מיוון העתיקה ועד ימי הקורונה, כדי להבין נכון את המציאות עלינו לעצור לרגע את השיפוט – ולחשוב. יש מקום לספק
יש אנשים שמתייחסים אל החיים כמו אל טיול מאורגן, אבל אני לא נוסע – אני לוקח ת'זמן", זימר יצחק קלפטר בשירו המפורסם של יהונתן גפן. הטיפוס התמהוני המתואר בשיר קולע בדיוק לאחד מהעקרונות הבסיסיים של החשיבה הביקורתית: השעיית השיפוט.
הרעיון הוא פשוט: במהלך חקירה יש להימנע משיפוט או מנקיטת עמדה. אף שלכאורה מדובר באי-עשייה, לא מדובר כאן בתהליך סביל (פסיבי). אנו נדרשים להיזהר מכל סוג של שיפוט דווקא כשאנחנו עורכים חקירה מעמיקה של נושא זה או אחר. בתוך כך עלינו לשאול שאלות עמוקות ולנתח בקפידה את הראיות והנתונים, כדי לוודא שנגיע למסקנות הנכונות ביותר. לא במקרה התהליך הזה מקביל לתהליך המחקר המדעי. המדע שואף להיות אובייקטיבי, להגיע למסקנות מבוססות-ראיות ולנטרל עד כמה שאפשר את ההשפעה של דעות קדומות ותפיסות שגויות על תהליך החקירה והשיפוט.
"איני קובע דבר"
עקרון השעיית השיפוט אינו חדש. כמו רעיונות רבים אחרים, גם את שורשיו אפשר למצוא כבר אצל הפילוסופים של יוון העתיקה. פירון מאליס (270-360 לפנה"ס) נחשב לאבי הגישה הספקנית. הוא היה הראשון שהזהיר מפני נקיטת עמדה במהלך חקירה, והצהיר פעמים רבות, "איני קובע דבר", "שום דבר אינו ידוע או מוחלט", ו"לכל טיעון יש טיעון נגדי".
פירון קרא לעקרון השעיית השיפוט "אפוחה" (Epoché), וטען שמצב כזה, של הימנעות מנקיטת עמדה, יביא את האדם למצב נפשי שלֵו ורגוע. כתביו המקוריים אבדו כולם וכל מה שידוע עליו ועל תפיסת עולמו מגיע מכתביהם של תלמידיו. אחד מהם היה סקסטוס אמפיריקוס, שכתב את החיבור "עקרונות הפירוניזם". סקסטוס היה רופא, ושם משפחתו מרמז שהוא השתייך לזרם האמפיריציסטי. בדומה למשמעות המדעית המודרנית של המילה, האמפיריציסטים דרשו לקבל החלטות על סמך מידע ניסויי מהימן ולהימנע מאמונות שאינן נשענות על בסיס עובדתי מוכח.
בחודשים האחרונים, מאז התפרצות מגפת הקורונה, אנו מוצפים בכמויות עצומות של מידע ונדרשים להחליט כמעט מדי יום איך להתנהג ומה לעשות. במצב כזה, ההימנעות מנקיטת עמדה שעליה ממליץ פירון עלולה לעורר בנו דווקא תסכול וסבל, ולא שלווה.
כאן המקום לשאול מאין מגיעה תחושת הדחיפות הזאת לנקוט עמדה כאן ועכשיו? התשובה טמונה בחלקה במהפכת המידע שאנו חווים, ובמיוחד ברשתות החברתיות שהפכו למרכז חיינו ולמקור מידע מרכזי. מדי יום אנחנו נחשפים לכמויות עצומות של מידע, שחלק ממנו אומנם נכון, אך חלקו האחר מעוות, מוטה או פשוט שגוי. בה בעת, הרשתות החברתיות מעוניינות שנשתמש בהן כמה שיותר. לכן הן מדרבנות אותנו להפיץ את המידע הלאה ולהגיב ללא דיחוי לכל דבר ובכל נושא.
ייתכן שאחת הדרכים להגיע לרוגע שמבטיח פירון למי שמשעים את השיפוט שלהם היא להתרחק מהרשתות החברתיות. ואם לא זה, לפחות להיזהר ולא להפיץ בלי בדיקה כל פוסט, מם או תגובה שנקרים בדרכנו. ובאופן כללי יותר חשוב לזכור שמחלת COVID-19 היא מחלה חדשה שהמחקר על אודותיה נמצא בחיתוליו. עדיין איננו יודעים פרטים מהותיים רבים לגביה ומעט מאוד ממה שנדמה לנו שאנחנו יודעים אכן הוכח מדעית. לכן טוב להישאר ספקנים ולהיזהר לא להפיץ נתונים וידיעות ממקורות לא מהימנים.
מדקארט ועד כהנמן
כאלפיים שנה אחרי פירון נולד הפילוסוף הצרפתי רנה דקארט (Descartes, 1650-1596). נוסף על היותו פילוסוף, דקארט היה גם מדען וחוקר והִרבה לעסוק בחשיבה ביקורתית ולתהות מהם הדברים שאנו יכולים לקבל כאמת.
בחיבורו "מאמר על המתודה" כתב דקארט: "הכלל הראשון הוא לעולם לא לקבל דבר כאמת אלמלא הוא מוכח ככזה: כלומר, להימנע בזהירות משיפוט מוקדם, ולא לקבוע כלום במסקנותיי אלא אם הצגתי אותן לעצמי בצורה ברורה ומפורשת ללא סיבה להטיל בהן ספק" (אם לא נאמר אחרת, כל התרגומים כאן הם שלי; ת"ב). כלומר, כמו פירון, דקארט טען שאסור לנקוט עמדה כל עוד לא בחנו לעומק את הנתונים והראיות.
דקארט המשיך עם הטענה שלו וכתב: "מהיכן, אם כן, מגיעות הטעויות שלי? מקורן הוא העובדה שרוחב היריעה של רצוני עולה על זה של תבונתי, עלכן אני חופשי לגבש לעצמי אמונות בנושאים שאיני בקיא בהם […] במקום להתנהג כפי שאני נדרש, כלומר להגביל את רצוני לתחומי הבנתי, כלומר להשעות את השיפוט כשאיננו שולט בדברים מהבחינה האינטלקטואלית, אני מניח לרצוני להשתולל, ומיישם אותו בנושאים שאינני מבין בהם".
דקארט התייחס כאן לנטייה האוטומטית לקפוץ למסקנות על סמך תחושת בטן או הנחות מוקדמות, ואומר שזה מרבה להתרחש בצורה שאיננו שולטים בה. יותר מ-300 שנה אחרי מותו, הסביר הפסיכולוג הישראלי זוכה פרס נובל דניאל כהנמן את המנגנון שבו זה קורה.
לפי כהנמן, יש במוחנו שתי מערכות שעוסקות בקבלת החלטות. הראשונה היא מערכת מהירה ואינטואיטיבית, שאינה דורשת מאמץ אך מביאה הרבה פעמים לפתרונות לא נכונים, שכן היא מתבססת על כללי אצבע והכללות. המערכת השנייה היא איטית ומחושבת, דורשת השקעת מאמץ וזמן אך מובילה לרוב לפתרונות מדויקים. הבעיה היא שלא פעם אנו משתמשים במערכת הראשונה גם לקבלת החלטות חשובות שמחייבות שיקול דעת מעמיק. השעיית השיפוט יכולה לעזור לנו להימנע מכך, כפי שהזהיר אותנו דקארט.
הכאב שבהיעדר שיפוט
בראשית המאה ה-20 שילב הפילוסוף האמריקאי ג'ון דיואי (Dewey, 1952-1859) את עקרון השעיית השיפוט גם בתחום החינוך. בספרו "כיצד אנו חושבים" מ-1910 הוא כתב: "חשיבה רפלקטיבית משמעותה השעיית השיפוט במהלך חקירה מעמיקה, וההשעיה הזאת צפויה להיות כואבת במידת מה […]ההשעיה הזאת מתבטאת במהותה בחקירה שנועדה לקבוע את טבעה של הבעיה לפני הניסיון למצוא את הפתרון. יותר מכל דבר אחר, התהליך הזה הופך מסקנות פשוטות למסקנות מבוססות-ראיות".
על פי דיואי, אם כן, השעיית השיפוט היא דווקא תהליך כואב, בניגוד לתפיסתו של פירון שמצא בה נחמה. דיואי טען שעלינו להיאבק בדחף לנקוט עמדה מיידית, גם אם זה עלול להיות מתסכל, ולהקדיש את עצמנו לתהליך החקר ולניתוח הנתונים המוצגים בפנינו. במציאות המורכבת של ימינו זו איננה משימה פשוטה. אנו נחשפים מדי יום ביומו לכמות עצומה של מידע, אך הזמן והאנרגיה שאנו יכולים להשקיע בתהליך השיפוט מוגבלים תמיד.
כדי להתמודד בהצלחה עם חוסר הוודאות הזאת עלינו לברור בקפידה את מקורות המידע שלנו, ולנסות להבין לעומק את המידע המובא לפנינו. תמיד כדאי לבדוק מקורות נוספים שמאששים או מפריכים את הטענות שאנו שומעים, ולחפש מקורות מהימנים שכתבו מומחים וארגונים מקצועיים.
והכי חשוב, עלינו להיזהר ולא להיסחף אחרי כותרות מרעישות וידיעות קצרות ונחרצות. האמת תמיד מורכבת ומסובכת. המדע לעולם אינו החלטי ונחרץ, אלא נכון לזמנו ומשתנה כל פעם שמגיעים הסברים חדשים ומבוססים יותר. ככל שנקדיש יותר זמן להבנת הנושא לפני קבלת ההחלטה, כך תגבר הסבירות שנגיע למסקנה הנכונה.
ללא שיפוט, ללא משוא פנים
עקרון השעיית השיפוט עומד כבר שנים רבות מאוד בבסיס הפילוסופיה והמדע, והוא רלוונטי במיוחד דווקא בתקופות משבר כמו זאת שהביאה איתה מגפת הקורונה. כדי שנוכל לקבל החלטות נכונות ומושכלות, אסור לנו להפיץ אוטומטית ידיעות שמגיעות אלינו ברשתות החברתיות. לפני שאנחנו משתפים הודעות, עלינו לבחון היטב את הנתונים והמסקנות המוצגים בהן: האם הם מדויקים, חלקיים או שקריים? האם הם אכן מובילים למסקנה שההודעה מייחסת להם? מהו מקור הנתונים? מהם האינטרסים של מפיצי הידיעה? ובכלל, רצוי "לקחת את הזמן" ולהמתין עם נקיטת העמדה עד שתהיה לנו תמונה כמה שיותר רחבה של המצב, ואחרי שניתחנו אותו מכמה שיותר נקודות מבט.
זה גם מה שהציע המחזאי והמשורר הגרמני המפורסם ברטולט ברכט בשירו "הספקן", המובא כאן בחלקו:
"בכל פעם שנדמה היה לנו
שמצאנו את התשובה לשאלה כלשהי,
התיר אחד מאיתנו את החוט של הבד
הסיני העתיק המגולל שעל הקיר, כך שהציור צנח
ולעינינו נגלה האיש על הספסל
אשר כל כך פקפק.
אני, אמר לנו,
אני הספקן, אני מטיל ספק האם
העבודה, אשר בלעה את ימיכם, עלתה יפה.
האם מה שאמרתם, אילו נאמר פחות טוב, היה לו עדיין ערך בשביל מישהו.
[…]
תמיד לפני כל דבר אחר: כיצד יפעל אדם
המאמין למה שאמרתם? מעל לכול כיצד אדם יפעל?
מהורהרים, הסתכלנו בסקרנות בספקן
אדם כחול שעל הבד, והתבוננו זה בזה
והתחלנו מחדש."
(מגרמנית: הרשב בנימין; מתוך "גלות המשוררים", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1984. עמ' 136-135)
קסם הספקנות
לפני כשבועיים הלך לעולמו בשיבה טובה אחד הספקנים הגדולים של המאה האחרונה: ג'יימס רנדי. מי שהחל את דרכו כקוסם מן השורה, שכינה את עצמו "רנדי המדהים", הפך בהמשך ללוחם צדק שהתמחה בחשיפת נוכלים שהשתמשו במניפולציות פסיכולוגיות ובאחיזת עיניים כדי לשכנע אנשים שיש להם כוחות על-טבעיים. במשך עשרות שנים הוא חשף אינספור שרלטנים שהתיימרו לתקשר עם רוחות, לקרוא עתידות, להזיז חפצים בכוח המחשבה, לקרוא מחשבות ועוד. לפרסום מיוחד הוא זכה בזכות המאבק התקשורתי והמשפטי הממושך שניהל נגד ה"פרפסיכולוג" הישראלי אורי גלר.
רנדי הקים את עמותה חינוכית הקרויה על שמו, שפועלת לקדם חינוך לחשיבה ביקורתית-מדעית. במסגרתה הוא הציע פרס של מיליון דולר למי שיצליח להוכיח בתנאים של ניסוי מדעי מבוקר שיש לו יכולות "על-טבעיות" אמיתיות. עד היום איש לא הצליח לקבל את הפרס.
הכותב הוא חוקר בתחום החינוך המדעי באוניברסיטה החופשית של ברלין. הוא בוגר המחלקה להוראת המדעים במכון ויצמן למדע ועשה פוסט–דוקטורט באוניברסיטת מישיגן–סטייט. מחקריו מתמקדים בשילוב כלים דיגיטליים מתקדמים בהוראת ולמידת מדעים, תוך דגש על למידה מבוססת פרויקטים, חשיבה מערכתית וחשיבה ביקורתית.
