בניסוי הזה נגרום לקלקר "להיעלם" בכך שנמוסס אותו.
ציוד
- פיסת קלקר
- אצטון או מסיר לק המכיל אצטון לא מהול. (שימו לב! בשווקים, נמכר הרבה פעמים אצטון מהול במים, שלא יפעל בניסוי הזה, וכך גם מסירי לק "ללא אצטון" – כפי שאפשר לראות בניסוי. אפשר לקנות גם אצטון טהור בחנות לחומרי בניין).
- צלוחית או קערה קטנה.
מהלך הניסוי
את מהלך הניסוי אפשר לראות בסרטון הבא:
הסבר
קלקר, או בשמו המדעי "פוליסטירן מוקצף", שייך למשפחת החומרים שנקראים פולימרים, כלומר מורכבים מהרבה (פולי) יחידות חוזרות (מונומרים) שמחוברות זו לזו שוב ושוב ויוצרות יחד מולקולה ענקית שאנחנו רואים כפלסטיק מוצק. למעשה כל סוגי הפלסטיק הם פולימרים.
את הפוליסטירן בצורתו המוצקה אפשר לראות אם נסתכל על גביע של קוטג' או של יוגורט – הפלסטיק הלבן והקשיח שממנו הם בנויים הוא פוליסטירן. אבל בקלקר הפוליסטירן עובר הקצפה: במהלך ההכנה שלו, כשהוא עדיין נוזלי, מכניסים לתוכו גזים שמתפיחים ומקציפים אותו ויוצרים כדורונים שמזכירים קצף של סבון (אם מעניין אתכם, יש לנו כתבה נרחבת שמסבירה איך מייצרים קלקר). מכיוון שבטמפרטורת החדר הפוליסטירן מוצק, אחרי שהקצף מתקרר אנו נשארים עם מעיין קצף מוצק שאנחנו מכנים "קלקר".
כשקלקר ואצטון נפגשים, האצטון נספג בקלקר, גורם לו להתרכך ולצורה שלו לקרוס. זה דומה מעט למים שמצליחים להיספג בפסטה ולרכך אותה, ובבישול ארוך אף הורסים את צורתה.
ריכוך היא תופעה נפוצה בעולם הפולימרים, מעין שלב ביניים לפני התמוססות. היא נוצרת בעקבות ספיגה של מולקולות קטנות בין שרשראות הפולימר. התמוססות מלאה, כמו של סוכר במים, לא תמיד מתרחשת בפולימרים: אם תתבוננו היטב תראו שהאצטון אינו ממיס את הקלקר לחלוטין – כלומר לא נוצרת תמיסה צלולה אלא מעין שלולית קטנה בתוך האצטון (ג'ל דמוי "נזלת").
זה קורה מפני שהאצטון לא מצליח להפריד לחלוטין בין המולקולות הארוכות של הפוליסטירן אלא עושה את זה רק באופן חלקי. הוא משמש כחומר שמרכך או "משמן" את המולקולות ומאפשר להן להחליק זו על גבי זו. הפוליסטירן נותר לאחר מכן בשלב ה"מרוכך" של התמוססות חלקית.
רק אצטון טהור מצליח לרכך את הקלקר, בגלל חוק המסיסות הכימי שקובע שרק חומרים שדומים זה לזה מבחינת הקוטביות הכימית שלהם (ושיצרו קשרים זה עם זה) יצליחו להתמוסס זה בזה. כפי שאפשר לראות בסרטון, גם לא כל הממסים מצליחים לרכך הקלקר. אלכוהול, למשל, לא ימוסס קלקר כפי שהוא לא ממס לק. גם הוספת מים לאצטון תגרום לשינוי בקוטביות הכימית של התערובת ולכן הקלקר לא יתרכך. מים טהורים כמובן לא מרככים קלקר ובטח שלא ממסים אותו – בזכות זה אנו מצליחים לשתות נוזלים מכוסות קלקר.
בתהליך הריכוך, בועות האוויר שהיו כלואות באצטון משתחררות. אם תקשיבו היטב אולי אפילו תצליחו לשמוע אותן משתחררות. התהליך מעורר את הרושם שהקלקר נעלם, אך כאמור הוא לא באמת מפסיק להתקיים אלא רק משנה את צורתו: האוויר שהיה כלוא בו משתחרר ואילו המוצקים שמרכיבים אותו מתרככים לעיסה באצטון.
אם בסיום הניסוי תניחו לאצטון להתאדות, יישאר על הצלחת פוליסטירן טהור, מעין משטח פלסטיק לבן.
