ציפורים קדומות עם חוש שישי, דרורים שמשתמשים בעשבי מרפא, האם נגיף הקורונה משנה את ה-DNA שלנו ועוד.

 

רוצים לקבל את חדשות המדע ישירות לנייד?
הצטרפו למהנשמדע בוואטסאפ או בטלגרם

מה חדש?

  •  החוש השישי של הציפורים הקדומות
  • טלומרים קצרים או ארוכים?
  • האם נגיף הקורונה משנה את ה-DNA שלנו?
  • דרורים שמשתמשים בעשבי מרפא

החוש השישי של הציפורים הקדומות

כשעוף הקיווי מחפש טרף באדמה, וכשהחרטומניים והמגלניים, ציפורים החיות לחופי אגמים, צדות במים רדודים ובבוץ, הם עושים זאת בעזרת חוש מיוחד הנקרא "מגע מרחוק: תאי עצב רגישים ללחץ, שנמצאים בתוך חורים קטנטנים בקצה המקור, חשים בתנודות שנוצרות מתנועת התולעים או הסרטנים. כעת הראו חוקרים מדרום אפריקה שמקורו של החוש הזה מוקדם מאוד, כנראה עוד בתקופת הדינוזאורים. החוקרים בחנו מאובנים של ציפורים שחיו זמן קצר מאוד לאחר הכחדתם של רוב הדינוזאורים, ומצאו אצלן חורים במקור, באותה תבנית שנמצאת אצל עופות הנעזרים במגע מרחוק. מכך הם הסיקו שהחוש הזה התפתח אצל הציפורים כבר לפני יותר מ-60 מיליון שנה. הקבוצה שהציפורים המאובנות היו שייכות אליה הופיעה זמן קצר לאחר ההתפצלות של שתי השושלות העיקריות של הציפורים. נראה שחוש המגע מרחוק היה משותף לפחות לכל הציפורים מאחת השושלות, וייתכן מאוד שהוא התפתח עוד לפני הפיצול, ולכן נמצא אצל האב הקדמון של כל הציפורים המודרניות. מאז רוב מיני הציפורים איבדו אותו, והוא נשאר רק אצל אלו שצדים באדמה או בבוץ. קריאה בהרחבה באתר מכון דוידסון
 
נקבת קיווי מחפשת מזון בחול , SPL
נקבת קיווי מחפשת מזון בחול , SPL

טלומרים קצרים או ארוכים?

בקצות הכרומוזומים המכילים את הקוד הגנטי שלנו נמצאים הטלומרים – קטעי DNA שאינם כוללים גֵנים, אלא תוחמים אותם.  בכל פעם שהתא מתחלק הטלומרים מתקצרים מעט, עד שאחרי כחמישים חלוקות הם נהיים קצרים מדי והתא מפסיק להתחלק כדי למנוע פגיעה בשלמות הגנים. מדענים רבים חוקרים את מנגנון התקצרות הטלומרים ואת השפעתם על בריאותנו. יש חוקרים שמנסים למצוא דרך למנוע מהם להתקצר, במטרה להאריך את חיי התאים ולעכב את ההזדקנות. אולם כעת, חוקרים מאוניברסיטת רוקפלר בניו יורק מציגים ראיות חדשות התומכות בהשערה כי התקצרות הטלומרים היא מנגנון חיובי שנועד למנוע מתאים שמתחלקים להפוך לתאים סרטניים. החוקרים התמקדו במשפחות שיש בהן הרבה מקרי סרטן לאורך הדורות ומצאו שלרבים מחבריהן הם היו טלומרים ארוכים במיוחד, עקב מוטציה בחלבון שאחראי על ויסות האורך שלהם. הממצאים במחקר מלמדים על תפקידם של הטלומרים בגופנו ועל הלמשמעות הקלינית של מנגנון ההתקצרות שלהם. קריאה בהרחבה (אנגלית)
 

האם נגיף הקורונה משנה את ה-DNA שלנו?

החומר הגנטי של נגיפי קורונה הוא מולקולת RNA, שהיא מולקולה שונה מעט ופשוטה יותר ממולקולת ה-DNA האוצרת את המידע הגנטי שלנו. מכיוון שמדובר במולקולות שונות, RNA אינו יכול להשתלב ב-DNA ללא נוכחות של אנזים מיוחד שאינו קיים בנגיפי הקורונה. אולם כעת, חוקרים ממכון וייטהד (Whitehead) למחקר רפואי במסצ'וסטס טוענים שמצאו סימנים לכך שחלקים ממולקולת ה-RNA של נגיף הקורונה SARS-CoV-2, מצליחים להשתלב ב-DNA, והם אף מציעים מנגנון משוער שיכול לאפשר את זה. עם זאת, חוקרים אחרים מצאו לפחות שני הסברים נוספים לממצאים, שאינם כוללים שילוב של RNA נגיפי בחומר הגנטי של האדם. קריאה בהרחבה באתר מכון דוידסון
 
נגיפי קורונה תחת מיקרוסקופ, spl
נגיפי קורונה תחת מיקרוסקופ, spl

דרורים שמשתמשים בעשבי מרפא

בני אדם אינם היחידים שמשתמשים בעשבי מרפא. במחקר חדש הראו חוקרים שדרורי הקינמון החיים בדרום סין משלבים בקניהם עלי לענה, שמפחיתים את כמות הטפילים בקן ומשפרים את בריאות הגוזלים. החוקרים הציבו תיבות קינון לדרורים, כשבחלק מהם שמו צרור של עלי לענה ובחלק עלי במבוק. הדרורים העדיפו את התיבות עם עלי הלענה. בזמן הקינון, החוקרים החליפו את עלי הלענה בעלים טריים כל יום בחלק מהתיבות, ומאחרות הסירו את הצרור. הם בדקו כמה עלי לענה הדרורים עצמם הוסיפו לקן, וראו כי בתיבות שבהן החוקרים לא הניחו לענה, הדרורים "השלימו את המלאכה" והביאות יותר עלים של הצמח בעצמם. מכך הסיקו החוקרים שהדרורים אינם אוספים עלי לענה באופן מקרי, אלא שמים לב אליהם ודואגים שתמיד יהיו מספיק מהם בקן. כשבדקו את הקנים, הם גילו שכאשר היו יותר עלי לענה בקן היו בו פחות אקריות, והגוזלים גדלו מהר יותר והעלו יותר במשקל. "הממצאים שלנו מצביעים על כך שהדרורים, כמו בני האדם, משתמשים בלענה כעשב מרפא, כדי להגן על הגוזלים שלהם", אמר ויליאם פיני, ממובילי המחקר. קריאה באתר מכון דוידסון

דרור הקינמון (Passer cinnamomeus), מקור:shutterstock
דרור הקינמון (Passer cinnamomeus), מקור:shutterstock