האומץ לבנות יחד חינוך אחר

מדי פעם ההיסטוריה האנושית כותבת פרק שבמרכזו פורענות שממדיה משנים סדרי חיים – כמו המגפה השחורה, האינקוויזיציה, מלחמות העולם, הפיגוע במגדלי התאומים, וכיום מגפת הקורונה. אף שהן משנות את הדפוסים החברתיים המוכרים לנו, הן לא משנות את המאפיין הבסיסי של מהות האדם: היותנו יצור חברתי, המסתגל, יוצר ובעיקר מעצב תדיר את הסביבה לצרכי חייו וקידומם. הן משנות רק את דרכי הביטוי של המאפיין האנושי הזה. השאלה איך זה ישתנה תלויה לחלוטין בנו.

שלושה חודשים וחצי בלבד נדרשו לנו כדי להבין שמגפת הקורונה תשנה את פני החברה האנושית כולה. מנהגים ואורחות חיים שהורגלנו אליהם הולכים ומשתנים. מהר מאוד התברר, שהבנה מדעית טובה יותר של העולם ודרכי פעולתו, שימוש מושכל במרכיבים הטכנולוגיים שפיתחנו, ושילוב של התובנות האלה בעיצוב חיינו וניהולם, נדרשים כדי להתמודד עם משבר כזה. הרגלי בריאות, תנועה, מפגש, צריכה ועבודה משתנים בהתאם להמלצות של מדענים, רופאים, מתמטיקאים ומהנדסים – מומחים הנקראים לדגל ההתמודדות החדשה, הדורשת מידע וכישורים מתחומי הווירולוגיה, האימונולוגיה, האפידמיולוגיה, הפרמקולוגיה, הרפואה, המחשוב, האקולוגיה, הסטטיסטיקה ועוד.

יותר מבעבר, מכחישי המדע ומפיצי שמועות שווא המנסים להרים ראש נתקלים בתגובות זועמות. יותר ויותר אנשים דורשים ממקבלי ההחלטות נתונים ועובדות, וככל שהמצב יתארך נראה איך חברות ומנהיגים שיעדיפו לעסוק בפוליטיקה קטנה על חשבון החיפוש אחרי פתרונות מדעיים ורפואיים למשבר – לא יזכו למחילה. מי שזלזלו במדע ובטכנולוגיה ואפשרו הזנחה של מערכות בריאות, התעללות במערכות אקולוגיות, התעלמות ממערכות מחקר ומפיתוח מדעי-טכנולוגי והפקרה של החינוך המדעי-טכנולוגי בעשורים האחרונים, נדרשים לתת את הדין.

המשבר הגלובלי שחולל נגיף הקורונה השיב לקדמת הבמה את ההתייחסות לאחד הישגים הכבירים של האנושות: המדע והטכנולוגיה. איתם התעוררו מאפייניהם הבולטים – דרכי החשיבה והגילוי, השיטות, הביקורתיות, היצירתיות והעשייה. כל אותם תכנים וכלים שהם הכוח המניע המרכזי של הצמיחה ואיכות החיים האנושית – ועל כן בריאותה, חוסנה הכלכלי והקיימוּת שלה.

חוויית למידה אמיתית

הם גם אלה שיידרשו כדי לבנות חינוך רלוונטי וחדשני, שיהיה שונה מאוד מהחינוך המוכר לנו כיום. חינוך הוא תהליך מורכב, המתרחש בתוך הקשר חברתי וסביבתי. התהליך החינוכי המתרחש בכיתה אינו דומה לזה המתרחש בעת סיור בחוף הים, או לזה המתנהל בעולם המקוון. לכן הוא נקרא עולם מקוון – ולא סתם כלי. מדובר בסביבה בפני עצמה, שיש לה מאפיינים ייחודיים המקיימים יחסי גומלין דינמיים בינם לבין עצמם, וגם עם סביבות אחרות, ושהתהליכים המתרחשים בה אחרים מאלה המתרחשים בכל מקום אחר.

התהליכים האלה דורשים התמחות מקצועית פדגוגית ייחודית, שונה מאוד מהפדגוגיה המסורתית המוכרת לנו. כדי להשתמש בעושר העצום שמציעה הסביבה הדיגיטלית בתכנים, כלים, שפות ובהנגשת מומחים מרחבי העולם כולו, עלינו ליישם את היכולות שמהן צומחת תפיסת המדע והטכנולוגיה – היכולת להיות סקרניים, יצירתיים, ביקורתיים ובעיקר מעורבים בתהליכי הלמידה וההתפתחות האישית והחברתית שלנו.

חוויית הלמידה האמיתית פרצה כבר מזמן את הגבולות המלאכותיים של הכיתה הבית ספרית ושל תוכנית הלימודים הממלכתית, ובמרחבים שבהם היא נהנית מהחירות הדרושה לה היא פורחת ומשגשגת באופן עצמאי ומגוון. אלה בדיוק המרחבים שראוי לטפח כדי להצמיח מערכת חינוך טובה יותר עבור כולנו. כולנו אחראים על עיצוב העולם, לא רק עבור ילדינו אלא יחד איתם. עולם שבו חשיבה ופריצות דרך מדעיות-טכנולוגיות יהיו יסודותיה של חברה צודקת, שוויונית, ביקורתית ותרבותית יותר.

משבר הקורונה הוכיח שהחינוך במאה ה-21 דורש תשובה הרבה יותר מורכבת מהתפיסה הרואה בלמידה מרחוק תהליך של העתק-הדבק ממקום אחד למקום אחר, כאילו לא אירע דבר פרט להמרת קירות הכיתה במסך המחשב. נכון וראוי לנצל את ההזדמנות שנקרתה בדרכנו כדי להיפרד מהמערכת המוכרת לנו, ולאפשר את השינוי העמוק, היצירתי והמלהיב שמבקש לפרוץ לעצמו דרך בחינוך.

לשם כך  צריך את האומץ להפקיע את המערכת מידי הפוליטיקאים המתחלפים, ולבנות אותה מחדש, תוך הכלת כאבי צמיחה וטעויות בדרך. נדרש ארגון מחדש של חזון וסדרי עדיפויות, לצד העמקה במודלים מצליחים של פדגוגיה חדשנית המשלבת סביבות וגישות שונות, הגדרה מדויקת של מהות החינוך, פרופיל אנשי החינוך ותפקידו של החינוך המדעי-טכנולוגי, והכרה בכך שמדובר במקצוע יוקרתי הדורש התמחות מוקפדת ומגובה בתקציבים.

בצד זה, יש להשאיר הרבה פחות מקום – אם בכלל – לרגולציות ולרגולטורים למיניהם. מי שחושב שזה בלתי אפשרי וקיצוני מדי, מוטב שיזכור מה חשב רק לפני ימים מעטים על תרחיש שבו מחצית מתושבי העולם, כולל מדינת ישראל, יידרשו להסתגר בבתיהם – וגם ייענו לדרישה. הפורענות שאנו נמצאים בעיצומה מכריחה אותנו לבחון את סדרי חיינו בתחום החינוך ולנקוט בצעדים דרמטיים כדי להבטיח שבשוך הסערה לא נמשיך כאילו לא אירע דבר ארע. השאלה אינה כיצד עושים את זה – השאלה האמתית היא אם יהיה לנו האומץ לזה.