הדג שהאבולוציה שכחה, ריאות ירוקות נגד דיכאון וחרדה, מי באמת הכי כבד? מצמצי לי אהובתי והגנה מהתחת
מה חדש?
- הדג שהאבולוציה שכחה
- ריאות ירוקות נגד דיכאון וחרדה
- מי באמת הכי כבד?
- מצמצי לי אהובתי
- הגנה מהתחת
הדג שהאבולוציה שכחה
דגי התנין (Lepisosteidae) מכונים "מאובנים חיים": יצורים שכמעט ולא השתנו במשך עשרות מיליוני שנים. במחקר חדש, חוקרים מארצות הברית מצאו שהמראה החיצוני תואם את (החוסר) בשינוי הגנטי: קצב הצטברות המוטציות אצל דגי התנין היה נמוך בעד שלושה סדרי גודל מזה שנראה אצל חולייתנים אחרים, כלומר האבולוציה שלהם התרחשה באופן איטי במיוחד. גם קרוביהם דגי החדקן הראו קצב נמוך מאוד של שינוי גנטי. לעומתם, מינים אחרים שנחשבו ל"מאובנים חיים", כמו הזוחל דמוי הלטאה ספנודון או העוף הדרום-אמריקאי הואצין, בעצם אינם כאלה: הם נמצאו כבעלי קצב מוטציות דומה לזה של חולייתנים אחרים.
קצב השינוי הנמוך גם הוביל לכך שמינים שנפרדו זה מזה לפני עשרות מיליוני שנים עדיין היו מסוגלים להעמיד צאצאים פוריים. דג האליגטור (Atractosteus spatula) ודג תנין ארוך אף (Lepisosteus osseus), שחיים שניהם בנהרות דרום מזרח ארצות הברית, מעמידים צאצאים זה עם זה בטבע, אפילו שהאב המשותף האחרון שלהם חי לפני 105 מיליון שנים. לכתבה המלאה באתר.
קצב הצטברות המוטציות אצל דגי תנין נמוך בעד שלושה סדרי גודל מזה שנראה אצל חולייתנים אחרים. דג תנין מנוקד | Sergey Lavrentev, Shutterstock
ד"ר יונת אשחרריאות ירוקות נגד דיכאון וחרדה
איך משפיעה סביבה ירוקה בקרבת הבית על הבריאות הנפשית?
במחקר שפורסם לאחרונה בדקו החוקרים את הקשר בין סביבה ירוקה – קיומם של עצים, שיחים ומדשאות באזור המגורים – לבין הסיכון לסבול מדיכאון ומחרדה. החוקרים ניתחו נתונים ממאגר מידע רחב, שכלל מידע מפורט על הסביבה הפיזית, החברתית ואורח החיים של יותר מ-400 אלף אנגלים בגילי 69-40 לאורך 12 שנה. הם מצאו כי ככל שגדל שטח הסביבה הירוקה באזור המגורים, כך פוחת הסיכון לסבול מדיכאון ומחרדה.
בהמשך בחנו החוקרים אילו גורמים יכולים להסביר את הקשר הזה. הם גילו שזיהום אוויר הוא מתווך מרכזי, כלומר ייתכן שסביבות מגורים ירוקות מפחיתות את הדיכאון והחרדה משום שזיהום האוויר בהן נמוך יותר.
למחקר יש כמה מגבלות, ביניהן העובדה שהוא לא בחן את משך הזמן שבו כל נבדק נחשף בפועל לסביבה ירוקה, אלא רק אם קיימת סביבה כזאת באזור מגוריו. המחקר מצביע על צורך בתכנון עירוני הכולל סביבות ירוקות לשיפור הרווחה הנפשית של הציבור. לקריאה בהרחבה (באנגלית). למאמר (באנגלית).
ככל שגדל שטח הסביבה הירוקה באזור המגורים, כך פוחת הסיכון לסבול מדיכאון ומחרדה. ספסלים ועצים בפארק עירוני | doublelee, Shutterstock
אז מיהי באמת "החיה הכבדה ביותר?"
לפני כשנה התפרסם מחקר שכותביו תיארו מאובן של לווייתן פרואני ענקי (Perucetus colossus),שחי כ-38 מיליון שנה לפני זמננו. המאובן כלל 13 חוליות, ארבע צלעות וחלק מעצם האגן, והחוקרים העריכו שמשקלו של הלווייתן הקדום עמד בין 85 ל-340 טונות. אם זה נכון, הלווייתן הפרואני הוא בעל החיים הכבד ביותר שחי אי פעם. הוא כבד יותר אפילו ממחזיק השיא הקודם – הלווייתן הכחול, ששוקל לרוב 150-100 טונות – אף שאורך גופו של הלווייתן הקדום היה קצר יותר.
כעת חוקרים מארצות הברית מנמיכים את ההתלהבות ומציעים השערה חלופית. בהערכת המשקל המקורית אמדו בתחילה את משקלן הכולל של העצמות וגזרו מכך את משקל הגוף כולו, על סמך היחס בין משקל העצמות למשקל הגוף בקרב לווייתנאים שנכחדו. אבל על פי המאמר החדש, הערכת המשקל הזאת לא יכולה להיות נכונה, שכן במקרה כזה צפיפות גופו של הלווייתן הקדום הייתה עצומה עד כדי כך שהוא היה שוקע מיד במים ולא מתרומם לעולם מקרקעית האוקיינוס.
לדברי החוקרים, הערכת משקל הגוף על פי משקל העצמות אינה מדויקת, שכן משקל הגוף הכולל עשוי להשתנות ביחס אחר ממשקל העצמות. מאפייני העצמות של המאובן מזכירים יותר את אלה של פרת ים (Manatees), מאשר עצמות לווייתנים, ומאופיינות בשכבות נוספות שמרחיבות את העצם. כך שבסופו של דבר משקל גופן של פרות ים נמוך יחסית למשקל העצמות שלהן בלבד. לפיכך, מהמחקר החדש עולה שמשקל גופו של הלווייתן הפרואני הענקי היה רק 70-60 טונות – משקל שהיה מאפשר לו להתרומם אל פני המים ולנשום, וגם לצלול למעמקי הים.
אם כך, מתברר שוב שהלווייתן הכחול שמר על הבכורה במאבק על מעמדו כ"חיה הכבדה ביותר". לקריאה בהרחבה (באנגלית). למאמר המלא (באנגלית).
לפי ההערכות החדשות, הלווייתן הכחול שמר על מעמדו כ"חיה הכבדה ביותר". השוואה בין הגדלים של לוויתן כחול, לווייתן פרואני ענק, ואדם | Cullen Townsend (https://www.cullentownsenddesign.com/)
סהר צדקהמצמצי לי אהובתי
כל בעלי החיים שמסוגלים להזיז את העפעפיים שלהם ממצמצים – ולא משנה אם אלה דו-חיים, זוחלים, ציפורים או יונקים. כך הם מגינים על עיניהם, מנקים ומלחלחים אותן. בני האדם וכמה קופי אדם אחרים ממצמצים גם לצורכי תקשורת.
במאמר חדש צירפו החוקרים לרשימה הזאת גם צפרדעים מהמין Odorrana tormota, שחיות לרוב בקרבת נחלים גועשים. נקבות הצפרדעים משתמשות במצמוצים כדי לדרבן את הזכר להתחיל בהזדווגות. הזכרים והנקבות מהמין הזה משמיעים קריאות זיווג על-קוליות, הנשמעות גם בסביבה הרועשת, כדי לאותת שהם מחפשים בן או בת זוג. אחרי הקריאות, הנקבה ממצמצת אל הזכר שבחרה, כדי שיעלה עליה ויאמץ את התנוחה המתאימה.
החוקרים ערכו ניסויים ומצאו שהמצמוץ מעלה את הסיכוי להזדווגות מוצלחת, ושצפרדעים זכרים יתקרבו יותר לנקבות ממצמצות מאשר לנקבות שאינן ממצמצות. אם כך, שימוש חברתי במצמוצים עשוי להיות נפוץ יותר מכפי שחשבנו. למאמר המלא (באנגלית). לקריאה בהרחבה (באנגלית) וסרטון.
המצמוץ מעלה את הסיכוי להזדווגות מוצלחת, וצפרדעים זכרים יתקרבו יותר לנקבות ממצמצות מאשר לנקבות שאינן ממצמצות. פסלונים של צפרדעים מתנשקות | Amy Planz, Shutterstock
הגנה מהתחת
בעלי חיים ימיים, מדגים ועד יונקים, משתדלים להימנע ככל האפשר ממפגש עם אורקות, או בשמן המוכר יותר – קטלנים. הקטלן הוא סוג של דולפין, שלעיתים קרובות צד בקבוצה. הוא מסוגל לתקוף כך כמעט כל חיה, מכלבי ים ועד לווייתנים כחולים ואף לווייתני זרע – שנחשבים בעצמם לטורף הגדול בעולם.
כעת דיווחה קבוצת חוקרים בדרום מערב אוסטרליה שלווייתני זרע פיתחו טקטיקה מקורית להתגונן מתקיפה של אורקות – הם משליכים צואה בפניהם. הצואה המימית של לווייתני הזרע מניסה את האורקות, וכך הלווייתנים יכולים להימלט. השימוש בצואה לצורכי הגנה היא שיטה ידועה של לווייתני זרע, אבל זו הפעם הראשונה שתועד השימוש בה נגד האורקות הקטלניות. החוקרים ראו את הלווייתנים מסתדרים במעגל, עם הפנים למרכז המעגל והזנבות החוצה. בלב המעגל נמצאו הפרטים הצעירים והפגיעים ביותר. בכל פעם שהתקרבה אורקה כדי לתקוף, אחד מהלווייתנים פלט לעברה כמות גדולה של צואה, והיא ברחה מהמקום. לקריאה בהרחבה (באנגלית).
לווייתני זרע פיתחו טקטיקה מקורית להתגונן מתקיפה של אורקות – הם משליכים צואה בפניהם. קבוצה של לווייתני זרע | wildestanimal, Shutterstock
