אף על פי שכנראה אין לו חשיבות בריאותית רבה, המראה הגבשושי של עור עם צלוליט מטריד אנשים רבים. מה אנחנו יודעים על השומן התת-עורי הזה ומה אפשר לעשות נגדו – אם בכלל?

בשנת 1968 ייבא מצרפתית מגזין האופנה ווג (Vogue) את המילה"cellulite", בעברית "צלוליט", ובכך נתן לראשונה שם באנגלית לבעיה אסתטית שהטרידה נשים רבות, ולפעמים גם גברים: מראה לא אחיד וגומתי של העור. תוך שנים ספורות הפך הצלוליט להפחדה התורנית. מומחים בעיני עצמם טענו בין השאר שהצלוליט אינו שומן רגיל, אלא מעין רקמה דמוית ג'לי המכילה מים, שומן ופסולת רעילה, שמצטברת מתחת לעור בעקבות כשלים בתפקוד הכליות, הכבד ומערכת העיכול. עוד טענו שצריך לנקוט צעדים מיוחדים כדי להיפטר מהרקמה המזוהמת-כביכול הזאת. כמעט בין רגע נולדו שלל טיפולים קוסמטיים שהבטיחו פתרונות חסרי שחר לבעיה הלא מוכחת.

קפיצה קטנה קדימה לשנות ה-80: בקהילה הרפואית כבר מגנים את הרעיון: "אין דבר כזה צלוליט", אמר אז ד"ר הרולד לובין, בכיר באגודה האמריקאית לרפואה, בריאיון לוושינגטון פוסט. "שומן הוא שומן. הרעיון שתאי שומן מכילים פסולת רעילה אינו מתקבל על הדעת".

והיום? למרות הסודות שהצלוליט ממשיך להסתיר מאיתנו, אנחנו כבר יודעים עליו לא מעט: צלוליט הוא תופעה אסתטית מקומית של העור שמופיעה בדרך כלל בירכיים האחוריות, בישבן ובבטן. הוא בא לידי ביטוי בדמות בליטות תת-עוריות שמשבשות את המראה החלק של העור ומשוות לו חזות גבשושית וחסרת אחידות, בדומה לקליפת תפוז. אין להתבלבל בין צלוליט לצלוליטיס – צלוליטיס הוא זיהום חיידקי עמוק של העור שדורש התייחסות רפואית והוא נושא לכתבה אחרת.

אצל קרוב לחמש מכל שש נשים בעולם מופיע צלוליט ברמה זו או אחרת במהלך החיים. התופעה כמובן אינה בלעדית לנשים, אך היא נפוצה יותר אצלן מאשר אצל הגברים.

בליטות ושקעים בעור

העור הוא האיבר הכי גדול בגוף. הוא משמש שכבת הגנה חיצונית לרקמותינו האחרות ושומר עלינו מפני זיהומים והתייבשות. הוא מורכב מכמה שכבות הנבדלות זו מזו בהרכבן.

איור של שכבות האפידרמיס, דרמיס והיפודרמיס | מקור: Gilles / BSIP / Science Photo Library
העור מורכב מכמה שכבות. איור של שכבות האפידרמיס, דרמיס והיפודרמיס | מקור: Gilles / BSIP / Science Photo Library

השכבה החיצונית ביותר היא האפידרמיס. היא מכילה תאים עשירים בחלבון קשיח בשם קרטין, הנמצא גם בשיערות ובציפורניים, והוא זה שמקנה לעור את קשיחותו. מתחת לה נמצאת שכבת הדרמיס, המעניקה לעורנו גמישות ואלסטיות, בזכות שני חלבונים חשובים: אלסטין וקולגן. בשכבה הזאת נמצאים גם זקיקי השיער, בלוטות הזיעה, וקולטנים עצביים המזהים מגע, לחץ, טמפרטורה ועוד ומדווחים על התחושות הללו למוחנו.

השכבה השלישית והתחתונה ביותר היא ההיפודרמיס, או בעברית: תת-עור. שם גם נמצא המקור לצלוליט: מרבצים של תאי שומן שעטופים בסיבי רקמת חיבור. אפשר לתאר אותם כמעין כדורי ספוג הארוזים ברשת. תאי השומן התת-עורי משמשים לריפוד ולבידוד תרמי ומספקים לנו מאגר אנרגיה רזרבי למצבי רעב. כמות תאי השומן בשכבה הזאת משתנה מאזור אחד בגוף למשנהו וגודלם תלוי בתזונה שלנו.

אם תאי השומן גדלים מספיק או אם רקמת החיבור שמקיפה אותם חלשה או מתוחה מדי, השומן נדחף דרך רקמת החיבור. זוכרים את כדורי הספוג בתוך הרשת? דמיינו עכשיו שכדורי הספוג גדלו וכעת הם מתהדקים אל הרשת ומתחילים לבלוט החוצה מבעד לחורים שבה. ככל שהזמן עובר, השומן התת-עורי נדחק עוד ועוד למעלה עד שלבסוף הוא מגיע לשכבת הדרמיס ופולש לתוכה. כך נוצר המראה הגבשושי של העור, שאנו מכנים צלוליט.

על פי כל מה שידוע לנו כיום, הצלוליט איננו מסוכן לבריאותנו. עם זאת, הוא עלול להוביל לתהליכים נפשיים שליליים הקשורים לדימוי הגוף, ולשינויים במצב הרוח ובהתנהגות של הסובלות והסובלים ממנו.

צלוליט על הירך | צילום: elenavolf, Shutterstock
אינו מסוכן לבריאות, אך עלול להוביל לדימוי גוף שלילי. צלוליט על הירך | צילום: elenavolf, Shutterstock

אף על פי שמדובר בתופעה נפוצה מאוד, איננו יודעים עדיין מה מניע את היווצרות הצלוליט. נראה כי מדובר בבעיה מורכבת הנובעת ממארג שלם של תהליכים המתרחשים בגופנו במקביל. מחקרים מצביעים על קשר בין התפתחות הצלוליט לבין אורח חיים הכולל שעות רבות של ישיבה, היעדר פעילות גופנית, מצבים תזונתיים והורמונליים מסוימים, נטייה גנטית, לחץ נפשי ותהליכים דלקתיים.

מאחר שכמעט כל תחום בחיינו עלול לתרום להיווצרות השינוי הקוסמטי הזה, המדענים מתקשים לבודד את המשתנים המעורבים בו ולזהות את שרשרת האירועים המדויקת שגורמת לתופעה. יתר על כן, מכיוון שהצלוליט בולט יותר כשהעור חלש ומתוח, טיפולים אסתטיים שמתמקדים רק בהסרת הגבשושיות ובהחלקת העור אינם יעילים לאורך זמן. טיפול כזה מחליש את הדרמיס ועם הזמן תאי השומן חוזרים ונדחפים שוב כלפי מעלה. נראה שמוטב להתמקד יותר במניעה.

עובד או לא עובד?

לפני שנצלול לעומקו של כל טיפול, חשוב להבין שנכון להיום איננו יכולים לעשות הרבה נגד צלוליט. מתוך מגוון הטיפולים הרב המוצעים כיום בשוק, רק מעטים הראו השפעה חיובית כלשהי. אפילו הטיפולים היעילים ביותר שנמצאו משפרים רק במעט את מראה העור, ובדרך כלל לזמן קצר בלבד.

בעיה נוספת טמונה במחקרים עצמם – רוב המחקרים שבוחנים את הטיפולים המוצעים כיום בשוק אינם טובים מספיק. חלקם מושפעים מאינטרסים מסחריים של החברות המציעות את הטיפולים, ואפילו מחקרים בלתי תלויים מושפעים מהעובדה המצערת שבקהילה המדעית עדיין לא בטוחים בכלל מהו המנגנון הפיזיולוגי של הופעת הצלוליט, ואיך אפשר למדוד אותו בצורה אובייקטיבית ואחידה.

כל אלה הובילו לפרסום של מחקרים קטנים ומלאי כשלים. ברובם מספר הנבדקים קטן מאוד, בחלק ניכר מהם אין קבוצת ביקורת והתוצאות נמדדות בעיקר באמצעות צילומי "לפני" ו"אחרי" של הנבדקים. לכך מצטרף הגורם האנושי: רבים ממחקרי הצלוליט מסתמכים על דיווח הנבדקים, שמצידם רוצים מאוד שהטיפול יצליח ולכן עלולים למסור דיווחים חיוביים מדי ולא מהימנים. גם הערכות החוקרים המבוססות על צילומים של העור אינן מדויקות או אובייקטיביות מספיק. על כן מוטב לקרוא מחקרי צלוליט בעין ביקורתית ולקחת אותם בעירבון מוגבל.

 רגליים עם ובלי צלוליט | מקור: Anetlanda, Shutterstock
צלוליט קיים גם אצל אנשים רזים. רגליים עם ובלי צלוליט | מקור: Anetlanda, Shutterstock

ירידה במשקל

צלוליט קיים גם אצל אנשים רזים, אך אין מחלוקת על כך שיש קשר בין תופעת הצלוליט להשמנה: בממוצע, ירידה במשקל אכן מובילה לשיפור במראה רקמת העור הגבשושית. לכן ראו בעבר בירידה במשקל תרופה אפשרית לבעיה הקוסמטית המטרידה, וסברו שכדי להיפטר ממנה כל מה שצריך הוא לרזות.

בפועל, הסיפור מורכב יותר. כשבוחנים את העניין בעיון מגלים שיש אנשים שהירידה במשקל לא סייעה להם להיפטר מהצלוליט ואף היו כאלה שמראה העור שלהם הורע לאחר ההרזיה.

מחקר משנת 2006 מצא שירידה במשקל עזרה לשפר את מראה העור עם הצלוליט באוכלוסייה ספציפית: אנשים שהתחילו את ההרזיה עם מדד מסת גוף (BMI) גבוה והרבה צלוליט, ורזו בשבעה קילוגרם לפחות ממשקלם הקודם. כלומר אלה שהשינוי במשקלם היה הכי משמעותי גם נהנו מהשיפור הרב ביותר במצב הצלוליט שלהם. לעומת זאת, מצב הצלוליט של בעלי BMI נמוך יותר שרזו בשלושה קילוגרם בלבד – דווקא החמיר בעקבות ההרזיה. החוקרים שיערו שהסיבה לכך היא שעורם נחלש עקב ההרזיה ונהיה רפוי. בין אלה שהירידה במשקל שיפרה את מצב הצלוליט שלהם, מידת השיפור השתנתה מאוד מאדם לאדם, ובדרך כלל הייתה שולית למדי.

כך שנראה כי הרזיה איננה פתרון יעיל במיוחד לצלוליט, במיוחד עבור אנשים עם עודף משקל קל עד בינוני. גם השיפור אצל אנשים עם עודף משקל גבוה אינו דרמטי בדרך כלל, כמובן מעבר לתועלת הבריאותית המקושרת עם עצם הירידה במשקל – עבור המעטים שמצליחים במשימה הלא פשוטה הזאת.

עיסויים נגד צלוליט | מקור:  Peakstock / Science Photo Library
נראה שאינם יעילים במיוחד, אם בכלל. עיסויים נגד צלוליט | מקור:  Peakstock / Science Photo Library

עיסויים חיצוניים

אמצעים חיצוניים, כמו טכניקות לעיסוי העור או מריחת משחות וקרמים, היו כנראה החלוצים הראשונים שגויסו למערכה נגד הצלוליט.

אחת מהשיטות הללו היא האנדרמולוגיה (Endermologie): טכניקת עיסוי שפותחה במיוחד לטיפול בצלוליט. היא מבוסס על מכשיר שמעביר קפלי עור בין שני גלילים מסתובבים, ומפעיל עליהם כוחות לחץ ושאיבה לפי תוכנית הפעלה קבועה מראש. טיפול כזה נמשך 45-10 דקות ואמור להתבצע כמה פעמים בשבוע.

השיטה מתבסס על העובדה שהצלוליט נמצא באזור התת-עורי, העשיר בכלי דם. העיסוי האינטנסיבי אמור לכאורה לעודד את פירוק תאי השומן הבעייתיים, לשפר את אספקת הדם לאזור ועל ידי כך לעודד את ריפוי רקמת החיבור המחזיקה את תאי השומן במקומם.

למרות ההסבר המנומק, עד כה מחקרים לא הצליחו לתעד את המנגנון הזה בפעולה, כך שמדובר בהשערה בלבד ולא בתיאוריה מבוססת. באשר לתועלת של השיטה, המחקרים חלוקים: בחלקם הנבדקים דיווחו על שיפור במראה העור, אך החוקרים לא הצליחו למדוד את ההשפעה בצורה מבוקרת. מחקרים אחרים מצאו ירידה בהיקף הגוף בעקבות טיפולי אנדרומולוגיה, אך ההשפעה על הצלוליט עצמו הייתה מעטה מאוד ולא ידוע כמה זמן היא החזיקה מעמד.

קרמים ומשחות

חנויות הפארם מציעות כיום מגוון עצום של תכשירים על-עוריים נגד צלוליט, ובניסוח פשוט יותר: קרמים ומשחות.

אחד מתפקידיו העיקריים של העור הוא למנוע מגורמים זרים לפלוש לגוף. לכן משחות מתאימות בדרך כלל לטיפול בבעיות הנמצאות על פני העור עצמו – למשל פצעים, כוויות או יובש. רוב התכשירים לא חודרים בכלל לשכבות התת-עוריות, כך שמטבע הדברים הם גם לא יכולים לפעול בתוכן ולשנות את הרכבן.

הדרך הבטוחה להעלמת צלוליט: תוכנת עריכה | מקור: Aksanaku, Shutterstock
משחת רטינול אולי יעילה, אך מובילה לשיפור מזערי. הדרך הבטוחה להעלמת צלוליט: תוכנת עריכה | מקור: Aksanaku, Shutterstock

שפע עצום של תכשירים מוצע לצרכנים בבתי המרקחת, במכוני הספא, בחדרי הקוסמטיקאים ובאינטרנט. כמעט כולם מבטיחים שיפור ניכר במראה הצלוליט ואף מתיימרים לגרום לו להיעלם לגמרי. ועם זאת, כמעט אף אחד מהם לא נבדק במחקר גדול ויסודי. מרבית התכשירים לא נמצאים בפיקוח של ארגוני הבריאות ועל כן עלולים להיות מסוכנים ואפילו לעורר תגובה אלרגית, שכן בחלקם יש עשרות רכיבים אם לא מאות, ורק יצרנים בודדים חושפים את הנוסחה הכימית של המוצר.

אחד החומרים שאולי מציע כל זאת שביב של תקווה במה שנוגע למשחות ולקרמים הוא הרטינול. מדובר בנגזרת של ויטמין A שכבר נמצאת בשימוש בקרמים, ובעיקר בכאלה שמיועדים לטיפול בפצעי בגרות (אקנה), נזקים לעור עקב חשיפה לשמש ולהחלקת קמטים. במחקרים נמצא שהרטינול נספג בעור ומגביר את ייצור הקולגן ואת זרימת הדם באופן מקומי.

חוקרים מבלגיה בחנו את ההשפעה של קרם רטינול על צלוליט בירכיים של 15 נשים בנות 44-26 עם צלוליט ברמה בינונית. במשך חצי שנה הנבדקות קיבלו טיפול יומי ברטינול באזור הירך של רגל אחת וטיפול דמה בקרם לחות ללא רטינול באותו אזור ברגל השנייה. החוקרים מדדו את עובי העור ואת גמישותו בתחילת הניסוי ובתום חצי שנה, ולקחו דגימת רקמה מהצלוליט לבדיקה במעבדה.

ניתוח דגימות הרקמות שטופלו ברטינול העלה שחל שינוי מבני בעור שמעיד על שיפור במבנה רקמת החיבור – הרשת הסיבית שעוטפת את תאי השומן התת-עורי. בנוסף, העור באזור שטופל ברטינול נהיה גמיש יותר. ועם זאת, במהלך המחקר לא התרחש שינוי במראה העור והצלוליט לא נעלם.

אם כן, רטינול הוא בין החומרים הבודדים שהצליחו לחדור לעומק העור ואף להשפיע על תכונותיו המבניות, אך במה  שנוגע לתוצאה האסתטית הרצויה הממצאים המחקריים פחות מעודדים. ייתכן שבטיפולים ממושכים יותר, ההשפעה המבנית תתורגם לאפקט מוחשי.

במחקר אחר השימוש ברטינול סייע גם להחליק את המראה הגבשושי של הצלוליט. עשרים נבדקות עם צלוליט התבקשו למרוח קרם רטינול פעמיים ביום במשך חצי שנה. לבסוף ביקשו מרופאי עור ומהנבדקות עצמן, שלא ידעו באיזו רגל התבצע הטיפול האמיתי ובאיזו מהן נעשה טיפול דמה, להעריך את יעילות הטיפול. 13 נבדקות דיווחו על שיפור במראה הצלוליט, אצל 12 מתוכן נמצא גם  שיפור בעיני הרופאים שבדקו אותן בנפרד. כמו כן, גם נמצא במחקר שחל שיפור בזרימת הדם באזור שבו נעשה הטיפול.

ככלל, מהמחקרים שבדקו את השפעת הרטינול על צלוליט מסתמן שאכן יש ראיות מסוימות ליעילותו, אך מדובר בשיפור מזערי שאפשר להבחין בו רק אחרי סדרת טיפולים ארוכה של חצי שנה ויותר. רחוק מאוד מתרופת פלא.

טיפול עם זרמים חשמליים | מקור: Microgen Images / Science Photo Library
חוויה מחשמלת שלא תעלים את הצלוליט. טיפול עם זרמים חשמליים | מקור: Microgen Images / Science Photo Library

חשמל, קרינה אלקטרומגנטית ולייזר

מקום מרכזי במיוחד בשוק הטיפולים בצלוליט תופסים מכשירים שמשתמשים בקרינה תת-אדומה, אולטרסאונד, לייזרים וזרמים חשמליים. קיים היצע רחב ומגוון מאוד של מכשירים ותוכניות טיפול, שהחברות שמספקות אותן מבטיחות הרים וגבעות.

פעמים רבות מכוני יופי ומרפאות אסתטיקה מציעים ללקוחותיהם סדרה של טיפולים המשלבת כמה שיטות, לדוגמה קרינה תת-אדומה וגלי רדיו, בצוותא עם טכניקות עיסוי מגוונות. משווקי הטיפולים טוענים שהקרינה מחממת את תאי השומן התת-עורי וכך מאיצה את חילוף החומרים בסביבתם ומפרקת את חלקם. בנוסף חלק מהמטפלים טוענים שהם מגבירים את ייצור הקולגן והאלסטין.

גם כאן המציאות מאכזבת. בפועל, השפעת כל הטיפולים הללו על הרקמה מתמקדת בעיקר בחימום שלה. חימום הרקמה התת-עורית יכול להגביר את זרימת הדם לעור, להגמיש את הסיבים הקשיחים שבו ולשפר את המצב במקרה שיש ברקמה דלקת כרונית. רופאים נוהגים להשתמש בשיטות חימום כאלה כדי להקל על אנשים שסובלים מכאבים כרוניים, להגדיל את טווח התנועה של אנשים שסובלים מקישיון או להגמיש אזורי צלקת.

הבעיה היא שהמחקרים שמייחסים לטיפולים הללו השפעה חיובית על ייצור קולגן אינם עומדים בסטנדרט מדעי. נכון להיום אין ראיות טובות לכך שטיפולים בחימום אכן מפרקים ישירות הצטברויות של שומן תת-עורי או את הרשת הסיבית שדרכה השומן נדחף אל פני השטח של העור.

בחלק מהמחקרים שבחנו את השיטות הללו דיווחו המטופלים על שיפור במראה הצלוליט שלהם, אך כאמור מדובר במדד לא מדויק ליעילות הטיפול. במחקר אחד בחנו את השפעת השיטה המשולבת על נוכחות צלוליט בחלק האחורי של הירך של 16 נבדקים. נוסף על ההערכה הסובייקטיבית של המשתתפים, לקחו מחלקם דגימות רקמה (ביופסיה) לפני תחילת הטיפול ושוב אחרי סדרת טיפולים שנמשכה כחודש. התוצאות היו מאכזבות: דיווחי הבוחנים היו חיוביים בערך בחצי מהמקרים, אך בדיקות הרקמה לא הראו שום שינוי בהרכב העור ותאי השומן בו.

ייתכן שהשיטות האלה מובילות לשיפור זעיר כלשהו במראה העור, שאינו בולט מספיק כדי שנוכל לזהות אותו ברמה הפיזיולוגית. נכון להיום שוררת מחלוקות בעולם המחקר על יעילות השיטות הללו, אך בכל מקרה אפילו כשנצפתה בהם השפעה חיובית היא הייתה בדרך כלל מעטה וקצרת טווח.

טיפולים בגלים

באותה קטגוריה נמצאים גם טיפולים באמצעות גלי קול, כגון טיפול בגלי הלם או באולטרסאונד – גלי קול מחוץ לטווח השמיעה האנושית. בטיפולים האלה מעבירים ברקמה גלי קול בתדרים שונים, שמפעילים עליה לחץ מכני. השיטה נמצאת כיום בשימוש רב בתחום הפיזיותרפיה לטיפול במגוון בעיות רפואיות, כמו כאבי שרירים, איחוי שברים ועוד.

השימוש בגלי קול לטיפול בצלוליט הוא טכניקה חדשה יחסית, כך שאין עדיין הרבה מחקרים שבדקו את יעילותו. לדוגמה, מחקר קטן עקב אחרי 11 נשים שקיבלו סדרת טיפולים ברגל אחת בלבד. בוחן בלתי תלוי, שלא ידע באיזו רגל נעשה הטיפול, זיהה בהצלחה את הרגל המטופלת רק במחצית מהמקרים.

סקירה של הספרות המחקרית בנושא העלתה שהשימוש בגלי קול משפיע על רקמת השומן התת-עורי ומשפר את סידור סיבי הקולגן בה. אולם, המחקרים שהוא סקר היו בינוניים ברמתם ועסקו בתוכניות טיפול שונות זו מזו. עם זאת נראה שיש לגלי הקול השפעה מסוימת על הצלוליט, אך לא ברור כמה זמן היא נמשכת. סקירה אחרת, שערכה האגודה האמריקאית לדרמטולוגיה על מגוון רחב של שיטות לטיפול בצלוליט, מצאה שהטיפול באמצעות גלי הלם עשוי להיות יעיל אם מבצעים מספר רב של טיפולים. לעומת זאת, טיפול באולטרסאונד נמצא כאינו יעיל לבדו, אך אולי יכול לעזור בשילוב עם טיפולים אחרים, אם כי אין עדיין מספיק מחקרים כדי לבסס זאת.

גם עינוי או עיסוי לא עוזרים | מקור: Microgen Images / Science Photo Library
אין ברירה אלא לנהל אורח חיים בריא כדי למנוע הופעת צלוליט. גם עינוי או עיסוי לא עוזרים | מקור: Microgen Images / Science Photo Library

פעילות גופנית

זה לא סוד שפעילות גופנית שגרתית תורמת מאוד לבריאות, ואכן ארגוני בריאות בכל רחבי העולם מרבים להמליץ עליה. אנחנו יודעים היום שהיעדר פעילות גופנית ואורח חיים יושבני הם מהגורמים המובילים להופעת הצלוליט, אך איננו יכולים לקבוע בוודאות איך אפשר להיעזר באימוני כושר כדי להיפטר מצלוליט קיים.

מחקר משנת 2014, שבחן שתי תוכניות אימון שונות להפחתת צלוליט, דיווח על תוצאות טובות בתגובה לאימון גופני. עם זאת, שתי התוכניות שנבדקו כללו גם דיאטה לירידה במשקל וכן עיסוי ומשחות להפחתת צלוליט. בשתי קבוצות הניסוי נצפתה ירידה במדד מסת הגוף, כך שקשה מאוד לייחס את הממצאים החיוביים שהתקבלו דווקא לפעילות הגופנית ולא למרכיבים אחרים של הטיפולים שנבדקו או לפעילות המשולבת שלהם.

מחקר אחר, שסקר כמה גישות לטיפול בצלוליט, הוביל למסקנה דומה: פעילות גופנית עוזרת להפחית את המראה הגבשושי, אך היא יעילה יותר בשילוב עם אמצעים אחרים. בנוסף, לא ברור עדיין מהם משך הפעילות הגופנית הרצויה, מה אופיה ומהי רמת העצימות המיטבית להשגת המטרה. פעילות גופנית היא כלי זול ונגיש, נטול תופעות לוואי, שחשוב להמשיך לחקור את יתרונותיו ומגבלותיו בטיפול בצלוליט.

מעבר לשיטות שהוזכרו כאן, קיימות עוד טכניקות רבות שמתיימרות להציע פתרונות קסם להעלמת הצלוליט. חלקן לא נחקרו כמעט בכלל או נחקרו ונמצאו לא יעילות. חלקן אף עלולות להיות מסוכנות, וארגוני בריאות מזהירים מפניהן, ביניהן הקפאת שומן תת-עורי ומזותרפיה – שיטות שכוללות הזרקת חומרים להיפודרמיס שעלולים  לגרום תופעות לוואי ונזקים.

אז מה אנחנו יודעים על הצלוליט?

ראשית, חשוב להבין שאין פתרונות קסם. צלוליט הוא תופעה גופנית מורכבת, הנובעת ממגוון רב של גורמים, חלקם גנטיים שאין לנו יכולת של ממש להשפיע עליהם, וחלקם קשורים לאורח החיים שלנו. אנחנו מוקפים טיפולים שנשמעים מבטיחים, אך בפועל רובם מאכזבים וגם המיעוט הקטן שעשוי להועיל – השפעתו מעטה.

נראה כי פעילות גופנית וירידה במשקל עשויות, בין השאר, לצמצם את כמות הצלוליט של אנשים עם עודף משקל ולשפר את מראה עורם. עם זאת, גם השיטה הזאת לא מועילה לכולם, ובכל מקרה חלק מהצלוליט יישאר גם אחרי ההרזיה.

גם עיסויים וטיפולים בחשמל ובגלי קול עשויים לעזור במידה מסוימת, אך כדי ליהנות מהשפעתם צריך לבצע אותם בתדירות גבוהה ולאורך זמן רב – מה שלא נראה מעשי לרוב האנשים. עד שיימצא טיפול יעיל באמת לצלוליט, אפשר להתנחם בכך שכולנו באותה סירה. ואם זה לא מנחם, זיכרו שהדרך היעילה ביותר להילחם בצלוליט היא למנוע ממנו להופיע מלכתחילה: לנהל אורח חיים בריא, לבצע פעילות גופנית, ולאכול מאוזן..