החיים והמוות מעסיקים את האדם משחר קיומו. אף על פי שאינטואיטיבית ברור לכולנו מה חי ומה לא, חסרה הגדרה של ממש שתקבע מהם חיים?

אין הרבה מושגים טעונים יותר מ"חיים". כל אדם מרגיש שהוא חי והוגה בחייו ובמותו הצפוי. החברה המערבית מתבססת על "ערך החיים" והזכות להם. אבל מהם החיים האלה בעצם? באופן אינטואיטיבי כולנו תופסים במה מדובר: אני חי האבן לא. אבל עד כה לא נמצאה הגדרה ראויה למושג הזה. מפליא לראות איך אנו משלימים עם אי ההבנה של דבר כל כך עקרוני.

צריך תואר בביולוגיה כדי להבין את גודל האבסורד, שלוש שנים עברו עלי בחוג למדעי החיים ולא קיבלתי בהן הסבר מספק למהותם של חיים. הלעיטו אותי כמובן בהבל המקובל בבתי הספר, "חיים הם כל מה שמתרבה ומחליף חומרים". המהדרין אף הגדילו ואמרו שחיים הם תופעה שיוצאת נגד אי־הסדר שביקום האנטרופיה. אבל כל זה הוא לחם עוני לא הגדרה, אלא משהו מנוון יותר, מכנה משותף של כל מה שנתפס חי. מאפיינים שאנו נאלצים להסתפק בהם בהיעדר הגדרה של ממש.

לא רק שהתשובה הזו אינה הגדרה, אלא יש בה חורים בגודל של רכבת: הרי פרד אינו מסוגל להתרבות, וגם לא אנשים עקרים. אז מה, הם לא חיים? ומה לגבי וירוסים? הם דוממים לחלוטין מחוץ לתא הפונדקאי. אין להם שום חילוף חומרים, שום רבייה, שום תנועה מרצון, כלום. מדענים יגידו "חי", מדענים אחרים יגידו "דומם". אין קונצנזוס שיקבע אם הם נמצאים בתוך עולם החי או מחוצה לו. יש שיאמרו, "הכל שאלה של השקפה".

לא "מותר האדם"
צ'רלס דרווין נחשב לאחד מאנשי המדע המשפיעים ביותר בתולדות האנושות. למה? האם זו בשורת האבולוציה, שקובעת שצורות החיים מתגלגלות מצורה לצורה בהשפעת הסביבה והזמן? מובן שכן, אבל חשוב מכך דרווין הפך על פיה את קערת מחשבתנו. עד זמנו באדם היה ישות־על, חביב האל, נפרד משאר החיות ונעלה עליהן לחלוטין. האדם נברא בצלם האלוהים, ניתנו לו חופש בחירה ונשמה, בניגוד לחיות, שהיו נחותות לעומתו כפי שהאדם היה נחות מהאל. והנה בא דרווין ואמר את הבלתי נתפס – שהאדם הוא חיה; אמנם מורכבת, בוודאי שלטת, ובכל זאת חיה, המשכו המשגשג של קוף קדמון. ועכשיו כבר לא מותר האדם מן הבהמה – בגינונים אולי כן, אבל כבר לא במהות.

דרווין הסיר את המחיצה בין שתי הקבוצות הזרות זו לזו האנושות ובעלי החיים. הוא הפך אותן לאחת, למשפחת החי, וכך הניח את התשתית לביולוגיה המודרנית. ואמנם הביולוגיה של ימינו מאשרת את הטענה. אנו מבוססים על חלבונים ועל דנ"א כמו אחרון החיידקים, כמו כל יונק, רמש, דג ועוף, והדמיון הגנטי בינינו לבין הקופים מטריד למדי – יותר מ-98 אחוז. אבל לכל דבר טוב יש סוף, וגם לתורתו של דרווין. האבולוציה נבלמת בעבר הרחוק, בהגיעה אל תא פרימיטיבי, יחיד וראשון.

מבט לאחור, למקורות שנמצאים במורד הדרך הפילוגנטית, מראה את הדרך שעברנו מהתא הפרוקריוטי לתא המורכב, ליצור רב-תאי, לחולייתן, ליונק, לקוף ולאדם. "ומה יצר את התא הראשון?" ישאל הסקרן. השאלה תהדהד בהיכלו הריק מתשובות של המדע, ואלוהים יתחייך ויתרווח במושבו.

המאות האחרונות לא היו טובות בשביל אלוהים. הוא נאלץ לעבור דירה הרבה פעמים, כל פעם שדחקה בו הקידמה ותשובותיה. דובריו משכנים אותו כיום במקומות שאלומות האור של המדע עוד לא האירו, בחומר שממנו עשויות התעלומות. הוא גר בעומקם של חורים שחורים, שהפיסיקה עדיין מגמגמת כשהיא מנסה להסביר אותם, ובאצבע צרדה מזניק מפץ גדול ומסתורי.

בינתיים אלוהים גם מרחף על פני המים הקדומים של העולם, ארבעה מיליארדי שנים אחורה, ומשיב רוח חיים במולקולות. ואז מתרחש קסם מופלא ומתוך השלולית הבלתי אורגנית נולד תא ראשון, שממנו מתגלגל כל עולם החי. האמונה מלבלבת במקום שבו ההבנה נעצרת.

ובאמת, שאלה קשה מה הוליד תא מופלא ומורכב כל כך בתוך המרק הפרה־ביוטי הסמיך והרעיל של ראשית כדור הארץ? חייזרים? למענה הזה אין ערך, שהרי גם אותם מישהו צריך לברוא. בשנות ה-50 של המאה הקודמת קם חוקר בשם סטנלי מילר ועשה ניסוי. בתוך מערכת סגורה של צינורות ומבחנות הוא רקח תערובת שחיקתה את המרק הכימי הקדמון, חשמל אותה כאילו היכו בה ברקים וחימם כאילו היתה נתונה להתפרצויות וולקנית. בקיצור, הוא דימה עולם קדום בבקבוק. ולמרבה הפלא, בתוך העיסה נוצרו חומצות אמינו, נוקלאוטידים וסוכרים, המרכיבים של כל היצורים החיים, אבני הבניין של הדנ"א ושל האנזימים המפעילים את גופנו.

גם על מולקולות RNA אוטוקטליטיות, שמשכפלות את עצמן בכוחות עצמן, ידוע כבר משנות ה-‏70, וכך גם על היצירה הספונטנית של מבנים שומניים דמויי הממברנה קרום התא. בהינתן כל אלה, האם באמת צריך אמונה דתית כדי להגיע מקוקטייל כימי דומם לתא חי?

האדם, מכונה לא מופלאה
בלתי נתפס כמעט לחשוב שכל זה התפתח באקראי מתרכובות סתמיות, בלי יד מכוונת. "הבט בפלא השלמות של הטבע ואמור לי שכל זה נוצר ככה סתם", יתריס בפניי המחזיר בתשובה. ולא רק הוא. כשמסתכלים על מהלך הטבע ועל גוף האדם לא נותר אלא לאשר – ההרמוניה מושלמת, המורכבות נוראה ומדהימה, וכל דבר נמצא במקומו וממלא את תפקידו הראוי.

אולם כשיורדים לגדלים שבהם תא יחיד נחשב גדול נוכחים שהתמונה אחרת. מבט מקרוב על הגנום והפרוטיאום, עולמם של הגנטיקה והביוכימיה, מגלה ערב רב של קצוות פרומים, חוסר סדר וערבוביה שאין למצוא בה את הידים והרגלים. הכל בנוי באלתור, טלאי על טלאי. אין טאבו. הכל מותר. לא נמצא ולא חוק אחד שלא נמצא מה שיפר אותו.

הגנים מפוזרים ברישול על פני הכרומוזומים, מתעוותים באקראי ומוצאים תפקידים חדשים. אם הגן שאתמול שימש למניעת חמצון יכול להיות צבע הפרי של היום, למה לא? תאים נוצרים כדי שיושמדו מיד, חלבונים נוצרים בעמל רב ונקרעים לגזרים עם השלמתם, אותות מתחרים עם אותות סותרים על העברת מסר כימי טירוף מערכות ענק.

קרוב לוודאי שכל ביולוג מנוסה יסכים שבה שנוגע לגוף, ההסתמכות על היגיון אנושי בריא רק תכניס אותנו למיטה חולה. בעיה שאדם היה פותר בצורה מסוימת תיפתר בגוף באופן אחר, שלרוב יהיה מורכב ומסורבל פי כמה. כמעט תמיד דברים יתבצעו בדרכי עקיפין תמוהות, ארוכות ומבולבלות.

הנדסה האנושית וההנדסה של הטבע עובדות בסטנדרטים אחרים. המכונות שאנו בונים נדרשות לעבוד, ולעשות את זה היטב. איננו מוכנים לסבול קלקולים תכופים או הצלחה חלקית במשימה. מהנדס מוצר ישקיע את רוב מרצו בנטרול פגיעתם הרעה של אירועים שוליים, של כל אותם מקרי קצה שבהם התקלה תתרחש. ואז, כשהצרכים משתנים, זורקים את הטכנולוגיה ובונים חדשה תחתיה.

הטבע פועל אחרת. מפעל שפס היצור שלו היה עובד כמו תהליך יצור תאי היה פושט את הרגל מזמן. השגיאות רבות, אנרגיה מבוזבזת לריק והניצולת הסופית רחוקה מלהיות טובה. אני מדבר על החשובים שבתהליכי החיים: יצירת הדנ"א, תרגום החלבונים וקיבוע החומר האורגני בפוטוסינתזה הם רק דוגמאות. כולם סובלים מביצועים גרועים. ובכל זאת זו השיטה, וחסרונותיה הם גם יתרונותיה – גמישות. ההפרזה והסרבול מקלים עלינו להסתגל לשינויים שיבואו, מצילים אותנו מהכחדה כשנהיה קר או חם, רטוב או יבש, מלוח או היפוטוני. בטבע אין זמן לזרוק את הכל ולהתחיל מחדש, אלא צריך להסתדר עם מה שיש. בלב האנדרלמוסיה הזאת משחקת האקראיות תפקיד מרכזי, כמניע של תהליכי החיים כולם.

כל זה ידוע ברבים, ולא מהיום. האין זה אירוני שהתשובות מצויות בידי אנשים כה רבים והמסקנות מוגבלות למעטים כל כך? מה קורה כשעושים את הדרך בין ידיעת דבר מה להבנתו? כשמבינים ממש שאנחנו בנויים כמו קוף: מתאים, כמו אמבה; מחלבונים, כמו אבן; מאטומים? שקשה להגדיר וירוסים, שחומר אורגני נוצר ספונטנית מחומר בלתי־אורגני ושקבוצות שונות כביכול הן בעצם אחד? לאיזו תמונה גדולה מתחבר כל זה?

הקושי להגיע למסקנה המתבקשת נובע ממכשול רב עוצמה ועתיק יומין: השפה. הלשון האנושית היא כלי אדיר שבאמצעותו אנו מתקשרים, מחליפים רעיונות ומתקדמים. אך היא גם המכשלה העיקרית שמגבילה את מחשבתנו, השפה כובלת את המחשבה ומסלפת את המציאות, מעניקה קיום במילה למה שאינו קיים, למשל "דרקון", ומרחיקה אותנו מהאמת. זו מלכודת מרה.

חיים ביד הלשון
מגיל צעיר עברנו התניה מחשבתית. כששיחקנו "חי, צומח, דומם", כשהורגלנו לחשוב על החיים כנכס שיש לנו, להבחין בין חי לשאינו חי, להגות בחיים ובחציית קו הגבול אל המוות, עולם הדממה. עולם החיים ועולם הדוממים ניצבים נפרדים זה מזה בדעתנו, שתי קבוצות שאין להן דבר במשותף. המילים "חיים", "מוות" ו"דומם" שולחות את מחשבתנו לכיוון כוזב, לדרך ללא מוצא.

הגיעה השעה שנפקח את עינינו. כפי שהוסרה המחיצה בין האדם לחיות, עלינו לבטל מחסום נוסף ולהבין שהחיים והדומם חד הם. אנו נוצרנו ספונטנית מהמרק הקדמון, בלי רוח או ניצוץ שהפיחה בנו ישות על־טבעית.

העובדות מצביעות על כך, אך לשוננו ומורשתנו התרבותית מעוורות אותנו מלראות. התרגלנו למיין הכול לקטגוריות; אבל בחלוקה כזו, טובה ככל שתהיה, תמיד יהיו פרטים שיפלו בין הכסאות. רק הגדרה שמתייחסת למכלול באופן שלם ורציף יכולה להכיל את הכל.

החיים כספקטרום
את צורת המחשבה הבדידה שמחלקת לקבוצות של שחור ולבן, חי ומת, עליונ להחליף במבט מערכתי, ספקטרום שנע מהאבן הפשוטה ביותר לאורגניזם המורכב ביותר. אבל אם דומם וחי הם הינו-הך, האם זה אומר שאין חיים?

התשובה היא שיש חיים, אבל לא כפי שאנו חושבים עליהם. החיים הם מושג שרירותי וסובייקטיבי, ולא דבר מוחלט כפי שהורגלנו לחשוב. כדי להבין את זה עלינו לדמיין ציר כמו ציר המספרים, שעליו ערוכים כל הדברים כולם לפי מידת המורכבות שלהם. החיים הם ערך שקבעו בני אדם, באופן שרירותי, על ציר המורכבות. כל המרחב שהמורכבות שלו גבוהה יותר מהערך הזה יחשב חי, וכל הנמוך ממנו ייקרא דומם.

חיפוש ההגדרה לחיים מתמצה בכך ערך שרירותי על ציר המורכבות. והנה אבד הצורך להתווכח אם וירוס הוא חי או לא תחליט בעצמך. זו באמת שאלה של השקפה בלבד, וישוב לו הפרד מהגלות לחיק החיות, למרות היותו עקר.

תוכלו להאשים אותי שכל מה שעשיתי היה להחליף מילה אחת באחרת, "חיים" ב"מורכבות". אבל השינוי הזה אינו קוסמטי. עלינו להתרחק מהמושג הטעון כל כך, "חיים", שהוא מושג אמורפי ובלתי כמותי שמכתיב חשיבה בדידה. המילה "מורכבות" מאפשרת לנו לסגל את עצמנו לחשוב ברצף ולהתייחס למושגים כמו חיים, מוות ורבים אחרים באופן כמותי, מדיד ומדעי. השיח על החיים יופקע כך מידי הפילוסופיה ויעבור לידיו האמונות של ענף מדויק יותר.

נשאלת השאלה מהי המורכבות הזאת? זו שאלה כבדת משקל. אם היו שואלים אותנו מה מורכב יותר, שעון שוויצרי או כדורגל, אין ספק שהתשובה הייתה שעון. גם כאן הפתרון מצוי בנו, מבעבע כאינטואיציה אך נחסם על ידי הלשון. סביר אם כן להניח שמורכבות היא גודל מספרי שיש לו קשר למספר החלקים הנעים, דרגות החופש, רמת האנתרופיה, הסיבוכיות והתלות שבין הגורמים שמרכיבים את השלם. מציאת הנוסחה לכך הינה בעיניי משימה קלה יחסית למאמץ הכושל של הגדרת "החיים".


בריאת האדם מאת מיכאלאנג'לו. נוצרנו ספונטנית מהמרק הקדמון, בלי רוח או ניצוץ שהפיחה בנו ישות על-טבעית

"פוטנציאל החיים"
ברגע שמתרגלים לרעיון וזה לא פשוט, מתעוררות השלכות רבות. כיוון שכל אחת מהן היא נושא חשוב כשלעצמו, אוכל למנות רק את חלקן, וגם את זה אעשה על קצה המזלג.

אם מורכבות היא מדד למידת החיוּת של דבר מה, נובע מזה שככל שאתה מורכב יותר אתה חי יותר.

הטענה הזאת טובה, יפה ומובנת בבחינת ההתפתחות הפילוגנטית, בין מינים, אך מה לגבי ההתפתחות האונטוגנטית מינקות לבגרות? הרי האדם הבוגר מורכב יותר מן התינוק הרך. מכך נובע שבמהלך חייו של אורגניזם הוא משנה את מידת חיותו, ולרוב עולה בה. יתר על כן, עקומת המורכבות של אדם ביחס לזמן תיראה מוכרת למדי לביולוגים – היא זהה לעקומת גדילה של חיידקים: שלב הילדות וגיל ההתבגרות, שהעלייה בהם תלולה, שלב החיים הבוגרים שבהם העלייה מתמתנת ומתייצבת, והזיקנה שבה הגוף דועך וכך גם מורכבותו.

אם כן אולי ראוי להתייחס לא למורכבות עצמה, אלא ל"פוטנציאל החיים", כלומר שינוי המורכבות לאורך זמן, כדי לקבוע את מידת חיותו של דבר מה. במובן הזה גם גביש מורכב יוכר כדומם מאחר שנטייתו להגדיל את מורכבותו עם הזמן היא זניחה לכל היותר.

אם נביט כעת במבעד למסגרת הזאת בכל הסובב אותנו, כך שחי ודומם הם שני היבטים של אותה תופעה, יהיה עלינו להבחין בגבולות המרחביים של הגוף החי. איפה אני נגמר ומתחיל העולם "הדומם"? היד נבדלת מהאוויר שסובב אותה כיוון שמגולם בה פוטנציאל חיים גבוה בעוד שפוטנציאל החיים של האוויר נמוך. לכן גבול היד הוא המקום שבו שינוי פוטנציאל החיים במרחב יהיה גדול מספיק.

קביעה דומה דרושה כדי להחליט מתי מתחילים החיים האם בזיגוטה, בתאים העובריים, בחודש השלישי או בזמן הלידה? יש בכך חשיבות גם לנושא ההפלות, ולסוגיית השימוש המחקרי בתאים עובריים. קביעה שרירותית של המורכבות, או פוטנציאל המורכבות הנדרש מחיים, מאפשרת להגדיר שדבר מה חי על ציר הזמן.

ערעור גבולות
ההסתמכות על מורכבות לבדה מבטלת שלל הבחנות וטענות שנאמרו בעבר לגבי החיים, אין למשל כל חובה שצורת חיים תהיה מבוססת פחמן. כל מה שמורכב מספיק כדי לחצות ערך סף מסוים, הוא חי, ולא משנה אם הוא אורגני או לא. הוא יכול להיות תוכנה, או גוף פלנטרי, כוכב תבוני כמו בהיפותזת גאיה החדשה יחסית. עם זאת, כדאי לשים לב למגבלת הגודל של יצור חי. הדעת נותנת שמורכבות גדולה דורשת גודל רב יותר מדבר פשוט. אם זה נכון, יש בהכרח קשר עמום בין הגודל לבין הסיכוי להיחשב חי.

זו אף קריאה לבחון מחדש את נושא הבינה המלאכותית. גם תוכנה מורכבת מספיק תהיה חיה ונבונה, בהנחה שמושג התבונה הוא ערך על ציר המורכבות. הענף, שבעבר הושקעו בו תקציבים רבים ומחקר, שקע בתהום הנשייה בין השאר כי רבים ניגשו להגשים את הבינה המלאכותית מהכיוון השגוי, מלמעלה למטה. הם ניסו לחקות את החישה האנושית על ידי חיישנים בודדים ומתוחכמים, במקום הגישה המצליחה יותר ההולכת מהפשוט לסבוך, קישור סבוך בין המוני גורמים פשוטים, כמו רשת נוירונים מחשבית.

אם נסיר את הלוט מעל החיים, נוכל לעשות את אותו דבר גם לגבי המוות. מכיוון שאין יותר ממלכה למוות, והמושג "דומם" נושל מתפקידו, אפשר לוותר על התפיסה המואנשת של מלאך המוות, וגם על הצעידה לעבר מנהרת האור שבקצה העולם הבא. המוות, כמו החיים, הוא ערך סף לדעיכת מורכבותו של דבר מה, או לדעיכת פוטנציאל החיים שלו.

אולם בניגוד לחיים, את שרירותיותו של המוות לא קשה להפנים. הרי הרפואה של ימינו מקימה לתחייה את מה שברפואה של המאה שעברה נחשב מת, למשל באמצעות הלם חשמלי. ההיסטוריה של הרפואה מראה שאפילו המוות הוא עניין יחסי.

ייתכן שהבנת מנגנונים שמקיימים פוטנציאל חיים גבוה תסייע לנו להאריך את תוחלתנו ואולי אף תקדם אותנו אל הצעד האבולוציוני הבא – התקדמות על מדרגות המורכבות. מדע צעיר שיאמץ את הרעיונות האלה יפתח שערים שעד כה היו נעולים בפני האדם. מי יידע אילו תשובות נמצא מעברם להם?

המאמר פורסם לראשונה באתר האייל הקורא כתב עת לענייני תרבות ואקטואליה, ונערך מחדש.

ארז ליבנה
המחלקה למדעי הצמח
מכון ויצמן למדע



הערה לגולשים
אם אתם חושבים שההסברים אינם ברורים מספיק או אם יש לכם שאלות הקשורות לנושא, אתם מוזמנים לכתוב על כך בתגובה לכתבה זו ואנו נתייחס להערותיכם. הצעות לשיפור וביקורת בונה יתקבלו תמיד בברכה.