האם מתים יכולים להלך?

נתחיל מהסוף – לא. ברגע שאדם מת, והכוונה היא למוות מוחי, הוא לא יוכל לחזור להלך בשום מקרה, בשום מצב ובשום אופן.

בואו ניקח את הזומבים מעולמו של ריק גריימס: יצורים אטיים ומסורבלים, עם יכולת חושית מוגבלת ורעב בלתי פוסק לבשר טרי. לזומבים הללו יש יכולת שכלית בסיסית ביותר: הם מסוגלים לחוש את סביבתם בעזרת חוש הריח והשמיעה, הם מקבלים החלטות בסיסיות כמו שינוי כיוון כתגובה לגירוי מסוים (רעש, ריח תנועה), ומניעים את הגפיים כדי לקדם את מטרתם – להשיג עוד בשר. בשביל לקיים תהליכים כאלה הזומבי חייב חילוף חומרים תקין, שכולל נשימה, עיכול, הובלת דם והולכה עצבית בין המוח לגפיים ולאיברי החישה. התהליכים הללו מחייבים שהאיברים החיוניים יתפקדו כראוי, כלומר שהזומבי יהיה חי – וזה קצת מוציא את העוקץ מרעיון הזומבים.
 

הצרעה הטפילה בגופו של הזחל (לא לבעלי קיבה חלשה) | National Geographics

אבל, ויש כאן אבל קטן, קיימות בטבע תופעות שמזכירות זומביות. נתחיל במחלות אנושיות: לא מעט מחלות משפיעות על המוח, גורמות לשינוי התנהגות קיצוני כמו ירידה בכישורים שכליים או תוקפנות, ולא פחות חשוב עוברות מאדם לאדם בנשיכה. הדוגמה הטובה ביותר היא הכלבת, אם כי זמן הדגירה שלה ארוך יחסית והיא גורמת למוות סופי בהחלט. אם נרחיק קצת אל עולם החי נגלה בעלי חיים שמבצעים מניפולציות על הטרף שלהם וגורמים להם לאמץ דפוס "זומבי" למטרות שונות.

דוגמה יפה לכך היא הצרעה הטפילה (Parasitoid wasp), שעוקצת את הטרף שלה, למשל ג'וק או זחל, וגורמת לו להיות אטי ומסורבל. הוא עדיין חי, עדיין הולך, אבל לא כמו קודם. הצרעה מטילה לתוכו ביצה והזחל שבוקע ממנה אוכל אותו חי בלי שהג'וק מתנגד.

יש מינים של צרעות מאותה משפחה שלוקחות את זה קצת יותר רחוק וממש משבשות את התנהגות הטרף. למשל הן גורמות לעכביש לטוות קורים שיתאימו לזחלי הצרעה לפני שיאכלו אותו חי, או גורמות לזחל להגן בגופו על זחלי הצרעה לאחר שהתגלמו. דוגמה שלישית ומרתקת לא פחות היא פטרייה בשם Ophiocordyceps Unilateralis שמשתלטת על מוחה של נמלה, מאלצת אותה לטפס על גבעול גבוה ולהיאחז בו ולבסוף ניזונה ממוחה, נובטת החוצה ומפיצה את נבגיה לכל עבר.

באופן תיאורטי אפשר להרכיב "שיקוי זומבים" שיכיל קוקטייל של סמים משני התנהגות, כגון סמים משתקים שיוצרים אשליה של מוות או סמים משני התנהגות שמשווים לאדם מראה של זומבי שמהלך לאטו. בשנות ה-80 נבדקו כמה "שיקויי זומבים" שנתנו לאנשים בהאיטי (מקור תרבות הזומבים), אך התברר שהם לא הכילו חומרים בריכוזים שיכולים להצדיק את התופעה, ובכל מקרה אינם מידבקים מאדם לאדם. אז החזירו את הגרזנים לארון ושבו ליהנות מזומבים עם דלי של פופקורן.

הכתבה פורסמה במקור באתר MAKO בתאריך 15.10.15.

ד"ר ארז גרטי
מכון דוידסון לחינוך מדעי
מכון ויצמן למדע

הערה לגולשים
אם אתם חושבים שההסברים אינם ברורים מספיק או אם יש לכם שאלות הקשורות לנושא, אתם מוזמנים לכתוב על כך בתגובה לכתבה זו ואנו נתייחס להערותיכם. הצעות לשיפור וביקורת בונה יתקבלו תמיד בברכה.

הכתבה היא חלק ממדור "יש מקום לספק" העוסק בכשלים בעיסוק התקשורתי בסוגיות מדעיות. אין לראות בה כל הבעת עמדה לגבי הנושא שבו המאמר המקורי עוסק, אלא רק על אופן העיסוק שלו במדע.