קשה להעלות על הדעת עולמות שונים יותר מאשר מדע ופוליטיקה. עם זאת יש מעט יחידי סגולה שהצליחו לפעול בכישרון בשני העולמות, בהם כמה ישראלים
לכאורה אין תחומים רחוקים זה מזה יותר מאשר מדע ופוליטיקה. הדימוי של מדענים הוא של אנשים קרי רוח, שקטים ומרוכזים, הגוחנים על מבחנותיהם או מציצים במיקרוסקופ במעבדה, הרחק מההמונים, במטרה לחשוף את סודות הטבע. לעומת זאת, פוליטיקאים נתפסים כ"אנשים של אנשים", שמשלהבים את ההמונים וניזונים מסערות הרגש שהם מעוררים בציבור. מדענים מתעניינים בעובדות ובתיאוריות; פוליטיקאים מתעניינים ברגשות ובדעות.
לא סביר שמדען כלשהו ירצה להיכנס לקלחת הפוליטית. עוד פחות סביר שפוליטיקאי יוכל להיכנס למעבדת מחקר ולהבין מה קורה מימינו ומשמאלו. למרות זאת, לאורך ההיסטוריה היו מספר אישים שעברו בהצלחה בין שני העולמות. חלק מהמדענים הפוליטיקאים, למשל אנגלה מרקל, ציינו שעיסוקם במדע סייע להם לגשת לבעיות פוליטיות ומדיניות מנקודת מבט אנליטית; חלקם, למשל יובל נאמן, השתמשו בכוח ובכלים שסיפקה להם הפעילות הפוליטית כדי לקדם את המדע; ואילו חלקם הפרידו בין עיסוקם המדעי לבין פעילותם הפוליטית.
הפיזיקאים אלברט איינשטיין וליאו סילארד (Szilard) לא עשו הפרדה כזו. אף על פי ששניהם היו מדענים פעילים, ולא נשאו כל תפקיד פוליטי, באוגוסט 1939 כתבו השניים מכתב לנשיא ארצות הברית פרנקלין רוזוולט וקראו לו למהר ולפתח נשק גרעיני לפני שתעשה זאת גרמניה הנאצית. בעקבות המכתב החל פרויקט מנהטן, שכעבור שנים אחדות הוביל להטלת פצצות האטום על הערים היפניות הירושימה ונגסקי. היה זה אחד המקרים הדרמטיים ביותר בהיסטוריה שבהם מדענים התערבו בפוליטיקה העולמית ושינו את ההיסטוריה - אך גם אחד הבודדים שבהם.
רק מדענים מעטים אזרו אומץ לקפוץ למים הקרים ולהיות פוליטיקאים במשרה מלאה. לקראת הבחירות לכנסת ה-25 אפשר לתהות על המעשיות, היעילות והתבונה של השילוב הזה, ובאיזו מידה הוא פועל בהצלחה – ברחבי העולם ובישראל בפרט.
לנתח בעיות פוליטיות בעזרת היכולות האנליטיות של מדען. מדענים בפוליטיקה | איור: מיכל ברקהיים
בין האבות המייסדים של ארצות הברית בלט במיוחד המדען, הממציא והמדינאי בנג'מין פרנקלין, (Franklin, 1790-1706), שדיוקנו מתנוסס עד היום על שטר של מאה דולר. פרנקלין החל את דרכו כפובליציסט מצליח ויזם, והיה מעורב מגיל צעיר גם בפעילות ציבורית, שהתמקדה במידה רבה בקידום הנאורות והחשיבה המדעית. בגיל 42 הוא החל לעסוק ברצינות בחקר החשמל, הגה את המונחים הבסיסיים "חיובי", "שלילי" ו"סוללה", ואף המציא את כליא הברק, כשהוכיח בניסוי העפיפון המפורסם שברק הוא התפרקות חשמלית.
בפעילותו הציבורית ניסה פרנקלין בתחילה למנוע את הקרע בין המושבות הבריטיות בצפון אמריקה לממלכה, אך כשהבין שהקרע בלתי נמנע הוא התגייס למען עצמאות ארצות הברית ואף היה מעורב בניסוח הצהרת העצמאות והחוקה האמריקאית. הוא כיהן כשגריר ארצות הברית בצרפת וכמושל פנסילבניה וזכור גם עקב מאבקו נגד העבדות. השפעתו הציבורית, לצד המורשת הכתובה שהשאיר, עשו אותו לאחד האמריקאים המוכרים ביותר אי-פעם.
מחיים ויצמן עד בני בגין
בישראל תפקיד נשיא המדינה הוא אומנם ייצוגי, אך אינו מנותק לגמרי מהפוליטיקה, בעיקר מכיוון שהכנסת היא הגוף הבוחר את הנשיא. שני נשיאים בישראל הגיעו לכס הנכבד לאחר הצטיינות בעבודתם המדעית. ד"ר חיים ויצמן, מייסד מכון ויצמן למדע, היה ביוכימאי בעל קריירה ענפה ובינלאומית שפיתח בין היתר שיטה חדשנית לייצור כימיקלים כמו אצטון ואתנול מעמילן תירס. במקביל לעבודתו המדעית, ובאמצעות פירותיה, הוא מילא תפקיד מרכזי במפעל הציוני ובערוב ימיו היה נשיאה הראשון של מדינת ישראל.
חצי יובל לאחר כהונתו של ויצמן, הציעה מפלגת העבודה את פרופ' אפרים קציר, ביופיזיקאי בעל שם עולמי שחקר חלבונים ואנזימים, כמועמדה לנשיאות. קציר, אחיו של המדען אהרן קציר שנרצח בפיגוע ב-1972, כיהן בתפקיד במשך קדנציה אחת שכללה אירועים רבי משמעות כמו מלחמת יום הכיפורים וביקורו של נשיא מצרים, סאדאת, בירושלים, אך בסיום תפקידו שב לעסוק במדע. ב-2014 החליט חתן פרס נובל בכימיה, פרופ' דן שכטמן, להתמודד על נשיאות המדינה, אך חוסר הניסיון הפוליטי היה בעוכריו. מבין 120 חברי הכנסת שבוחרים את הנשיא קיבל שכטמן קול אחד ויחיד.
שילב במשך שנים רבות מדע עם עשייה פוליטית, ולאחר קום המדינה מונה לתפקיד הסמלי של הנשיא הראשון. חיים ויצמן | צילום: LIBRARY OF CONGRESS / SCIENCE PHOTO LIBRARY
חיים ויצמן (1952-1874) היה ביוכימאי שהמציא הליך לייצור אצטון, המצאה רבת-ערך עבור הבריטים, שבתקופת מלחמת העולם הראשונה נזקקו לו נואשות לייצור חומר נפץ. שר החוץ הבריטי, ארתור בלפור, אמר לוויצמן: "אתן לך כל מה שתבקש בתמורה להמצאתך".
בלפור אמנם היה אוהד הציונות, מנימוקים דתיים – הוא סבר שהמשיח יגיע כשהיהודים יחזרו לארץ ישראל, שאותה עמדו הבריטים לכבוש מידי האימפריה העות'מנית המתפוררת – אבל בלפור גם החזיק בדעה האנטישמית שהיתה מקובלת בחוגים רחבים בבריטניה בזמנו, לפיה היהודים תאבי בצע. הוא ציפה שוויצמן יבקש כסף.
להפתעתו של בלפור, ויצמן העמיד את המצאתו לרשות בריטניה בלי תמורה, אך ביקש לקבל את הזכויות עליה לאחר המלחמה. במקום תמורה כספית הוא ביקש שבריטניה תסייע לעם היהודי להשיג בית לאומי בארץ ישראל. לפי המיתוס, בלפור התרגש כל כך מחוסר האנוכיות של ויצמן, שהסכים לגבש הצהרה כזו. האמת כמובן מורכבת יותר: יישוב יהודים בארץ ישראל תאם את האינטרס הבריטי, והצהרת בלפור היתה בראש ובראשונה כלי במדיניות החוץ הבריטית. אבל אפשר להניח שבהחלטתו של בלפור היו מעורבים גם רגש ציוני, גם פוליטיקה מעשית, וגם חיבה אישית לוויצמן.
קצת יותר מאלף חברי כנסת כיהנו עד היום, מתוכם כמה עשרות בעלי תואר ראשון במקצועות מדעי הטבע וההנדסה. המוכרים שבהם הם ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק, בעל תואר ראשון בפיזיקה ובמתמטיקה, השרים איילת שקד ויאיר שמיר, שהם מהנדסי חשמל בהכשרתם, והשר זאב אלקין הוא בעל תואר ראשון במתמטיקה. חברי הכנסת לשעבר עוזי דיין וסעיד אלחרומי אף הם בעלי תואר ראשון בפיזיקה והאחרון אף לימד פיזיקה.
עד כה (2022), רק מעטים מאוד מנבחרי הציבור בישראל היו בעלי תואר דוקטור או פרופסור במדעים או בהנדסה. הבולט שבהם היה פרופ' יובל נאמן, מגדולי הפיזיקאים הישראלים ונשיאה השני של אוניברסיטת תל אביב.
בשנות השישים זיהה הפיזיקאי יובל נאמן (2006-1925) עקרונות של סימטריית חלקיקי יסוד והציג מודל הסברי לקיומם ותכונותיהם של חלקיקים תת-אטומיים – הקווארקים. נאמן הגיע לגילויים אלה במקביל למאריי גל-מן, אך רק גל-מן זכה על כך בפרס נובל בפיזיקה, ב-1969, מה שהסב לנאמן תחושת החמצה וקיפוח.
במקביל היה נאמן חבר "התנועה למען ארץ ישראל השלמה", וכעבור כעשור הקים עם גאולה כהן את תנועת "התחיה". הוא היה חבר כנסת מטעם מפלגת "התחיה" וב-1982 מונה לשר המדע הראשון, במשרד שנקרא אז "משרד המדע והפיתוח". בהמשך היה גם שר האנרגיה והתשתית. בתפקידו כשר המדע יזם את הקמתה של סוכנות החלל הישראלית, ואף היה יושב הראש שלה עד 2005.
מדענים נוספים שהיו חברי כנסת ואף שרים הם המיקרוביולוגית פרופ' יהודית נאות ז"ל, שהייתה השרה לאיכות הסביבה מטעם מפלגת שינוי; הפרופסורים להנדסה יוסף רום ומשה ארנס ז"ל שהיו חברי כנסת מטעם הליכוד (האחרון אף כיהן כשר הביטחון וכשר החוץ); הכימאי פרופ' יאיר שפרינצק ז"ל שייצג את מפלגת מולדת בכנסת; המתמטיקאי פרופ' ערי ז'בוטינסקי ז"ל (חרות), בנו של מכונן הציונות הרוויזיוניסטית, זאב ז'בוטינסקי, שהיה חבר הכנסת השנייה; המתמטיקאי והכלכלן פרופ' מיכאל נודלמן ז"ל שכיהן מטעם מספר מפלגות; והמיקרוביולוג ד"ר בועז מואב ז"ל שכיהן בכנסת השמינית מטעם רצ.
בין המדענים-פוליטיקאים שעדיין עמנו הם המתמטיקאי פרופ' דניאל הרשקוביץ שעמד בראש מפלגת הבית היהודי, כיהן כשר המדע, לאחר פרישתו היה נשיא אוניברסיטת בר-אילן וכיום משמש נציב שירות המדינה; הפרופסור להנדסה שאול גוטמן (מולדת); הביוכימאית ד"ר לאה נס (ליכוד); מדען המחשב פרופ' ויקטור בריילובסקי (שינוי), שגם כיהן כשר המדע למשך פחות משבוע; הפרופ' למתמטיקה אלכס לובוצקי, שכיהן מטעם מפלגת הדרך השלישית בשנים 1999-1996; הפרופ' לכימיה עוזי אבן, שכיהן מטעם מרצ למשך מספר חודשים ב-2003-2002; והד"ר לגיאולוגיה בני בגין, בנו של ראש הממשלה מנחם בגין, שכיהן בעצמו בכנסת כשני עשורים לסירוגין ושימש שר המדע במשך כחצי שנה ב-1997-1996. שלושת האחרונים סיפרו לי מעט על החיים הכפולים במדע ובפוליטיקה.
היה צריך לקבל פרס נובל על עבודתו המדעית, ובסופו של דבר פנה לפוליטיקה המפלגתית. יובל נאמן | צילום: SCIENCE PHOTO LIBRARY
שלושה ח"כים-מדענים, שלוש תפיסות עולם
"מגיל צעיר הייתה לי מודעות פוליטית די גבוהה," מספר פרופ' אלכס לובוצקי. "אבי ז"ל היה חבר באצ"ל ובתנועת החירות, כך שהפוליטיקה נכחה בבית. בבית הספר הייתי יושב ראש מועצת התלמידים וילד די כריזמטי, אם יורשה לי לומר, אך בבגרותי הפניתי את מלוא תשומת לבי לאקדמיה".
לובוצקי, שהשלים את לימודי הדוקטורט בגיל 23 בלבד, הוא אחד המתמטיקאים הבולטים בישראל ב-40 השנים האחרונות. מרבית שנות עשייתו כיהן כחבר סגל באוניברסיטה העברית וב-2021 עבר למכון ויצמן. הוא נמנה עם מקימי היישוב אפרת ומשתייך לימין הישראלי המתון.
"בשנות ה-90, עם חתימת הסכמי אוסלו, התגבשה קבוצה בשם 'חוג תכלת' שהורכבה מאישים בציונות הדתית ורצתה ללמוד לעומק את פרטי ההסכם והשלכותיו. הייתי חבר בחוג וכך התחברנו למקבלי ההחלטות, שלמרבה הצער לא תמיד שלטו בפרטים לאשורם. בקו השבר הגדול שנבקע בחברה הישראלית לאחר רצח רבין, קמה מפלגת 'הדרך השלישית' שחיפשה לייצג את המאמינים בדרך האמצע והמתינות, שאיננה ימין או שמאל קיצוניים. שובצתי במקום הרביעי, שבמשך רוב מערכת הבחירות נחשב בלתי ריאלי, כך שהופתעתי מאוד לגלות בליל הבחירות שאכן נבחרתי לכנסת".
פרופ' עוזי אבן מגיע מהצד השמאלי של המפה. "אותי המדע עניין עוד מגיל בית הספר, ובשנות בגרותי שירתי בצבא הקבע, בקריה למחקר גרעיני בדימונה, כך שכל פעילות פוליטית או ציבורית כלל לא באה בחשבון". אבן השתחרר מצה"ל בדרגת סגן אלוף ולאחר מכן השלים את לימודי הדוקטורט. הוא כיהן כחבר סגל בבית הספר לכימיה באוניברסיטת תל אביב ואף עמד בראשו בתחילת שנות ה-90 (זכיתי להיות סטודנט בקורס האחרון שהעביר, מעט לפני פרוץ הקורונה - י"ב).
על אף ההכרה המדעית הרחבה שלה זכה כמומחה בעל שם עולמי בתחום האלומות המולקולריות, חווה בשנות שירותו במערכת הביטחון אפליה פסולה בשל נטייתו המינית. זה היה זרז מרכזי להצטרפותו לחיים הפוליטיים.
"בשנת 1993, שנים אחרי שכבר קיבלתי קביעות ויצאתי מהארון, היה לי זמן להתחיל לחשוב על עשייה ציבורית. חברתי, ח"כ לשעבר יעל דיין, הזמינה אותי לדיון בוועדה למעמד האישה, בו סיפרתי את סיפורי בנאום שעורר תהודה רבה. החלטתי להמשיך את המהלך שנוצר, וכך הצטרפתי למרצ והקמתי בה את פורום הגאווה," מספר אבן, שנחשב לאחד ממובילי הדור הראשון של הקהילה הגאה בישראל, בתקופה שבה סבלו חבריה מאי שוויון ממוסד ומפגיעה קשה בזכויותיהם.
"לאחר הופעתי בכנסת, ניסו גורמים ממפלגת מרצ לשכנע אותי לרוץ בבחירות המקומיות בתל אביב. לא הסכמתי, והתמודדתי על מקום ברשימה הארצית. הוצבתי במקום נמוך ברשימה ולא נבחרתי בתחילת הקדנציה, אך לקראת סוף כהונתה של הכנסת ה-15 הצלחתי להיכנס למשכן במקום חבר כנסת שהתפטר". כך הפך אבן לחבר הכנסת הגלוי הראשון מהקהילה הגאה, שמאז ייצגו אותה חברי כנסת נוספים ואף שרים.
כמו לובוצקי, גם בני בגין גדל בבית פוליטי. בעת לידתו היה אביו, מנחם בגין, מפקד האצ"ל, ולימים היה ראש הממשלה השישי. "לא הצטיינתי כמו חבריי החוקרים שהלכו לפוליטיקה, וברור שהם ויתרו במידה רבה על הרגליהם הקודמים. לכן אינני משמש דוגמה טובה לעניין זה [המעבר מהאקדמיה לפוליטיקה – י"ב]".
בגין הוא דוקטור לגיאולוגיה ואף עמד בראש המכון הגיאולוגי לישראל. לפוליטיקה הצטרף לאחר פטירת אביו, ונודע כפרלמנטר מצטיין וכחבר כנסת צנוע וחרוץ. הוא אינו מחזיק יועצים פרלמנטריים או דוברים ואת שיחתנו הקצרה ניהלנו בוואטסאפ. את מרבית שנותיו בכנסת עשה בסיעת הליכוד, ובשנה האחרונה לכהונתו בכנסת היה בסיעת "תקווה חדשה". לאחרונה, בהתקרבו לגיל 80, הודיע על פרישתו מהחיים הפוליטיים.
מהאקדמיה לכנסת ואף לממשלה. מימין: בני בגין, עוזי אבן ואלכס לובוצקי | צילוםמים: Bulusaristo, Alex Lubotzky, יאיר ליברמן, ויקיפדיה
"להביא תוצאות"
האם מדענים יכולים להיות פוליטיקאים טובים יותר? האם שנותיהם באקדמיה, הרחק מהמרחב הארצי והמעשי כל כך שבו נמצאים העניינים הבוערים שעל סדר יומה של המדינה הלחוצה שלנו - דווקא מייצרות אצלם חשיבה "אחרת", שלא תמיד ניכרת בפוליטיקאים מהשורה?
"קשה לומר", אומר לובוצקי. "אני לא רוצה להתנשא, כי העבודה הפוליטית קשה ומאתגרת, ולא הייתי קובע בצורה נחרצת לכאן או לכאן. נקודת ההסתכלות שלי בהחלט הייתה שונה, אבל לאו דווקא יותר חכמה – מתמטיקאים מסתכלים על העולם בצורה מאוד מסודרת ודקדקנית, משהו שהפוליטיקאים לא תמיד מעוניינים לעשות כי הם צריכים להביא תוצאות. לי היה חשוב לעשות דברים בצורה סדורה, להגות בהם לעומק ובעיקר – לעשות אותם בדרך הישר".
דברים דומים אומר אבן: "בשנות הפעילות הציבורית והפוליטית שלי הסתכלתי על הדברים בצורה יותר שקולה ופחות רגשית. בנוסף, העשייה שלי במדע ובביטחון לאורך השנים הוסיפה משקל לדבריי".
בגין מוסיף אבחנה חשובה: "נדמה לי שחוקרים במדעי הטבע, ככלל, דורשים יותר נתונים והבדלה יותר ברורה בין עובדות לפרשנות, אבל כמובן אין זו קביעה חד-משמעית. המדגם של חברי כנסת שהגיעו מתחומים אלה הוא כה קטן, עד כי אין להסיק ממנו מסקנות".
אנגלה מרקל (נולדה ב-1954) כיהנה בתפקיד קנצלרית גרמניה במשך 16 שנה, יותר מכל קנצלר אחר חוץ מאוטו פון-ביסמרק בסוף המאה ה-19. היא האישה הראשונה בתפקיד זה אי-פעם, והפוליטיקאי הראשון שהגיע לתפקיד זה מגרמניה המזרחית לשעבר. מרקל למדה פיזיקה באוניברסיטת לייפציג, אז בגרמניה המזרחית, והיא בעלת דוקטורט בכימיה קוונטית.
בשנות השבעים חייתה מרקל בגרמניה המזרחית, בסביבה של דיכוי פוליטי נוקשה. "בחרתי בפיזיקה מפני שרציתי להבין את תורת היחסות של איינשטיין, ומפני שאפילו גרמניה המזרחית לא היתה מסוגלת להשעות את החשבון הבסיסי ואת חוקי הטבע", צוטטה מרקל בספרה של הביוגרפית קאטי מרטון (תרגום: אסנת הדר, הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד). לאחר נפילתה של חומת ברלין, ב-1989, עם תחילת עידן החירות בגרמניה המזרחית ונוכח הסיכוי הגובר לאיחוד גרמניה, חשה מרקל מבודדת במעבדה וביקשה לבטא את יכולותיה האנליטיות במישור החברתי-פוליטי. כך החלה מעורבותה בפוליטיקה, שהביאה אותה לכהונה הרמה מכל בגרמניה המאוחדת 15 שנה בלבד לאחר מכן. לדבריה, יכולות ששימשו אותה במדע נתנו לה יתרון בעיסוקה הפוליטי: יכולת ריכוז, יכולת ניתוח, קור רוח. היא ראתה כל בעיה גדולה בתור שורה של בעיות קטנות, וכך התמודדה עם נושאים נפיצים בתחומי הכלכלה, ההגירה, הביטחון ומדיניות החוץ, כמו גם עם יריבים פוליטיים מאתגרים.
האם כל אדם קרוב אצל עצמו גם במדע? האם מדענים, בעשייתם הציבורית, דאגו יותר לאקדמיה, למדע ולטכנולוגיה?
לובוצקי לא סבור שכך נהג. "אמנם הייתי חבר בוועדת המדע וראש ועדת ההיערכות לבאג אלפיים, אבל הגעתי לכנסת מסיבות אחרות לגמרי. דווקא ההישג המשמעותי מבחינתי נוגע לענייני דת ומדינה, בשאלת 'מיהו יהודי', שהייתה יכולה להתגלגל למשבר חסר תקדים בין מדינת ישראל ויהדות התפוצות. הייתי חבר בוועדת נאמן, שעל בסיס הפתרון שהציעה אנו הולכים כיום, בגשר שבין יהדות אורתודוקסית ומתקדמת".
בגין מספר: "כהונתי כשר המדע ארכה חצי שנה, ואת רובה הקדשתי ללימוד ולכיוונון. הספקתי להביא להקמתה של ועדת המדע בכנסת, אך בהמשך לא הייתי חבר בה. הוועדה קיימת עד היום, אם כי לא הופעלה בכנסת היוצאת".
באשר לאבן, את פעילותו בכנסת הוא הקדיש בעיקר לקידום הקהילה הגאה והמשיך להימנות עם בכירי דובריה לאורך השנים. על תרומתו זו אף הוענק לו ב-2018 אות "יקיר העיר תל אביב". הוא מופיע מעת לעת בתקשורת בתחום מדיניות הגרעין, וקורא נחרצות לסגירת הכורים הגרעיניים הישנים הפועלים בישראל.
מרגרט תאצ'ר (2013-1925), "גברת הברזל" והאישה הראשונה שכיהנה כראש ממשלת בריטניה בין השנים 1979 ו-1990, היתה כימאית בצעירותה. היא למדה כימיה אצל דורותי הודג'קין, שפיתחה שיטה לקריסטלוגרפיה באמצעות קרני רנטגן וב-1964 זכתה בפרס נובל בכימיה. מי שהדריך אותה בפועל היה גרהרד שמידט, סטודנט יהודי שנמלט מגרמניה הנאצית, ולימים הצטרף למכון ויצמן למדע והיה מחלוצי תחום הקריסטלוגרפיה בישראל. עבודת המוסמך שלה הייתה על מבנה של אחת האנטיביוטיקות. לאחר הלימודים עבדה בחברה שפיתחה תחליבים למאכל, ששימשו בין השאר בייצור גלידה, וכן בחברה להנדסת פלסטיק. בגיל 24 כבר התמודדה בפעם הראשונה על מושב בפרלמנט, ובגיל 32 נבחרה. עם התקדמות הקריירה הפוליטית שלה, זנחה תאצ'ר את העבודה המדעית.
בהשוואה לתקופתנו ההפכפכה, שבה ראשי ממשלה בבריטניה מתחלפים חדשות לבקרים, כהונתה של תאצ'ר הייתה ארוכה ויציבה במיוחד. היא זכורה במיוחד בשל רפורמות השוק החופשי ששינו מהיסוד את מבנה מדינת הרווחה הבריטית. תאצ'ר עצמה התגאתה פחות בכך שהייתה האישה הראשונה בראשות ממשלת בריטניה, ויותר בכך שהיא ראש ממשלת בריטניה הראשונה שהייתה בעלת תואר במדעים.
"הבנתי שזה לא בשבילי"
האם מדענים ששירתו כנבחרי ציבור חשים מרירות או נוסטלגיה? "כל מי שיש בכוחו וברצונו ללכת לפוליטיקה, אני ממליץ לו מאוד לעשות זאת", אומר לובוצקי. "במרוצת השנים עלו אליי לרגל כמה אנשי אקדמיה, לאו דווקא ממדעי הטבע, שתהו אם ללכת לפוליטיקה. יעצתי לכולם, ללא יוצא מן הכלל, לעשות זאת, והם אכן עשו זאת. עשייה ציבורית היא מבורכת וחשובה".
"לאחר הכהונה בכנסת הגיעו אליי הצעות נוספות להתמודד שוב", מוסיף אבן, "אבל הבנתי שזה לא בשבילי. אני לא פוליטיקאי מספיק טוב, והמצב הפוליטי כיום ממש לא גורם לי לרצות בכך". באותה נשימה הוא מציין את חברו המנוח יובל נאמן ומספר קוריוז על הקשר ביניהם: "היינו מבלים יחד בעונות הקיץ באוניברסיטת טקסס ונהגנו להתווכח על נושאי השעה – הוא מימין ואני משמאל. אנשים שצפו בנו בעת שהתווכחנו במעלית, ברחו מהמקום כי לא הבינו על מה שני הישראלים האלה מתקוטטים. האמת? גם הוא לא היה פוליטיקאי כל כך טוב", מאבחן אבן בשעשוע.
גם לובוצקי מספר שקיבל הצעות לחזור למערכת הפוליטית, אך הוא דחה את כולן. "אני לא מסתכל על הכהונה שלי בערגה. כמעט לא יצא לי לבקר בכנסת מאז שסיימתי את הקדנציה. זו הייתה חוויה מעניינת ובוודאי לא רעה, אבל אני לא שש לחזור לשם".
האם אפשר לשלב עבודה ציבורית או פוליטית עם מלאכת המדע?
"לפני שהתחלתי לכהן כח"כ, עמלתי במשך כ-15 שנה לסירוגין על השערה ידועה בתורת החבורות בשם השערת פלאטונוב", מספר לובוצקי. "השנים במשכן קצת אווררו אותי, אם כי מדי פעם הייתי קופץ לגבעת רם לשמוע הרצאה או סמינר שעניינו אותי. באחת מפגרות הכנסת נסעתי לכנס בחו"ל, ובמהלך הטיסה צץ במוחי רעיון לדוגמה שתפריך את את ההשערה. כך הגעתי להתקדמות משמעותית בקריירה דווקא בעודי מחוץ לכותלי האקדמיה". סיפור דומה קיים אצל סטיבן צ'ו, שר האנרגיה בממשלו של נשיא ארצות הברית ברק אובמה, שהספיק להפנות ממרצו למחקר ואף פרסם שני מאמרים בכתב העת המדעי Nature.
סטיבן צ'ו (Chu) נולד ב-1948 להורים סינים שהגיעו ללמוד בארצות הברית לתקופה מוגבלת, אך נשארו בה בשל מלחמת האזרחים בסין, שהעלתה את מאו והקומוניסטים לשלטון. הוא אינו דובר סינית כי מילדותו התעקשו הוריו לדבר איתו אנגלית בלבד. צ'ו היה ראש המחלקה לפיזיקה בסטנפורד וב-1997 זכה בפרס נובל בפיזיקה על פיתוח שיטה לקירור אטומים בלייזר. בנוסף, פיתח צ'ו שיטות פיזיקליות לחקר קיפול חלבונים ו-RNA. ב-2009 מונה לשר האנרגיה בממשל הנשיא אובמה, חתן פרס נובל הראשון מהתחומים המדעיים שקיבל תפקיד ממשלתי בארצות הברית.
צ'ו ניסה בתפקידו לקדם הפחתת צריכה של אנרגיה ממקורות מזהמים ומעבר לאנרגיה נקיה. לפני מינויו הוא גם קרא להעלות את מחיר הדלק בארצות הברית, כדי לעודד את הציבור לצרוך אנרגיה נקיה. צ'ו חזר בו מדבריו עקב סערה ציבורית שנוצרה, וכדי לא לפגוע בפופולריות של ממשל אובמה.
ב-2013 התפטר צ'ו מהממשל ושב לכהן בתור פרופסור לפיזיקה ולפיזיולוגיה מולקולרית ותאית באוניברסיטת סטנפורד. הוא נותר פעיל ודובר נחרץ בעד מעבר לאנרגיות מתחדשות והפחתת השימוש בדלקים ממקורות מאובנים. בין השאר הוא הציע כמה אמצעים שיישום גלובלי שלהם עשוי לתרום להאטת ההתחממות של כדור הארץ, כגון צביעת כבישים וגגות בתים בלבן, כדי להחזיר את אור השמש לחלל ולהפחית את קליטת החום.
בניגוד ללובוצקי, מבחינת אבן פוליטיקה לחוד ומדע לחוד. "העבודה במדעי הטבע היא תובענית מכדי שיהיה אפשר להקדיש לה שברי זמן מתוך הקריירה הפוליטית".
לסיום, ביקשתי משלושת המרואיינים לחוות דעתם על הקשר בין פוליטיקה אקדמית ופוליטיקה אמיתית, כזו שמתרחשת בפרלמנט ובחלונות הגבוהים.
"אני לא ממש רואה את הקשר בין הדברים", טוען לובוצקי. "פוליטיקה פנימית באקדמיה היא דבר אחד, ופוליטיקה ארצית היא דבר אחר, מלאכה קשה לאין שיעור. זו מיומנות אחרת שיש להתמקצע בה". אבן חולק עליו: "פוליטיקה אקדמית ופוליטיקה ארצית – שתיהן אותו דבר, רק בקנה מידה שונה: בשתיהן צריך להפעיל כוח שכנוע, ליצור לעצמך שותפויות, אך גם לוותר לעיתים".
מסכם בגין: "לחוקרים במדעי הטבע אין נטייה לעסוק בענייני הציבור וליטול חלק פעיל בכך, מלבד 'כשצריך' – בתמרונים בחוג, בפקולטה או בסנאט. בכלל, האוניברסיטאות אינן מאגר טיפוסי של חברי הכנסת".
צאו להצביע ונסו להנות מזכותכם הדמוקרטית.
עד כה צעדו שנים-עשר איש על הירח, במסגרת תוכנית אפולו של סוכנות החלל האמריקאית, נאס"א. האחרון מביניהם היה הריסון שמיט (Schmitt, נולד ב-1935), טייס רכב הנחיתה של משימת אפולו 17 בדצמבר 1972. שמיט היה דוקטור לגיאולוגיה, והתגייס לנאס"א בקבוצה של מדענים שצורפו לתוכנית החלל עקב לחץ ציבורי על הסוכונות. הוא היה היחיד מקבוצת המדענים שזכה לטוס לירח, ובילה שלושה ימים על פניו עם מפקד המשימה יוג'ין סרנן (Cernan), מהם 22 שעות בפעילות מחוץ לחללית.
ב-1976 נבחר שמיט לסנאט כנציג של מדינת ניו מקסיקו. הוא השלים תקופת כהונה של שש שנים, אך הפסיד בהתמודדות הבאה על המושב, לאחר שיריבו עקץ אותו עם סיסמת הבחירות "?What on Earth has he done for you lately".
שמיט הוא אחד מבין שלושה אסטרונאוטים שנבחרו לסנאט לאחר מכן. המפורסם מהם היה ג'ון גלן (Glenn), האמריקאי הראשון שנכנס למסלול סביב כדור הארץ, וגם חזר בערוב ימיו לטיסה במעבורת החלל, אחרי קריירה פוליטית ארוכה. השלישי הוא מארק קלי (Kelly, נולד ב-1964), מהנדס וטייס קרב בצי האמריקאי שהתגייס לנאס"א ב-1996. קלי השתתף בארבע משימות של מעבורת החלל, וכן השתתף מכדור הארץ בניסוי התאומים שבו שהה אחיו התאום, סקוט, כמעט שנה בתחנת החלל. בינואר 2011 נפצעה אנושות אשתו של קלי, חברת הקונגרס גבריאל גיפורדס (Giffords), מירי של מתנקש. לאחר שעזב את נאס"א החל קלי בפעילות פוליטית למען הטלת הגבלות על נשיאת נשק. ב-2019 התמודד על מושב בסנאט מטעם מדינת אריזונה, ונבחר.
לצד שלושת הסנאטורים שהיו אסטרונאוטים, אפשר להזכיר שני פוליטיקאים אמריקאים שטסו לחלל בעודם מכהנים. הסנאטור ג'ייק גארן הוזמן לטוס כמשקיף במעבורת חלל ב-1985, ובשנה שלאחר מכן הוזמן ציר בית הנבחרים (לימים סנאטור) ביל נלסון (Nelson) לחוויה דומה, במסגרת המאמץ של נאס"א לגייס תמיכה פוליטית בתקציב הסוכנות. הטסת הפוליטיקאים לחלל הופסקה אחרי אסון המעבורת "צ'לנג'ר" ב-1986. אבל נלסון, שכבר פרש מפוליטיקה אחרי קריירה ארוכה, מונה ב-2021 לראש נאס"א מטעם ממשלו של נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן, שחיפש דמות בעלת זיקה לתחום החלל.
