להילחם או לברוח?

דמיינו שאתם חוצים לתומכם את הכביש (במעבר חצייה, כמובן) בדרך לבקר חבר. פתאום אתם שומעים חריקת בלמים ורואים מכונית מתקרבת אליכם במהירות, ולא נראה שתצליחו לזוז לפני שהיא תפגע בכם. גופכם נדרך, חושיכם מתחדדים, ובפרץ של אנרגיה אתם מספיקים לזנק הצידה ולהתחמק רגע לפני שהמכונית מגיעה. ניצלתם! אתם עדיין בחתיכה אחת, אבל נוטפים זיעה קרה ורועדים כעלה נידף ברוח. רק אז אתם מתחילים לתהות מה קרה, בעוד ליבכם עדיין פועם בפראות.

התגובה שזה עתה חוויתם נקראת "הילחם או ברח" (Fight or Flight) וכפי ששמה מעיד, היא מתעוררת לנוכח סכנה גדולה שדורשת תגובה מיידית. התגובה יכולה להיות עימות (לחימה) או הימנעות (בריחה). המנגנון קיים אצל יצורים רבים ומגוונים ומופעל בתגובה לסכנה, כמו מפגש עם חיה טורפת.

את המונח "הילחם או ברח" טבע הרופא והפיזיולוג וולטר קאנון (Cannon) ב-1915. קאנון הבחין ששרירי מערכת העיכול משנים את פעילותם במצבי פחד. בהמשך הוא גילה שעוררות גבוהה משפיעה על הקצאת האנרגיה לכל אחד מאיברי הגוף, באופן שמאפשר לנו להגיב במהירות ובעוצמה במצבים מסוכנים. 

פתאום אתם שומעים חריקת בלמים ורואים מכונית מתקרבת אליכם במהירות. מה קורה בתוך הגוף שלכם? אדם עומד על דרך מושלגת מול מכונית נוסעת | Shutterstock, Realstock

זהירות, סכנה בדרך

כדי שנוכל להגיב לסכנה, תחילה עלינו לזהות אותה. המידע שאנחנו קולטים מהסביבה בעזרת חושי הראייה והשמיעה מגיע אל חלק במוח שנקרא אמיגדלה, ויש לו תפקיד חשוב בעיבוד ויצירת רגשות, בפרט פחד. בעת סכנה, האמיגדלה שולחת אות בהול לחלק אחר במוח, ההיפותלמוס. ההיפותלמוס משמש מעין מרכז בקרה שמווסת את פעילות הגוף כדי לשמור על מצב פיזיולוגי יציב וקבוע יחסית. הוא משפיע בין השאר על טמפרטורת הגוף, לחץ הדם ותחושות הצמא והרעב שלנו.

בעקבות המסר שקיבל מהאמיגדלה, ההיפותלמוס מפעיל את מערכת העצבים הסימפתטית, שהיא חלק ממערכת העצבים האוטונומית שלנו: היא אחראית לתגובות עצביות שאין לנו שליטה רצונית בהן. המערכת הזו כוללת שלוחות של תאי עצב שיוצאות מהמוח אל שאר איברי הגוף, ובעזרתן היא מורה לאיברים הפנימיים שלנו לחולל את התגובה הפיזיולוגית שמאפיינת מצבי דריכות. התגובה הזו כוללת, בין השאר, האצה בקצב הלב כדי שיספק יותר דם מחומצן לאיברי הגוף, התרחבות של כלי הדם בשרירים, שפעילות מוגברת שלהם דורשת חמצן רב, והרחבת האישונים כך שיאפשרו ראייה ברורה יותר. 

בנוסף להשפעה הישירה של מערכת העצבים, היא גם גורמת לשחרור הורמונים כמו אדרנלין וקורטיזול, שמשנים את פעילות האיברים השונים. אילוסטרציה של קורטיזול בבלוטת יותרת-הכליה | Shutterstock, Kateryna Kon

בשונה מהשפעותיה הישירות על האיברים הפנימיים, מערכת העצבים הסימפתטית משפיעה על הגוף בדרך נוספת, עקיפה יותר: היא מאותתת לבלוטת יותרת הכליה להפריש למחזור הדם את ההורמון אדרנלין, שמשפיע מהותית על פעילות הגוף. האדרנלין נודד במחזור הדם ומשפיע על אופי התפקוד של האיברים שהוא מגיע אליהם. בין השפעותיו אפשר למנות עלייה בקצב פעימות הלב, נשימה מואצת, וגם פירוק של מולקולות הרב-סוכר גליקוגן בכבד לחד-סוכר גלוקוז, שמשמש מקור אנרגיה זמין ומהיר לאיברי הגוף.

הורמון נוסף, קורטיזול, שמופרש גם הוא מבלוטת יותרת הכליה, מעלה את זמינות הגלוקוז לתאי הגוף, כך שיוכלו להפיק ממנו אנרגיה. בינתיים, איברים שאינם נחוצים לצורך התגובה המיידית לסכנה מקבלים פחות דם ופעילותם פוחתת. פעילותה של מערכת העיכול, למשל, מאיטה באופן זמני.

לאחר שהסכנה חלפה, מוטב שהגוף יחזור למצב מאוזן כדי שיוכל לתפקד כראוי. לשם כך משמשת מערכת העצבים הפראסימפתטית, שפעילותה הופכית למערכת הסימפתטית ומאזנת אותה. בעזרת המערכת הפראסימפתטית אנחנו חוזרים להיות רגועים וחוסכים אנרגיה, כך שהגוף פנוי לתהליכים שגרתיים כמו עיכול וייצור שתן. אם נדמה את הגוף כולו למכונית, פעילותן המשלימה של שתי המערכות משולה לדוושת ההאצה ולבלמים: הפעלתן לסירוגין מאפשרת לנו להגיב לסכנה, וגם להירגע לאחר שהתמודדנו איתה.

תגובת "הילחם או ברח" מתרחשת לעיתים גם כשהאיום אינו מוחשי אלא מנטלי - כמו האישה בציור, שחווה לחץ כאשר היא מדברת מול קהל | Shutterstock, Drawlab19

הנמר שבראשנו

אצל בני אדם, תגובת "הילחם או ברח" מתרחשת לעיתים גם כשהאיום אינו מוחשי אלא מנטלי – כשאנחנו נדרשים לדבר בפני קהל גדול, למשל. לכן, מצבי לחץ יומיומיים עלולים לגרום להפעלה יתרה של מערכת "הילחם או ברח". נמצא קשר בין לחץ כרוני כזה לבין פגיעה בבריאות הגוף והנפש גם יחד, ורופאים ממליצים להימנע ממנו במידת האפשר.

אפשר להפחית את הלחץ בעזרת הקפדה על אורח חיים בריא, תזונה נכונה ושינה מספקת. חשוב גם לזכור שמותר ורצוי לבקש עזרה במקרי הצורך, ושהלחץ הוא מנת חלקם של רבים. בשנת 2021, למשל, על רקע מגפת הקורונה, מצא מחקר אמריקאי כי שליש מהאנשים חשים מדי פעם רמות לחץ גבוהות עד כדי כך שהם מתקשים לקבל החלטות יומיומיות פשוטות כמו אילו בגדים ללבוש.

בעשורים האחרונים התברר שהמושג "הילחם או ברח" אינו מדויק, ומתעלם מתגובה שלישית ומתועדת היטב: קיפאון, מצב שבו קצב הלב דווקא מאט, השרירים נדרכים, אך האדם או החיה אינם זזים. הדוגמה הקלאסית לקיפאון מתגלמת בביטוי באנגלית "כמו צבי בפנסי מכונית", שמתאר מצב שבו צבי מבחין במכונית הבאה לעברו וקופא במקום. בעוד שלמאבק ולבריחה יש יתרונות ברורים, קשה יותר למצוא הסבר אבולוציוני מוצלח לקיפאון הזה. חלק מהחוקרים סבורים שהוא עשוי לסייע בהסוואה מפני טורף שאורב בסביבה וטרם הבחין בנו. השערה נוספת היא שהקיפאון יוצר ניתוק מהמצב שבו אנחנו שרויים, ומגן עלינו מהיווצרות של טראומה עתידית.

מצבי לחץ, ותגובות "הילחם או ברח" בעקבותיהם, מתרחשים כל הזמן. מאחר שמדובר בחלק מרכזי בחיינו, הבנה מעמיקה של תגובת הגוף למצבים כאלה עשויה רק להועיל. ממצאיהם המצטברים של המחקרים בנושא מלמדים אותנו להכיר טוב יותר את עצמנו ואת הזולת, לשפר את אורח חיינו ולפתח את הטיפול בלחץ ובחרדה.