פעמים רבות המדע יכול להיות חשוב, פורץ דרך, מעורר השראה וחדשנות. עם זאת, לא פעם הוא נראה אפור, חדגוני, משעמם ונטפל לפרטים חסרי חשיבות לכאורה. באופן מפתיע, דווקא אלו הם המצבים שבהם היצירתיות וההומור של המדענים באים במיוחד לידי ביטוי. במאמר הזה אסקור כמה מהדרכים שבהן ההומור והיצירתיות מתפרצים במקומות לא צפויים, ולפעמים גם מביאים מסר אמיתי למדע.

ההישג הגדול ביותר שאליו יכול מדען להגיע הוא ללא ספק פרס נובל, שניתן מדי שנה לחוקרים שעשו מחקרים פורצי דרך בתחומם. הרוב המכריע של החוקרים לא זוכים להכרה הזאת, אך עבורם קיים האח הקטן והחורג – האיגנובל (Ig Nobel). מדובר בפרס חצי היתולי-חצי רציני, שניתן לחוקרים בעשר קטגוריות שונות שאחראים על מחקר שלהגדרתם "תחילה יגרום לך לצחוק, אחר כך יגרום לך לחשוב".

בין המחקרים שזכו באיגנובל היו עבודות שענו על שאלות כמו למה מים חמים גורמים לווילון במקלחת להידבק לרגל?, כמה זמן צריך לטבול ביסקוויט בתה כדי שיתרכך אבל לא יתפורר? או מחקר על פעילות מוחית של חרגולים במהלך צפייה בקטעים מהסרט "מלחמת הכוכבים". בפרס זכו רבים וטובים, ביניהם החוקר הישראלי דן אריאלי על מחקרו העוסק באפקט הפלצבו וחתן פרס נובל אנדרי גריים שחקר צפרדעים צפות בשדה מגנטי.

האיגנובל הוא אמנם פרס היתולי, אך יש גם מקרים שבהם הוא השפיע באופן אמיתי על המחקר. כך  קרה למשל במקרה של קבוצה של חוקרים שבשביל לשבור את השגרה בחרו לעשות את הביקורת בניסוי הדמיה מוחית על דג סלמון מת במקום על חפץ דומם כלשהו כמקובל. למרבה ההפתעה הם גילו אצל הדג אות שונה מהצפוי, שאפשר לפרש כפעילות מוחית. המחקר הביא לשינוי ההגדרות של "רעש רקע" בניסויים מהסוג הזה וחייב את המדענים לבדוק מחדש את התוצאות של מחקרים קודמים שנעשו בתחום.


"המסריח" (The stinker): הסמל של פרס איגנובל | מתוך האתר הרשמי של האיגנובל

ביטוי נוסף לחוש הומור של מדענים הוא כתב עת שנקרא על שם התופעה המתסכלת שבה מדען מקבל תוצאה מדהימה אבל מסיבות אלו ואחרות לא מצליח לחזור עליה ולכן לא יכול לפרסם אותה בשום במה מדעית מקובלת. הפרסום נקרא "כתב העת לתוצאות בלתי ניתנות לשחזור" (The Journal for Irreproducible Results). ייסד אותו חוקר מהמכון הביולוגי בנס ציונה בשנות ה-50, ומאז הוא צבר תאוצה והפך סמל להומור מדעי, עם קריקטורות ומאמרים המציגים את המסר המדעי מזווית משעשעת.

לא פעם מדענים מגיבים בהומור לנושאים אקטואליים. דוגמה אחת לכך היא מחקר היתולי למחצה שפורסם בכתב עת מדעי מכובד: New England Journal of Medicine, שהציג מתאם בין צריכת שוקולד במדינות מפותחות לבין שיעור חתני פרס נובל באוכלוסייה. אף שאכן נמצא מתאם בין שני הפרמטרים, ברור לכל ששוקולד לא באמת יגביר את סיכויו של אדם לזכות בנובל, והמחקר הוא מעין סאטירה על מחקרי מתאם ללא סיבתיות שזוכים לסיקור נרחב בתקשורת.

בשנת 2001 פרסם מכון "דיסקברי" בארה"ב עצומה של מתנגדי תורת האבולוציה בחתימת יותר מ-700 חוקרים עם תואר דוקטור ומעלה שהצהירו על התנגדותם לתורת האבולוציה. בתגובה נפתחה עצומה בשם Project Steve שעליה התבקשו לחתום מדענים עם תואר דוקטור ומעלה ששמם הוא סטיב וחושבים שצריכים ללמד את תורת האבולוציה בבתי הספר. נכון להיום חתומים על העצומה הזאת יותר מ-1,300 חוקרים – כמעט כפליים ממספר החותמים על העצומה מקורית, דבר שממחיש את העובדה שאקדמאים שמתנגדים לתורת האבולוציה הם מיעוט זניח בקהילה המדעית, לא פחות מחוקרים ששמם הוא סטיב.

דוגמה אחרונה, שחביבה עלי במיוחד, היא קומיקס שבועי בשם PhD comics, שהחל במקור כרצועת קומיקס משעשעת של חיי היומיום האפורים של תלמידי המחקר באוניברסיטאות, עם שלל מצבים משעשעים שכמעט כל דוקטורנט יזדהה איתם. בתקופה האחרונה הפך הקומיקס לאמצעי של תקשורת המדע המציג רעיונות מדעיים אמיתיים בצורה של קומיקס או סרטונים קצרים ומשעשעים. דוגמה לכך היא טור הקומיקס שפורסם לאחרונה ובו שיחה בין היוצר (ד"ר חורחה צ'אם) לחוקר הישראלי פרופ' עילם גרוס ממכון ויצמן למדע, בניסיון תמציתי ומעניין להסביר מהו בוזון היגס.

מדענים משתמשים הרבה פעמים בהומור כדי להעביר מסר חשוב, ביקורת או תסכול מהמחקר או מאלו שלא מבינים אותו. כל מה שנותר לנו לעשות הוא לקרוא ולצחוק כל הדרך למעבדה.

ד"ר ארז גרטי
מכון דוידסון לחינוך מדעי
מכון ויצמן למדע


הערה לגולשים
אם אתם חושבים שההסברים אינם ברורים מספיק או אם יש לכם שאלות הקשורות לנושא, אתם מוזמנים לכתוב על כך בפורום ואנו נתייחס להערותיכם. הצעות לשיפור וביקורת בונה יתקבלו תמיד בברכה.