התעמקות בסיפור "ילד קטן ומכוער" מגלה שמאחורי אהבת הטכנולוגיה של אייזק אסימוב הסתתרה חרדה מהשימוש שיעשו בה בני האדם

אייזק אסימוב, מגדולי סופרי המדע הבדיוני וכנראה המפורסם שבהם, אהב טכנולוגיה, ואפילו העריץ אותה. בשעה שסופרים אחרים כתבו על אנדרואידים רצחניים ששואפים להשמיד את האנושות, הרובוטים שעליהם כתב אסימוב היו מכונות חושבות חכמות בשירות האדם. הרובוטים שלו היו כפופים תמיד לשלושת חוקי הרובוטיקה – מנגנוני בטיחות שמחייבים אותם להציב את טובת האדם בראש מעייניהם. בסיפוריו ובספריו שזורים שלל רובוטים שוחרי טוב, מחשבי-על מועילים, חלליות ומכונות משוכללות אחרות.

ובכל זאת, אף שבמוצהר הוא ראה את עצמו תמיד כנושא דגל הקִדמה המדעית, יצירותיו מספרות במקרים רבים סיפור אחר. כנראה בלי שהיה מודע לכך, בכתיבתו שזורה כחוט השני החרדה מפני השלכות הטכנולוגיה. אפילו סיפורי הרובוטים שלו, שנכתבו במטרה להציג את הפנים הטובות והרציונליות של הטכנולוגיה, לא באמת ביטלו את החרדה הטכנולוגית של קודמיו אלא רק עידנו אותה. בפועל, כמעט כל הסיפורים שכתב עליהם הזהירו מפני מה שעלול לקרות כשהמנגנונים האלה משתבשים.

אותה חרדה, בצורה מעודנת אף יותר, ניכרת גם באחד הסיפורים היותר מעניינים של אסימוב: "ילד קטן ומכוער", משנת 1958. במרכזו נמצא טימי, ילד ניאנדרטלי בן כארבע שנים שהובא אל ההווה במסגרת ניסוי מדעי של חברת "סטאזיס בע"מ". במשך כארבע שנים הוא מוחזק בתוך בועה שממנה הוא אינו יכול לצאת והקשר העיקרי שלו אל העולם נעשה באמצעות גברת פלובס, האחות שנשכרה להשגיח עליו. הילד, הנבון למדי, לומד אנגלית, מתחבר עם ילד בן גילו שמובא לשחק איתו ואפילו לומד קרוא וכתוב. עם זאת, כפי שעוד נראה, בחלוף הזמן הולך ומתברר שהוא נמצא במבוי סתום, ושלעולם לא יזכה לחיים אנושיים נורמליים.


מתוך סרט הטלוויזיה "ילד קטן ומכוער" משנת 1977 המבוסס על הסיפור

זהירות: טכנולוגיה

המדע ב"ילד קטן ומכוער" בפירוש אינו רע, אך גם אינו טוב בהכרח. בעיקר, הוא מועיל. טכנולוגיית ה"סטאזיס", שבאמצעותה הובא טימי מהעבר, מאפשרת לקדם מאוד את הידע האנושי ולהביא מחצבים ובעלי חיים מהעבר הפרהיסטורי לבחינה מדוקדקת בהווה. כל עוד המדע עומד בפני עצמו, הוא נקי מאידיאולוגיה וממוסר – הוא פשוט קיים. הבעיה נוצרת בנקודות המגע שלו עם בני אדם, שם הוא הופך מסוכן ולעתים אף בלתי מוסרי.

בטימי עצמו אין כל סכנה, כמובן. פרט לכיעורו הוא ילד רגיל ואפילו קצת יותר עדין ופגיע מן המקובל. עם זאת, הוא עצמו נתון בסכנה מתמדת, קורבן מרגע המגע הראשון שלו עם אנשי ההווה. לא בכדי הוא נכנס אל ההווה בבכי, שמתואר כך: "מרווח של דממה, באורך של נשימה אחת, ואחריו קול צרחותיו של ילד קטן ומבועת מבית הבובות. אימה! אימה נוקבת!" ובסוף הסיפור, שוב בכי: "כעת שניהם בכו. גברת פלובס התייפחה, 'אבל זה לא נכון (…) אף אחד, אף אחד לא ייקח אותך ממני'" (תרגום: רמי שלהבת).

בפני חברת סטאזיס בע"מ, שהביאה את טימי אל ההווה, עומדים שני מכשולים עיקריים. הראשון הוא מדעי – איך לחצות את המחסום שמאפשר להם להגיע רק לעבר הרחוק ולא מניח להם לצפות בתקופות הקרובות יותר, של ההיסטוריה המתועדת ולהביא מהן דגימות; השני, והמשמעותי יותר מבחינת העלילה, הוא משאבים: כסף, מקום ואנרגיה. עבור מנהל החברה, ד"ר ג'רלד הוסקינס, האילוצים הללו הם חזות הכול, והם מטשטשים עבורו כל שיקול אחר – ובכלל זה טובתו של טימי.

הילד, ככל הדגימות האחרות המובאות מן העבר, אינו יכול לצאת לעולם מבּוּעת הסטאזיס. המגבלה אינה פיזית – אפשר ללא קושי להכניס לסטאזיס דברים או להוציא אותם ממנה. אבל כשמדובר בפרט שהובא מהעבר, יש לכך מחיר גבוה. כבר בניסוי הסטאזיס הראשון מבהיר ד"ר הוסקינס שכל הוצאה של עצם מהסטאזיס תגרום לאובדן עצום של אנרגיה שהוא צבר במעברו מן העבר – כמות אנרגיה שיכולה להחשיך את וושינגטון כולה, כהגדרתו. טימי כלוא משום שהאנרגיה הזו עולה מיליוני דולרים והוצאתו תעכב מאוד את התרחבות החברה. השיקול הזה גובר על כל השאר.

מערכת היחסים בין ד"ר הוסקינס לטימי מורכבת. עבור הוסקינס, טימי הוא ההישג הגדול הראשון שלו, ניצחונו הראשון, ולכן הוא רוצה להשאיר אותו אצלו כמה שיותר. עם זאת, הרצון הזה איננו מוחלט. לשאלת כתבים כמה זמן יחזיק בילד, הוא עונה כבר בתחילת הסיפור, "עד שנזדקק לשטח יותר משנזדקק לו. אני מתאר לעצמי שדי הרבה".

נראה גם שהוסקינס מחבב את הילד, אם כי בעיקר מתוך סנטימנטליות. הוא גם הראשון שרואה בו בן אנוש אמיתי, ולא "ילד-קוף" כפי שמכנים אותו הכתבים. כבר במפגש הראשון, כשהוא נוכח ברתיעתה של גברת פלובס מהילד הקטן והמכוער, הוא מסביר לה באורך רוח שהאדם הניאנדרטלי הוא תת-זן של הומו ספיינס ושהוא אינו חיה אלא יצור אנושי לכל דבר ועניין. גם מאוחר יותר, כשגברת פלובס מבקשת שיביאו לטימי חבר למשחק, הוסקינס מפגין מעורבות אישית ראויה לציון ורצון טוב ובוחר להביא דווקא את בנו הקטן. ניכר שהוא רוצה בטובתו של הניאנדרטלי הקטן שלו.

אך לאהדה הזאת כלפי הילד יש גבול. כשמושגת פריצת דרך מדעית נוספת שמאפשרת לחברה להתרחב, הוסקינס אינו מהסס להבהיר לגברת פלובס שבקרוב יצטרכו להחזיר את טימי לתקופת הניאנדרטלים, כדי לפנות את המקום שהמגורים שלו תופסים. כל נימוקיה על כך שמדובר בגזר דין מוות לילד נופלים על אוזניים ערלות. השטח חשוב עבורו יותר מהילד הקטן והמכוער. דינו של טימי נחרץ.

תפיסתו של הוסקינס היא תפיסה לא מוסרית בעליל. "גם לילד אסור לייחס חשיבות מוגזמת", הוא מסביר לגברת פלובס, כשהיא תוהה מדוע החלל שהילד תופס חשוב יותר מהאנושיות שלו. ובהמשך:

"איננו יכולים לחכות עוד. טימי עוצר את ההתרחבות שלנו! טימי עלול לגרום לפרסום שלילי; אנחנו נמצאים על סיפם של דברים גדולים, ואני מצטער, גברת פלובס, אך איננו יכולים להניח לטימי לעמוד בדרכנו. אסור לנו. אסור לנו. אני מצטער, גברת פלובס".

בדבריו אלה ד"ר הוסקינס מבטא מקצת מייסורי המצפון שלו, וכך גם בחלקים אחרים של אותו ויכוח, אך הוא אינו מניח להם להסיט אותו ממטרתו: קידום המדע התיאורטי. "אני מתעניין רק בהיבטים התיאורטיים – טבעו של הזמן, הטכניקה של גילוי מֶזוֹנִי בין-זמני וכדומה. הייתי מחליף את הכול תמורת שיטה לזיהוי עצמים קרובים יותר בזמן", הוא מצהיר באוזניה בשלב מוקדם יותר של הסיפור.

נוסף על סקרנות מדעית, הוסקינס מונע גם משאפתנות אישית ומרצון עז לקדם את מפעל החיים שלו – חברת "סטאזיס בע"מ". כל עוד טובתו של טימי אינה מתנגשת עם שאיפותיו, הכול טוב ויפה והוא יכול להרשות לעצמו להצטייר כאדם חביב ואידיאליסטי – והוא אכן כזה. אך כשמתעוררת סכנה קלה שבקלות לטובתה של החברה שלו, כל השיקולים האחרים נדחקים הצידה, והוסקינס אומר לגברת פלובס, "אני לא יכול להרשות לעצמי שיודלף סיפור מעוות על רשלנות ועל ניאנדרטלים פראיים, כביכול, ויסיח את הדעת מהצלחתו של מיזם ימי הביניים". מוסר? טובת הילד? לאלה אין שום מקום במערכת השיקולים שלו.

ד"ר הוסקינס בפירוש אינו "האיש הרע" בסיפור. אין שם אנשים רעים. הרוע טמון בנסיבות ובמבנה המערכת, ובאופן שבו הם מתנגשים עם מגבלות הטכנולוגיה. הוסקינס עצמו מוצג בצורה אוהדת למדי ובשלב כלשהו גברת פלובס אפילו מתאהבת בו. יותר משהוא רע, הוא התגלמות המדען השקוע מדי בעולמו: נעים הליכות, שופע רצון טוב – ואינו מסוגל לראות את ההיבטים הבלתי מוסריים של מעשיו.


כריכת הרומן שפרסמו אסימוב ורוברט סילברברג בשנת 1992 על בסיס הסיפור, ובתרגום לעברית משנת 1993 בהוצאת מסדה

זהירות: אנשים

המדענים עצמם אינם המקור היחיד לסכנה הנשקפת מיישומי הטכנולוגיה. הבעיה השנייה טמונה בחברה האנושית כולה, שמפגינה תפיסת עולם פשטנית, רצופת דעות קדומות, ואינה מסוגלת להתמודד עם פירות הטכנולוגיה ולאמץ אותם.

מסיבת העיתונאים שבה מוצג טימי בפני העולם הרחב היא האות שיבשר על העתיד. היא מתחילה בעשרות עיתונאים הצובאים על "בית הבובות" שבו הוא חי ומצלמים כאחוזי תזזית את הילד המבוהל. בהמשך, אחרי צאתם, מכנה אותו אחד העיתונאים "ילד קוף", כינוי שיידבק אליו כל ארבע השנים הבאות.

החברה האנושית אינה יכולה לקבל לתוכה את הילד הניאנדרטלי. הגבול הניצב בפני טימי אינו רק הגבול הפיזי של ארבעת קירות חדרו, אלא גם גבול חברתי. היחידים שמקבלים את טימי כבן אנוש הם גברת פלובס וד"ר הוסקינס. עבור כל השאר, ובהם גם אשתו של ד"ר הוסקינס ובחורה צעירה שמובאת בנקודה קריטית בעלילה כדי להשגיח עליו, הוא "ילד-קוף" ותו לא. אפילו ג'רי הוסקינס, חברו למשחק, לוקה באותה מחלה חברתית. למרות חודשים ארוכים שבהם שיחק איתו, לכאורה כשווה לו, הוא ממשיך לראות בטימי יצור נחות: קוף או אפילו "חיה".

צמצום זהותו של טימי ל"פחות מאדם" הוא הדבר שמאפשר להתייחס אליו כאל רכוש שניתן להיפטר ממנו ולהתעלל בו. החוקרים מתייחסים אליו כאובייקט במקום כסובייקט – הם תוקעים בו מחטים, מוציאים מגופו נוזלים, כופים עליו דיאטות משונות ועושים עליו ניסויים פסיכולוגיים, והכול בלי לחשוב כלל על הסבל שהם גורמים לו. אותה גישה גם מאפשרת לד"ר הוסקינס לשכנע את עצמו שאין כל רע בהחלטה שפירושה המעשי יהיה מותו של הילד.

הוסקינס נמנע מלהיאבק בדעות הקדומות שיש לציבור כלפי טימי, ואף נותן לדעת הקהל להנחות את פעולותיו. יותר מכול מפחיד אותו הסיקור השלילי שעלול לנבוע מההנחות השגויות הללו:

"בסופו של דבר זה יביא לפרסומים על אחות רגשנית שהרסה את הכול עבור ילד-קוף".

"ילד-קוף!" אמרה גברת פלובס בחימה חסרת אונים.

"כך יקראו לו הכתבים", אמר הוסקינס.

וכך, החברה האנושית של ההווה אינה מסוגלת להתמודד עם תוצרי המדע המתקדם, כפי שאלה מתגלמים בדמותו של טימי, ולא מבינה כלל את המדע שאִפשר את הבאתו. חוסר היכולת הזה ניכר בבירור בפשטנות של הסיקור העיתונאי וברצונם של העיתונאים למצוא כינויים קליטים כמו "ילד-קוף". אסימוב אומר זאת במפורש במהלך מסיבת העיתונאים: "הכתבים כתבו משפטים כאחוזי תזזית בעוד הוסקינס ממשיך בדיבורו. הם לא הבינו והיו משוכנעים שגם קוראיהם לא יבינו, אך זה נשמע מדעי וזה היה העיקר".

החברה האנושית, המגולמת בסיפור בידי העיתונאים ודמויות נוספות, אינה מסוגלת להתמודד עם המדע המודרני ואפילו לא להבין אותו. ללא הבנה לא תיתכן ביקורת עניינית על מעשי המדענים או מחשבה מעמיקה על ההשלכות המוסריות שלהם. עבור כולם זולת שניים, טימי אינו אדם – הוא ילד-קוף חסר זכויות וערכו היחיד נמדד במונחים מדעיים. איש פרט לגברת פלובס אינו דואג לזכויותיו, או אפילו מבין שהוא ראוי להן.

ד"ר הוסקינס, מצידו, משוכנע לחלוטין שהחברה אינה מסוגלת להבין את המדע שלו ומפגין שוב ושוב את זלזולו בה. הזלזול הזה, לצד תלותו בסיקור העיתונאי כאמצעי למשוך תקציבים לחברה שלו, יגרום בסופו של דבר גם לו להפוך את טימי ל"פחות מאדם" ולגזור את דינו. "מוטב שילך כבר עכשיו ויעניק למחפשי הסנסציות כמה שפחות אחיזה עבור הזבל שלהם", הוא אומר לקראת הסוף.


לפי אסימוב, אהבת אם לבנה מגלמת את האנושיות וגוברת לבסוף על רעיונות ללא מוסר במדע המודרני. מתוך סרט הטלוויזיה

זהירות: ידע

טימי הוא אומנם ילד ניאנדרטלי, אך הוא גם ילד אנושי תאב ידע וסקרן שלא מפסיק לשאול שאלות. לשאלות הללו יש מחיר, והן עלולות לעלות לו בחייו, והידע שהוא מקבל בהווה לא יהיה רלוונטי עבורו אם יוחזר לזמנו.

לימודיו של טימי הם אחד מהמנועים העיקריים של עלילת הסיפור. דרכם צומח הקשר בינו לבין גברת פלובס, ומהם נובע האיום שהוא מייצג בעיני ד"ר הוסקינס, ובסופו של דבר אובדנו. כבר בהתחלה, עם חטיפתו מהעבר, טימי נדרש ללמוד את הדברים הבסיסיים ביותר הנחוצים להישרדותו בהווה. עליו ללמוד איך ישנים במיטה, איך שותים חלב מקערה ואיך משתמשים בשירותים. זה המשבר הראשון שהוא וגברת פלובס צולחים, וזה גם המקום שממנו נוצקים היסודות של הקשר העז ביניהם.

יכולת הלימוד של טימי היא אחד הדברים שהופכים אותו אנושי, אך גם גורמת בעיות רבות. בלי שגברת פלובס מבינה זאת, הכישורים שהיא מעניקה לו אינם אלה שהוא יצטרך כשיחזור לזמן שממנו בא. כשיחזור, לא תהיה לו השפה, שלא זכה לתרגל כלל בארבע שנות חייו בהווה, הוא לא יידע איך להשיג אוכל, לצוד או שום דבר הנחוץ להישרדות בתקופה הפרהיסטורית. מנקודת המבט של הניאנדרטלים בני תקופת האבן, הוא יהיה בור מוחלט בכל מה שחשוב.

בלי לחשוב על ההשלכות, גברת פלובס נאבקת להעניק לטימי את החינוך הטוב ביותר שהיא יכולה לתת. היא מלמדת אותו בעצמה כל מה שהיא יכולה, וכשהיא מבינה את מגבלותיה היא הופכת עולמות כדי שיביאו לו חבר למשחק, גם במחיר עימות עם ד"ר הוסקינס. לאחר מכן, אחרי שלימדה אותו קרוא וכתוב, היא יודעת מה חייב להיות השלב הבא:

"נרגשת כמעט עד אובדן חושים, עלה בדעתה שאולי מצאה את התשובה לאומללותו של טימי. אם טימי אינו יכול לצאת אל העולם, יש להביא את העולם אל שלושת חדריו של טימי – את כל העולם בספרים ובסרטים ובקול. יש לחנך אותו ככל שרק יוכל לתפוס. העולם היה חייב לו את זה".

חזון יפה, אך לא רלוונטי, כפי שמתברר לה כשהיא ניגשת לספר על כך לד"ר הוסקינס ומגלה שסדר העדיפויות שלו השתנה. פריצת דרך במחקר הסטאזיס אפשרה לחברה לפנות לכיוונים חדשים ומעניינים, וחינוכו של טימי לא משתלב בהם.

כביכול, אומר לנו אסימוב, אולי בהשראת החרדה מפני שואה גרעינית, שכן הסיפור נכתב בשנות ה-50 של המאה ה-20 בשיא המלחמה הקרה, הישרדות קודמת לידע. הידע הנחוץ לנו כדי לשרוד חשוב יותר מכל לימוד של ידע מתקדם יותר. ואם לא די בזה, הוא רומז שההישרדות והמדע המתקדם עשויים לעמוד בשני קטבים מנוגדים וסותרים. אותו מסר הופיע בצורה הרבה יותר מפורשת גם באחדים מסיפוריו האחרים שעסקו ישירות באיום הגרעיני.

וכך אנו מגיעים אל סוף הסיפור. גברת פלובס נתפסת רגע לפני שהיא מוציאה את טימי מהסטאזיס, ומקבלת חמש דקות להיפרד ממנו לפני שיוחזר לזמנו. בפגישתם האחרונה הם מבהירים זו לזה שהיחסים ביניהם הם של אם ובנה, וגברת פלובס מגיעה להחלטה המכריעה – לצאת עם טימי לזמנו ולהגן עליו:

"אני יודע שקוראים לך גברת פלובס, אבל – אבל לפעמים אני קורא לך בליבי 'אימא'. זה בסדר?"

"כן. כן. זה בסדר גמור. ואני לא אעזוב אותך יותר ושום דבר לא יפגע בך. אני אשאר איתך ואטפל בך תמיד. קרא לי אימא, כדי שאשמע אותך".

"אימא", אמר טימי בשביעות רצון, והצמיד את לחיו ללחיה".

וכך, מתברר, אהבת אם, היצר האנושי הבסיסי ביותר, היא גם התגלמות המחשבה המוסרית החסרה במדע המודרני. האנושיות, קובע אסימוב, טמונה באימהות, לא במדענים. כל עוד המוסר האימהי לא ישולב כהלכה במחשבה המדעית, היא עלולה להוביל אותנו לאבדון, או לפחות לגרום לנו לאבד את האנושיות שלנו.

 

הכתבה פורסמה במקור במגזין הרשת למדע בדיוני ולפנטזיה "בלי פאניקה".