כולנו מפהקים, ואפילו התבוננות במישהו מפהק או מחשבה על פיהוק יכולות לעורר בנו את הצורך לפהק. המדענים עדיין לא ממש בטוחים למה אנחנו מפהקים
הכתבה פורסמה במקור ב-2015 ועודכנה בינואר 2024
חידה: איזו פעולה כולנו עושים אבל לא יודעים למה?
רמז: לא רק שאנחנו לא יודעים למה אנחנו עושים אותה, היא גם מידבקת! זאת אומרת שכשאנחנו רואים מישהו עושה את זה, אנחנו מתחילים לחקות אותו בעצמנו, בכלל בלי להתכוון.
נכנעים?
אני כמובן מדברת על פיהוקים.
פיהוק זו פעולה בסיסית של הגוף. כולם מפהקים. גם בעלי חיים כמו ציפורים, דגים, כלבים, חתולים, תנינים ועוד – ואפילו עֻבָּרים של בני אדם שמתפתחים בבטן של אימא שלהם. ולמה זה מעסיק אותנו כל כך? כי בתור חובבי מדע, תופעות טבעיות לא מוסברות הן כמו תיבת אוצרות מסתורית עבור המוח שלנו שאוהב לחקור תעלומות.
הדבר הראשון שעלינו להבין הוא מהו פיהוק. לפי ההגדרה המדעית, פיהוק הוא פעולה גופנית לא רצונית שבה המפהק פותח לרווחה את הפה והלוע ושואף שאיפה עמוקה וארוכה, ואז נושף את האוויר החוצה בנשיפה קצרה יותר והפה נסגר בחזרה. אנחנו לא בוחרים מתי לפהק, זה מגיע לבד, ולרוב מאוד קשה, כמעט בלתי אפשרי, לעצור פיהוק. מדוע זה קורה? עדיין לא מצאנו תשובות מדעיות מלאות לשאלות הללו, אבל למדענים יש כמה השערות מעניינות.
הפיהוק הוא פעולה גופנית לא רצונית. פעוטה משפשפת עיניים ומפהקת | Lesterman, Shutterstock
למה בכלל מפהקים?
האמת היא שאף אחד לא באמת יודע. מדענים רבים השקיעו שנים בניסיון לענות על השאלה הזו והעלו השערות מגוונות. למשל לפני כשלושים שנה, חשבו שכאשר הגוף מזהה מחסור בחמצן או עודף בפחמן דו-חמצני, הוא גורם לנו לפהק כדי להכניס כמות גדולה יותר של חמצן לריאות ולהיפטר מעודפי הפחמן הדו-חמצני. אבל ההשערה הזו הופרכה כשנתנו לאנשים לנשום אוויר שמכיל חמצן או פחמן דו-חמצני בריכוזים משתנים, וראו שזה לא השפיע על כמות הפיהוקים שלהם. אז בניגוד למה שאולי נראה הגיוני, פיהוק אינו תלוי במצב הנשימה שלנו. השערה חדשה ומקובלת יותר מציעה הסבר אחר: פיהוק הוא הדרך של הגוף לקרר את המוח. לפי התפיסה הזו, המתיחה העמוקה של שרירי הפנים והלסת והסגירה המהירה של הפה בסוף הפיהוק מגבירות את זרימת הדם לפנים. האוויר הקריר שנכנס לחלל הפה בזמן הפיהוק מקרר את הדם הזה, שממשיך לזרום לכיוון המוח ומקרר גם אותו. להשערה הזו דווקא יש הוכחות. באחד הניסויים חוקרים הראו שאנשים ששמו להם שקית חימום על הראש פיהקו יותר בהשוואה לאנשים רגילים, ואלו ששמו להם שקית קירור על הראש פיהקו פחות מסתם אנשים. בניסויים אחרים שעשו עם חולדות, מדדו עם מדחום את הטמפרטורה של המוח וראו שלפני הפיהוק היא הייתה גבוהה, ואחריו נמוכה. אצל בעלי חיים עם מוח גדול ומורכב יותר, יש פיהוקים ארוכים יותר. גם זה תומך בהשערת קירור המוח, שהרי מוח גדול - לוקח יותר זמן לקרר. אבל יש בעיה עם ההשערה הזאת - היא לא מסבירה את ההשפעה המידבקת של הפיהוק.
הסבר מקובל: הפיהוק הוא דרך לקרר את המוח. מוח שחם לו | Sergey Novikov, Shutterstock
פיהוק חברתי
אדם שמפהק יכול "להדביק" אחרים ולגרום להם גם כן לפהק. האם יצא לכם מתישהו להידבק מפיהוק של מישהו אחר? המוח שלנו בנוי לכך: יש בו תאי עצב מיוחדים שנקראים "נוירוני מראה". נוירוני המראה הם תאים "חקיינים" שמאפשרים לנו ללמוד לבצע פעולות דרך התבוננות במישהו אחר שמבצע אותן, למשל ללמוד סריגה או צעדי ריקוד. מחקרים הראו שהתאים האלה פעילים במוח גם כשאנחנו צופים במישהו מפהק. את תופעת הפיהוק המידבק מכנים גם "פיהוק חברתי" ומדעני מוח מייחסים אותה ליכולת שלנו להזדהות עם האחר. לפי ההשערה הזו, פיהוק שבא בתגובה לפיהוק של מישהו אחר הוא מעין מנגנון שנועד לעורר הזדהות ולסמן למי שסביבנו שאנחנו לטובתם. אפשר ממש לראות שאנשים שיש ביניהם קרבה אישית נדבקים יותר זה מזה בפיהוקים. לעומתם, בני אדם שאינם מסוגלים להזדהות עם רגשותיהם של אחרים, כמו למשל ילדים מתחת לגיל ארבע שהיכולת הזו עוד לא התפתחה אצלם או ילדים עם אוטיזם, חסינים בפני תופעת הפיהוק החברתי. מתברר שההשערה הזו עובדת גם כשמסתכלים על הידבקות בפיהוקים בין מינים שונים של בעלי חיים: מחקר אחד הראה שכלבים נוטים לפהק בתגובה לפיהוק של הבעלים שלהם יותר משהם מגיבים לפיהוק של זרים.
מחקר מצא שכלבים נוטים לפהק בתגובה לפיהוק של הבעלים שלהם יותר משהם מגיבים לפיהוק של זרים. כלב מפהק | Reddogs, Shutterstock
זמן להתעורר
השערה נוספת, שאולי יכולה להסביר את הצורך הגופני שלנו לפהק וגם את האופי המידבק של הפיהוק, נקראת "השערת העוררות". נסו להיזכר, באילו מצבים אתם מתחילים לפהק - כשאתם עייפים? משועממים? לחוצים? אולי ממש לפני התחלה של פעילות חדשה? כל התשובות נכונות! ומה משותף לכל המצבים המקדימים לפיהוק? בכולם אתם זקוקים למשהו שימריץ את פעילות המוח. ואכן, לפי השערת העוררות, מטרתו של הפיהוק היא לעורר את המוח, לתת לו מעין "ניעור" כדי שיוכל לחזור לתפקוד טוב יותר. לפי ההשערה התנועה של שרירי הפנים והצוואר בזמן הפיהוק גורמת להפעלה של חיישנים מיוחדים באזור הצוואר, ששולחים אותות מעוררים למוח וגורמים להשפעה הדומה להשפעה המעוררת של שתיית קפה. אפשר להשתמש בהשערה הזו כדי להסביר את ההיגיון מאחורי הפיהוק המידבק. הרי מנגנון כזה, שמסוגל להגביר את הערנות שלנו וגם להשפיע על הקרובים אלינו, היה יכול לשרת את האדם משחר האנושות בהרבה מצבים. למשל, אצל האדם הקדמון הוא אולי עזר לכל חברי השבט לברוח מאריה תוקפני, ובזמננו היום הוא יכול לעזור לכל התלמידים בכיתה להתרכז בשיעור מאוד משעמם בבית הספר.
חשוב לזכור שאלו השערות בלבד, לחלקן יש ראיות די משכנעות ולחלקן פחות. העובדה שהפיהוק הוא תופעה יומיומית נפוצה, שנשמרה לאורך מיליוני שנים של אבולוציה וקיימת עד היום אצל בעלי חיים רבים, מרמזת לנו שככל הנראה יש לפיהוק תפקיד חשוב, אלא שאנחנו עדיין לא יכולים לומר בוודאות מהו. זוהי תעלומה שמחכה לפיצוח של מדעני העתיד.
סרטון של דוידסון מ-2020 על תעלומת הפיהוק:
