה, ועם האסטרונאוטים אלן שפרד (מימין) וג'ון גלן | מקור: NASA
לטוס עם רגליים על הקרקע
ב-1958, עם הפיכתה של NACA ל-NASA, סוכנות החלל האמריקאית, הצטרף קראפט לצוות המהנדסים שנכנס לתחום החדש והלא מוכר של תכנון וביצוע טיסות חלל מאוישות. "קראפט היה אחד מ-36 החברים המקוריים בצוות ההקמה של סוכנות החלל. רובם קיבלו על עצמם תפקידים שמעולם לא נעשו קודם. הוא הבין שמישהו צריך לטפל בעבודה על הקרקע, והתנדב לכך", סיפר אחד מפקחי הטיסה הבכירים של נאס"א, ג'ין קרנץ (Kranz), בספרו Failure is Not an Option. קרנץ, שהיה חניכו של קראפט במרכז הבקרה, הוסיף "בהתחלה הוא לא הרשים אותי מבחינת מנהיגות כמו מנהלים אחרים שהיו לי. אבל קראפט הוביל והתקדם צעד אחר צעד, ועם כל משימה בתוכנית מרקורי נוספו ממדים חדשים לנוכחות ולסגנון שלו".
למעשה, קראפט לקח על עצמו להקים מהיסוד את מרכז הבקרה של טיסות החלל המאוישות. הפקחים במרכז אחראים לא רק על הפעילות התקינה של כל מרכיבי החללית בזמן הטיסה עצמה, אלא גם על תכנון המשימות וכתיבת הנהלים המאפשרים בסופו של דבר לקבל החלטות מהירות בזמן אמת. פקח הטיסה והפקחים הרבים הכפופים לו – האחראים על מערכות מוגדרות – צריכים להכיר היטב כל בורג, מתג או תוכנה בחללית ובמרכיבים אחרים של המשימה, לדעת את פרטי הפרטים הנוגעים למשימה ספציפית, להכיר את תנאי העבודה של האסטרונאוטים ולדעת לעבוד עמם בתיאום מלא.
קראפט הוביל את הקמתו של מרכז הבקרה בקייפ קנברל בפלורידה. הוא תכנן מרכז שאנשיו יוכלו לקבל בזמן אמת את נתוני הטלמטריה של החללית, לנתח אותם במהירות ובמידת הצורך להנחות את האסטרונאוט כיצד להגיב למצבי חירום. הוא היה פקח הטיסה במשימות ההיסטוריות של תוכנית מרקורי, בהן טיסתו של אלן שפרד (Shepard), שהיה במאי 1961 לאמריקאי הראשון בחלל, והטיסה של מיודעו הוותיק ג'ון גלן, שבפברואר 1962 היה לאמריקאי הראשון שהקיף את כדור הארץ. בסיומה של תוכנית מרקורי העניק נשיא ארצות הברית, ג'ון קנדי, לקראפט עיטור על מנהיגות יוצאת דופן בשירות נאס"א.
הוביל את התפיסה כי הפקח הוא האחראי העליון על המשימה ואין לערער על קביעותיו. קראפט במרכז הבקרה | צילום: NASA
עצמאים בשטח
לקראת תוכנית ג'מיני, שכללה חלליות לשני אסטרונאוטים ומשימות חלל ארוכות ומורכבות יותר, העבירה נאס"א את מרכז הטיסות המאוישות שלה ליוסטון, טקסס, והקימה שם את מרכז בקרת הטיסה הגדול והמשוכלל. קראפט עצמו קודם לתפקיד מנהל המשימות של נאס"א, ובמסגרתו היה ממונה על כל פקחי הטיסה, שכעת עבדו במהלך משימת חלל בשלושה צוותים שהתחלפו ביניהם במשמרות. במשימות הראשונות בתוכנית הוא המשיך לעבוד גם כפקח במקביל לתפקידו הניהולי, והיה על משמרתו ברגעים היסטוריים כמו הליכת החלל הראשונה של אסטרונאוט אמריקאי במשימת ג'מיני 4.
כמנהל האחראי על מרכז הבקרה, דאג קראפט לעצמאות מוחלטת של פקחי הטיסה. הוא לא איפשר לאיש מהמנהלים לערער על החלטות הפקח בזמן אמת במהלך המשימה, וכשהיה ממונה על הפקחים יישם את מדיניותו, וידא שאיש ממנהלי נאס"א לא יוכל להתערב בעבודת הפקחים, וגם הגביל את עצמו מפני ערעור סמכות הפקחים שהוא עצמו הכשיר ומינה.
"הוא החדיר בנו תחושה של מה נכון ומה לא נכון. מה אתה צריך לעשות וכמה טוב אתה צריך להיות. הסטנדרטים שלו הונחלו לכולנו, דרך הדוגמה האישית שלו ודרך מה שהוא עשה איתנו", סיפר לימים פקח הטיסה הבכיר גלין לוני (Lunney), שהיה גם הוא מבני טיפוחיו של קראפט בתקופת ג'מיני ואפולו. "הדברים נמשכים עד ימינו ומרכז הבקרה כיום נבנה במידה רבה בצלמו של קראפט".
קראפט גם הנהיג את התפיסה שפקח הטיסה הוא האחראי האמיתי למשימה, אף יותר מהאסטרונאוטים בחללית. התפיסה עמדה למבחן כבר בטיסה הרביעית של תוכנית מרקורי, כשהאסטרונאוט סקוט קרפנטר (Carpenter) התעלם כמה פעמים מהנחיותיו. קראפט הודיע בעקבות זאת כי קרפנטר לא יטוס שוב לחלל, וכך אכן היה.
המשכה של תוכנית ג'מיני הייתה תוכנית אפולו, שנפתחה באסון כבד: שריפה בחללית בזמן אימון שגרתי, שגבתה את חייהם של שלושה אסטרונאוטים. לקראפט זו הייתה מכה קשה במיוחד – גם מקצועית, משום שכאחד המנהלים הבכירים של נאס"א חש שזו גם אחריותו, וגם אישית, משום שהיה מיודד מאוד עם האסטרונאוטים שנספו, בעיקר מפקד המשימה, גאס גריסום, והיה מנושאי הארון בהלוויות של שניים מהם.
איבד חבר קרוב. קראפט (מימין) עם האסטרונאוט גאס גריסום, שנהרג לאחר מכן בשריפה באפולו 1 | צילום: NASA
מפקח מלמעלה
כשהחלו הטיסות של תוכנית אפולו קראפט כבר היה מעורב פחות בעבודת הפקחים, ושותף בכיר בקביעת המדיניות של נאס"א בכל הנוגע לטיסות המאוישות. אחרי הטיסה המוצלחת הראשונה בתוכנית, אפולו 7, שבה נבדק התפקוד של רכב הפיקוד והשירות במסלול סביב כדור הארץ, הגיע הזמן לצרף אליו את רכב הנחיתה על הירח, ולבדוק את התפקוד של שניהם (גם משימת אפולו 7 לוותה בחיכוכים רבים בין האסטרונאוטים למרכז הבקרה, וגם איש משלושת אנשי הצוות שלה לא טס שוב לחלל). מכיוון שרכב הנחיתה לא היה מוכן בסוף 1968, החליטו בנאס"א להסתכן ולשגר את רכב הפיקוד והשירות בלבד לטיסה מאוישת ראשונה בהיסטוריה סביב הירח. שיגורה של אפולו 8 למשימה ההיסטורית היה צעד מרכזי בדרך להצלחה של אפולו 11 כעבור פחות משנה, וקראפט עצמו אמר לימים כי זו הייתה אחת ההחלטות האמיצות והחשובות בתוכנית החלל כולה.
בעיצומה של תוכנית אפולו קודם קראפט לתפקיד מנהל מרכז הטיסות המאוישות של סוכנות החלל (MSC). בתפקיד זה הוביל את הקמתה והפעלת של תחנת החלל האמריקאית היחידה, סקיילאב, וכן את השלמת פיתוחה של מעבורת החלל, בניית המעבורות והטיסות הראשונות שלהן.
ב-1982 פרש לגמלאות. הוא המשיך לעבוד כיועץ עם כמה חברות מסחריות, בין השאר בתחום החלל. בשנת 2001 פרסם ספר אוטוביוגרפי המסכם את עבודתו פורצת הדרך במרכז הבקרה של נאס"א. במשך השנים הוענקו לו פרסים ואותות הוקרה רבים, וב-2016 הוא צורף להיכל התהילה של התעופה האמריקאית. עוד בחייו נקראו על שמו בית הספר היסודי שבו למד, וכן אחד המבנים במרכז הטיסות המאוישות של נאס"א ביוסטון.
"מדענים אומרים שאין חיים על הירח. אני מתבונן בירח כיום ורואה את פניהם של אנשי נאס"א, התעשייה, המדע והאקדמיה שבזכות תבונתם שלחו אמריקאים לירח, ואני יודע שיש שם חיים", כתב קראפט בספרו האוטוביוגרפי. "הייתי חלק מהקבוצה הגדולה, ואחר כך מההנהגה שלה, שפתחה את הטיסות לחלל בעבור האנושות [...] הייתי שם בתקופה הטובה ביותר".
סרטון קצר של נאס"א על כריס קראפט ופועלו:
