בתנאים קשים, בעיצומה של השואה, הצליחו היהודים בוורשה לעצור התפרצות של טיפוס. הכלים, כמו היום: צמצום המגעים החברתיים, בידוד עצמי והסברה. אפידמיולוגיה של מלחמה
מגפות ומחלות זיהומיות יכולות לפלוש במהירות, להדביק אוכלוסיות אנושיות ולעלות בחייהם של מיליוני קורבנות. לאורך ההיסטוריה האנושית בלטו במיוחד יחסי הגומלין ההדוקים בין התפשטות מגפות ומחלות זיהומיות למלחמות. לעיתים השפיעה המגפה על מהלך המלחמה. למשל, בשלבי מלחמת העולם הראשונה, שיעורי התחלואה הגבוהים בשפעת הספרדית שיבשו את אימוני צבא ארצות הברית ונטרלו מאות אלפי חיילים. בנוסף, התפשטות המגפה הסיטה משאבים מהמאמץ המלחמתי לטיפול בפצועים והרוגים – וכך תרמה לקיצור המלחמה.
אך בדרך כלל תנאי מלחמה קיצוניים מביאים דווקא לגידול במספר הקורבנות של המגפה. קונפליקט צבאי רחב היקף משבש את תפקוד שירותי הבריאות הציבוריים, פוגע ביכולת האבחון, יוצר תנאים של אי-ודאות, מקשה לאסוף נתונים אפידמיולוגיים ומקבץ קבוצות גדולות של פליטים הסובלים מצפיפות, תת-תזונה ורעב, המחלישים את הגוף ומאיצים הפצת נגיפים ומחוללי מחלה אחרים. גם תעמולה וצנזורה על מידע חיוני מסייעים מאוד להתפשטות המחלה.
נראה למשל שהגיוס ההמוני והשינוע של כוחות צבא עצומים ברכבות ובאוניות סייעו להתפשטותה של השפעת הספרדית ברחבי העולם ואפשרו לה לקטול יותר מ-50 מיליון איש. גם מחלת השחפת התפשטה מאוד במהלך מלחמת העולם הראשונה, והייתה אסון הבריאות הגדול ביותר במהלך מלחמת העולם השנייה. למעשה, עד היום השחפת נחשבת לגורם המוביל בעולם לתחלואה ולתמותה מזיהום באזורי קרבות. יתרה מזאת, לא פעם צבאות מעודדים התפתחות של מחלות כעוד נשק במאמץ המלחמתי או בדיכוי אוכלוסיות כבושות.
חיילים אמריקאים מתמגנים מהשפעת הספרדית. קרדיט: Science photo library
מחלה קטלנית
בשנים האחרונות מדענים מרבים להשתמש במודלים מתמטיים בניסיון להבין לעומק את יחסי הגומלין בין תנאי מלחמה קיצוניים להתפשטות מגפות ומחלות זיהומיות וכימותן. במחקר שפורסם לפני מספר חודשים בכתב העת Science Advances, צוות חוקרים בינלאומי, בהובלת יעל ארצי-רנדרופ (Artzy-Randrup) מאוניברסיטת אמסטרדם – נעזר במודל כזה כדי לנתח את ההשפעות שהיו לרעב ולהתפשטות מגפת הטיפוס על אוכלוסיית גטו ורשה במהלך השואה.
מחלת הטיפוס, שנקראת גם טיפוס הבהרות, נגרמת מהחיידק Rickettsia prowazekii. למרות הדמיון בשם, אין לבלבל בינה לבין מחלת טיפוס הבטן, שנגרמת מחיידק הסלמונלה וקיים לה חיסון. טיפוס הבהרות עוברת מאדם לאדם באמצעות כינת הגוף (Pediculus humanus humanus) שהיא קרובת משפחה של כינת הראש. ההדבקה מתרחשת כשאדם מגרד את מקום הנשיכה של הכינה, נוגע בתוך כך בהפרשותיה ומעביר אותן בידו לרקמות ריריות כמו השפתיים או לחמית העין.
תקופת הדגירה של הטיפוס נמשכת בדרך כלל עד שבועיים לפני הופעת התסמינים, שכוללים חום גבוה, כאבי ראש ושרירים, בחילה, צמרמורות ופריחות גוף, ובמקרים חמורים מוות תוך כמה ימים. כיום המחלה נחשבת נדירה, אך יש לה פוטנציאל התפרצות גבוה באזורים צפופים שהתברואה בהם לקויה. אין כיום חיסון מונע למחלה, והדרך הטובה ביותר למנוע הדבקה היא לשמור על ההיגיינה.
"חומה של מגפה"
עם כיבוש פולין בספטמבר 1939 החלו הגרמנים לנקוט שורה ארוכה של צעדים נגד האוכלוסייה היהודית במדינה, ובראשם הפרדתם מהאוכלוסייה הכללית וריכוזם בגטאות. הגטו הגדול ביותר הוקם בוורשה, ובנובמבר 1940 הוא הוקף בחומת לבנים גבוהה שבתחומיה חיו בצפיפות רבה יותר מ-400 אלף יהודים. אחד התירוצים שנתנו הגרמנים להקמת הגטו היה ליצור "אזור מחלות מוגבל" מתוך דאגה כביכול לבריאות הציבור ובמטרה למנוע התפשטות של מגפות כמו טיפוס מהיהודים לעם הגרמני ולצבאו.
במאמר המחקרי של ארצי-רנדרופ ועמיתיה מצוטט קצין הבריאות הראשי של הממשל הגרמני בפולין הכבושה, שבדומה לרופאים נוספים במשטר הנאצי האנטישמי האשים את היהודים שהם "נשאים ומפיצים טיפוס באופן גורף". רופא ה-SS הראשי אף התבקש לעודד באופן פעיל התפתחות של מגפה בגטו ורשה למען השמדת היהודים – דוגמה בוטה לשימוש במחלות כנשק וככלי לרצח עם.
לצורך זה מנעו הגרמנים אספקת מזון לגטו עד מאי 1941. ההרעבה, בשילוב עם הקור, הצפיפות ותנאי התברואה הירודים, אכן הובילה להתפרצות של מגפת טיפוס חמורה. תוך חודשים ספורים החלו תושבים בגטו למות מרעב ומטיפוס בקצב של אלפי קורבנות בחודש. הבקטריולוג הפולני ממוצא יהודי לודוויג הירשפלד (Hirszfeld), שחי בגטו, סיפר אחרי המלחמה כי אין ספק ש"במלחמת העולם השנייה הטיפוס התפתח ביוזמת הגרמנים, והתפשט עקב חוסר במזון, סבון ומים, וריכוז של 400 אלף בני אדם [בשטח מוגבל]".
גטו ורשה, פולין 1942. קרדיט: הארכיב הפדרלי הגרמני
קריסתה המוקדמת של המגפה
במפתיע, עם בוא החורף בסוף אוקטובר 1941 דעכה המגפה במהירות. במאמר מזכירים את ההיסטוריון והעובד הסוציאלי היהודי-פולני עמנואל רינגלבלום (Ringelblum), שכתב בספרו "רשימות מגטו ורשה": "מגפת הטיפוס דעכה מעט – אך דווקא בחורף, העונה שהיא בדרך כלל מחמירה בה, שיעור החולים ירד בכ-40 אחוזים. שמעתי זאת מבתי המרקחת, מרופאים ומבית החולים".התפנית הזאת הייתה בלתי צפויה לחלוטין, כיוון שזיהום בטיפוס בדרך כלל מאיץ בחורף. האם המגפה נעלמה באופן טבעי?
מבחינה אפידמיולוגית, קריסה של מגפה מעידה בדרך כלל שלא נותרו כמעט באוכלוסייה אנשים שרגישים למחולל המחלה. כלומר רוב האנשים החשופים למחלה כבר נדבקו ומתו או החלימו ופיתחו עמידות.
אולם המגפה בוורשה החלה לקרוס כבר אחרי שכ-40 אלף איש בלבד – כעשירית מתושבי הגטו – נדבקו. מאחר שמספר הרגישים למחלה נשאר גבוה, המגפה לא הייתה אמורה לדעוך מעצמה. בנוסף, כשהחוקרים בחנו את קצב ההדבקה במחלה התברר שהוא עלה בהתמדה מאז ינואר 1941, אך ביוני החל בבת אחת לרדת באופן דרמטי, עד לירידה של כ-40 אחוז בחודש נובמבר לבדו. מכאן עולה כי הקהילה היהודית בגטו נקטה כנראה פעולות נוגדות-מגפה שהביאו להיעלמותה.
עמנואל רינגלבלום. מקור - לא ידוע
שיטוח העקומה
אף כי היעד העיקרי של מנהלי הגטו מטעם הממשל הגרמני היה להרעיב את התושבים היהודים, בחודש מאי החלה לפעול במקום תוכנית כלכלית שבמסגרתה חלק מתושבי הגטו קיבלו מנות מזון קטנות שיאפשרו להם לצאת לעבוד. בנוסף הפעילה ההנהגה היהודית "תוכנית האכלה" חדשה שהפעילה בתי תמחוי קהילתיים שנוהלו בידי מתנדבים כדי לספק מזון בסיסי לעניי הגטו.
רשת מגוונת של עזרה חברתית ושל ארגונים רפואיים בקהילה עסקה במקביל במרץ רב במאבק נגד המגפה ובחינוך להיגיינה. נפתחו בגטו סדנאות על היגיינה ומחלות זיהומיות, וניתנו מאות הרצאות פומביות על המאבק בטיפוס ובמגפות אחרות. בנוסף נפתחה בגטו מעין אוניברסיטה מחתרתית להכשרת סטודנטים לרפואה ומדעים בהתמודדות עם תופעות הקשורות לרעב ולמגפת הטיפוס. הופעל גם שירות ניקיון למבני ציבור ולדירות והוקמו בגטו בית מלאכה לייצור סבון, מבני שירותים ציבוריים ומקלחות ציבוריות. תושבים התבקשו לשמור באופן קבוע על מרחק מאחרים, והופעל בידוד ביתי עצמי של חולים.
כדרכה של מגפה, הטיפוס התפשט בשנים ההן לכל רחבי אירופה מוכת המלחמה, וקטל מיליוני בני אדם. מחקר נוסף משנת 2015 תיאר דרכי התמודדות דומות עם הטיפוס ומחלות זיהומיות אחרות שננקטו בגטו וילנה בליטא.
היהודים בגטו וילנה סבלו ממחסור משמעותי במים נקיים ובסבון, ועל כן השמירה על ההיגיינה הפכה לאתגר משמעותי מבחינתם. הבעיה החמירה במהלך החורף, כשלא הייתה כמעט אפשרות לחמם מים והמקלחות הפכו בעצמם למקור סכנה בריאותית. ההנהגה היהודית של הגטו הפעילה אמצעים יותר ויותר תקיפים לשמור בכל מחיר על סיכויי ההישרדות של התושבים, ככל שהאוכלוסייה נהייתה חלשה ופגיעה יותר. היא פתחה תחנות תברואה ציבוריות מחוממות, בנתה מתנור צבאי ישן תא חיטוי לכביסה עבור החולים ומשפחותיהם, הקימה מערכת אכיפה תברואתית-אפידמיולוגית שביקרה כל נדבק לפחות פעם ביממה ואספה נתונים על רמת הניקיון הכללית. אנשים גם נדרשו להציג אישורים לכך שביקרו במתקן תברואה כדי לקבל מנות מזון. יוזמות נוספות כללו הסברה על בריאות הציבור באמצעות כרזות ועלונים המעודדים היגיינה, הרצאות על רפואה, הפצת חיסונים לכולרה ולמחלות מידבקות אחרות והקמת תחנות הסגר לחולים במחלות זיהומיות.
גם במקרה הזה המאמצים עלו יפה, עד כדי כך שהאיום הגדול ביותר על בריאות של תושבי גטו נשקף מהמצטרפים החדשים שהגיעו ממחנות העבודה של שלטונות הכיבוש הגרמני. עם זאת, התיאורים שנותרו מגטאות אחרים מעידים כי ברובם מגפת הטיפוס המשיכה במלוא עוזה גם במהלך חורף 1941/2. למשל התמותה מטיפוס בגטו לודז' בפולין גברה במהלך החורף, והציפיה הייתה כי כך יקרה גם בגטו ורשה. לכן, על פי ארצי-רנדרופ ועמיתיה, אין הסבר אחר להיעלמותה המוקדמת של המגפה בתחילת חורף 1941, זולת ההצלחה של אמצעי ההתגוננות שבהם נקטו היהודים.
הניתוח הכמותי של החוקרים ממחיש כי פעילויות הקהילה היהודית נגד המגפה מנעו הדבקה של יותר ממאה אלף איש בטיפוס ועשרות אלפי הרוגים מהמחלה. לדאבוננו, מרביתם ניספו בסופו של דבר במחנה ההשמדה טרבלינקה, שאליו שלחו הגרמנים את רוב יהודי הגטו במהלך החודשים הבאים.
"בעוד שכמעט מאה אלף מתושבי הגטו מתו בעיקר מרעב ומחלות עד יולי 1942, מספר דומה או גדול יותר ניצל בזכות עובדי הסעד המסורים והעזרה של הסוכנויות הפועלות", סיכם ההיסטוריון ישראל גוטמן את הפעילות הרפואית והאפידמיולוגית המרשימה של ההנהגה היהודית בגטו. לא בכדי כינתה הרופאה עדינה בלאדי-שווייגר את המאמצים הכבירים אלה, שהונהגו בתנאים מחפירים, "רפואה על-אנושית".
