בקיץ 2003 שלח הניו יורק טיימס מגזין את סטיבן ג' דובנר, סופר ועיתונאי, לכתוב כתבת דיוקן על סטיבן ד' לוויט, כלכלן צעיר ומפורסם מאוניברסיטת שיקגו. דובנר, שערך באותה עת מחקר לצורך כתיבת ספר על הפסיכולוגיה של הכסף, ראיין כלכלנים רבים וגילה שהאנגלית בפי רבים מהם נשמעת כאילו הייתה שפתם הרביעית או החמישית. לוויט, שזכה אותה שנה בפרס ג'ון בייטס קלארק (המוענק פעם בשנתיים לכלכלן האמריקני הטוב ביותר מתחת לגיל ארבעים), התראיין אצל עיתונאים רבים והתרשם כי חשיבתם לא לגמרי... בריאה, בשפתם של הכלכלנים.

יחד עם זאת, הוא החליט שדובנר איננו כסיל מושלם, ודובנר מצדו גילה שלוויט אינו חוקר אקדמיה שגרתי. העיתונאי התרשם עמוקות מן המקוריות שבעבודתו של הכלכלן ומכישרונו המיוחד להסבירה. למרות שורת התארים המרשימה של לוויט (תואר ראשון מאוניברסיטת הרוורד, תואר שלישי מ- MITועוד אוסף נכבד של פרסים ותעודות הוקרה) הייתה גישתו לכלכלה לא שמרנית בעליל. דומה היה שאין הוא בוחן את הדברים מנקודת מבט אקדמית אלא מזו של אדם פיקח וסקרן החוקר תחום חדש. אולי כיוצר סרטים דוקומנטריים או כמומחה מז"פ (מחלקה לזיהוי פלילי) הוא החל שולח את ידו בעיסוקים מגוונים, החל בספורט ובפשע וכלה בתרבות הפופ. הנושאים העולים בדעתם של מרבית בני האדם כאשר הם חושבים על כלכלה לא עניינו אותו; באלה הפגין ענווה. "אני לא מבין גדול בכלכלה", הוא אמר לדובנר בשלב כלשהו, בעודו מסלק את שיערו מעל עיניו. "אני לא טוב במתמטיקה, אני לא מבין הרבה באקונומטריקה, ומלבד זאת אני לא מסוגל לפתח תאוריות. תשאל אותי אם הבורסה עולה עכשיו או יורדת, תשאל אותי אם המשק ייכנס לצמיחה או להאטה, תשאל אותי אם דפלציה היא דבר טוב או רע, תשאל אותי על מסים - אם הייתי אומר לך שאני מבין בנושאים אלה, זה היה שקר מוחלט." לוויט מתעניין יותר בבעיות היומיום, ומחקריו הם חגיגה לכל מי שרוצה לדעת כיצד באמת פועל העולם.

אנשים רבים - כולל חלק ניכר מעמיתיו - אינם סבורים שלוויט עוסק בכלכלה. אולם לאמיתו של דבר הוא זיקק מדע עגמומי למדי ויצק בו מחדש את תכליתו המקורית: ההבנה כיצד אנשים משיגים את מה שהם רוצים. שלא כמו אקדמאים רבים, אין הוא חושש מלהשתמש בהבחנות אישיות ומוזרות, ואינו נרתע משימוש באנקדוטות ובסיפורים (אבל הוא פוחד מחשבון). הוא אדם הפועל על פי האינטואיציה שלו. הוא בוחן בקפידה ערמה של נתונים כדי להפיק ממנה סיפור שאיש עדיין לא גילה. הוא מצליח למדוד תוצאה שכלכלנים ותיקים ממנו הכריזו כי היא בלתי ניתנת למדידה. הנושאים המעניינים אותו - על אף שהוא טוען כי מעולם לא התנסה בהם בעצמו - הם מרמה, שחיתות ופשע. כך השיב לוויט על שאלות מוזרות כגון: מה מסוכן יותר אקדח או בריכת שחייה? מה המשותף למתאבקי סומו ולמורים בבית הספר ?מדוע סוחרי סמים עדיין גרים אצל אמא?

לוויט מתחיל בהררי מידע ושאלה פשוטה שטרם נשאלה, ומסיים בתשובה מפתיעה. חלק מהשאלות שהוא עוסק בהן נוגעות לעניינים של חיים ומוות, אחרות מוזרות למדי "פריקיות" ממש. מכאן תחום המחקר הייחודי המוצג בספר זה - Freakonomics - שילוב של המילים מוזר (freak) וכלכלה .(economic)


כריכת הספר פריקונומיקס. תמונה זו נלקחה מוויקיפדיה

דוגמא לכך: בארצות הברית בתחילת שנות התשעים, שיעורי הפשיעה טיפסו מעלה ללא הפסק - עקומת הפשיעה בכל עיר אמריקנית בעשורים האחרונים נראתה כמו מדרון סקי - ונראה היה שהוא מבשר את קץ העולם כפי שאנו מכירים אותו. מוות כתוצאה מירי, מכוון או לא, נעשה עניין של מה בכך. גם גניבת מכוניות מבעליהן על ידי שימוש בכוח, סחר בסמים, שוד ואונס נעשו נפוצים מאוד. מעשי אלימות נפשעים ומבעיתים התלוו אליהם תדיר ונראה היה שהמצב מתדרדר. כל המומחים אמרו זאת.

הסיבה הייתה מה שכונה "טורף על". זמן מה אפשר היה למצוא אותו בכל מקום. מזעיף פנים מעמודי השער של שבועוני חדשות. מופיע בדוחות ממשלתיים עבי כרס. הוא היה נער כחוש תושב העיר הגדולה עם אקדח זול ביד ולב שאין בו דבר אלא אכזריות. כמוהו היו אלפים בכל מקום, כך אמרו לנו, דור של רוצחים שעד מהרה יגררו את ארצנו לתוהו ובוהו.

בשנת 1995 כתב הקרימינולוג ג'יימס אלן פו?קס דוח חמור ליועץ המשפטי של ממשלת ארצות הברית, אשר ניבא בפרוטרוט את העלייה החדה במספר מקרי הרצח המבוצעים על ידי בני נוער. פו?קס הציע שני תרחישים, אופטימי ופסימי. על פי התרחיש האופטימי יעלה בעשור הבא שיעור מקרי הרצח המבוצעים על ידי בני נוער ב-15 אחוז. על פי התרחיש הפסימי יוכפל מספרם ואף יותר. "גל הפשע הבא יהיה כה חמור", הוא אמר, "שעוד נתגעגע לימים הטובים של "1995. קרימינולוגים אחרים, אנשי מדעי המדינה ומשקיפים מלומדים אחרים שרטטו עתיד נורא לא פחות, וכמוהם הנשיא קלינטון. "אנו יודעים שבשש השנים הבאות עלינו לשנות את כיוונה של מגמת הפשיעה של בני הנוער", אמר קלינטון, "שאם לא כן תשתלט האנדרלמוסיה על ארצנו והבאים אחרי לא יישאו נאומים על ההזדמנויות הנפלאות הגלומות בכלכלה הגלובלית, אלא יעשו כל שביכולתם כדי להגן על האנשים ברחובות הערים שלהם". לכולם היה ברור שאת הכסף הכבד יש להשקיע בשיקום עבריינים. ואז לפתע החל שיעור הפשיעה לצנוח, במקום לעלות. הוא צנח עוד ועוד, וירד עוד קצת. ירידת שיעור הפשיעה הייתה מפתיעה בכמה מובנים. היא התרחשה בכל מקום ובכל תחום פשיעה בכל רחבי המדינה; היא הייתה עקבית ואופיינה בירידה גדולה יותר בכל שנה. איש לא צפה אותה - במיוחד לא המומחים, שחזו תרחיש הפוך בתכלית.

עוצמת המהפך הייתה מהממת. במקום ששיעור מקרי הרצח המבוצעים על ידי בני נוער יעלה בעשרה אחוזים, או אף ב-15 אחוז, כפי שהזהיר ג'יימס אלן פו?קס, הוא צנח ביותר מחמישים אחוז בתוך חמש שנים. בשנת 2000 היה שיעור מקרי הרצח בארצות הברית הנמוך ביותר זה 35 שנה. ירידה דומה נרשמה בכל סוגי הפשיעה האחרים, החל בתקיפה וכלה בגניבת מכוניות.

המומחים, שלא השכילו לחזות את הירידה, שהחלה עוד בעת שפרסמו את תחזיותיהם מטילות האימה, הזדרזו כעת להסבירה. חלק מהתיאוריות שלהם נשמעו הגיוניות לחלוטין. הכלכלה המשגשגת של שנות התשעים, כך אמרו, היא שסייעה להסיט לאחור את גלגל הפשע; ושפע חוקי רישוי כלי הירייה; ואסטרטגיות השיטור החדשניות שהופעלו בעיר ניו יורק, שבה צנח מספר מקרי הרצח מ-2,245 בשנת 1990 ל-596 בשנת 2003.

לא רק שתיאוריות אלה היו הגיוניות, הן היו גם מעודדות, שכן הן ייחסו את הירידה בעקומת הפשע ליוזמות ספציפיות שננקטו על ידי הממשל. אם הפשיעה נבלמה באמצעות חוקי פיקוח על כלי הירייה, ואסטרטגיות שיטור מתוחכמות, ושכר טוב יותר לעובדים, הרי שיכולנו לעצור את הפושעים כבר מזמן. וכך יהיה המצב גם בפעם הבאה כשתהיה החרפה בפשיעה.

תיאוריות אלה עשו את דרכן, מבלי שמישהו יפקפק בהן, מפיות המומחים אל אוזני העיתונאים ואל התודעה הציבורית. בתוך זמן קצר הן הפכו לדעה הרווחת. הייתה רק בעיה אחת: הן לא היו נכונות. מתחת לפני השטח פעל כל אותה עת גורם נוסף אשר תרם רבות לירידה המשמעותית בעקומת הפשיעה בשנות התשעים. הוא עוצב יותר מעשרים שנה קודם לכן והיה קשור לאישה צעירה מדאלאס בשם נורמה מק'קורווי.

כמו משק כנפי פרפר ביבשת אחת המחולל סופת הוריקן באחרת, כך השפיעה נורמה מק'קורווי על מהלך האירועים באופן דרמטי, מבלי שהתכוונה לכך. כל מבוקשה היה לבצע הפלה. נורמה מק'קורווי הייתה בת 21, ענייה, חסרת השכלה, נטולת כישורים, אלכוהוליסטית ומכורה לסמים, שכבר מסרה שני ילדים לאימוץ, ובשנת 1970 הרתה בפעם השלישית. אולם בטקסס, כמעט כמו בכל מדינות ארצות הברית באותה תקופה, אסר החוק על ביצוע הפלות. מק'קורווי אומצה על ידי אנשים שהשפעתם הייתה רבה משלה. הם בחרו בה לתובעת הראשית בתביעה ייצוגית ששמה לה למטרה להכשיר בחוק את ביצוע ההפלות. הנאשם היה הנרי ו?ייד, התובע המחוזי של מחוז דאלאס. התיק הגיע בסופו של דבר לבית המשפט העליון של ארצות הברית ושמה של מק'קורווי הוסווה והוסב לג'יין רו?. ב-22 בינואר 1973 פסק בית המשפט לטובתה של העלמה רו והתיר ביצוע חוקי של הפלות בכל רחבי המדינה. עבור מיס מק'קורווי/רו זה היה, כמובן, מאוחר מדי. היא ילדה את תינוקה ומסרה אותו לאימוץ. (לימים חזרה בה מתמיכתה בהפלות חוקיות, והפכה לפעילה בתנועה "למען החיים" הדוגלת בקדושת חיי העובר). איך השפיע אפוא תיק "רו נגד וייד", דור שלם מאוחר יותר, על ירידת שיעורי הפשע המשמעותית ביותר בהיסטוריה?

כאשר הדברים אמורים בפשע, לא כל הילדים נולדים שווים. המצב אף אינו קרוב לכך. מחקרים שנערכו במשך עשרות שנים הוכיחו כי סיכוייו של ילד הנולד בסביבה משפחתית עוינת להפוך לפושע גדולים הרבה יותר מאשר סיכוייהם של ילדים אחרים. מיליוני הנשים שככל הנראה בחרו לבצע הפלה בעקבות תיק "רו נגד וייד" - נערות עניות ולא נשואות, שהפלות לא חוקיות היו יקרות מדי עבורן או בלתי מושגות - היו פעמים רבות דגם של התנהגות עוינת מסוג זה. הסיכויים שילדיהן של נשים אלה, אילו נולדו, היו מתדרדרים לעולם הפשע, היו מעל לממוצע. אולם משפט "רו נגד וייד" מנע את לידתם. גורם זה היה בעל עוצמה ותוצאתו הדרסטית ניכרה כעבור שנים: כאשר הילדים שלא נולדו היו אמורים להיות בשיאו של גיל הפשיעה שלהם, החל שיעור הפשיעה לרדת!

לא חוקי הפיקוח על כלי הירייה, לא הכלכלה האיתנה וגם לא אסטרטגיות השיטור החדשות הם שעצרו בסופו של דבר את גל הפשע בארצות הברית. תרמה לכך העובדה שמאגר הפושעים הפוטנציאליים הצטמק באופן דרמטי, בין שאר הגורמים. אם כן, כמה פעמים הוזכרו בדבריהם של המומחים (רואי השחורות לשעבר) בכלי התקשורת ההפלות החוקיות כגורם מכריע בנושא ירידת שיעור הפשיעה ? אפס.

מבחר ממחקריו של לוויט השופכים אור מקורי ואחר על דברים רבים המתרחשים בעולם תוכלו למצוא מאוגדים בספר "פריקונומיקס" בהוצאת כתר.

 

מאת: תובל בן יחזקאל
המחלקה לכימיה ביולוגית
מכון ויצמן למדע

הערה לגולשים
אם אתם חושבים שההסברים אינם ברורים מספיק או אם יש לכם שאלות הקשורות לנושא, אתם מוזמנים לכתוב על כך בפורום. אנו נתייחס להערותיכם. הצעות לשיפור וביקורת בונה תמיד מתקבלות בברכה.