יד שנייה

היד החזקה איננה. אני עוד מרגישה אותה, מושיטה אותה מתוך אינסטינקט לכל דבר, להרים, או לגרד, להישען או למנוע נפילה. וכל פעם להיתקל  באין הזה של הקיטעות. ביד שנשארה הכול איטי, סרבן ומגושם. אפילו להרים כפית לפה קשה לי. דיברו איתי הרבה על כאבי הפנטום. רק נזכרת שוב ושוב בסרט האילם שהילך עלי אימים בתור ילדה, "פנטום האופרה". אימת הפנטום. נתקלתי בו בספרייה של בית החולים ובתוכו בפנימה נגלה לי המשפט, "גם אם אחיה עד מאה שנה, אני תמיד אשמע את אותה זעקה אל-אנושית של יגון וזעם שהוא שחרר בטרם אותו מראה נורא הגיע לעיניי".

***

צריחת השעון המעורר פילחה את האוויר. מאיה התעוררה ושלחה מוכנית את ידה הימנית אל כפתור הכיבוי. השעון נמצא במרחק נגיעה, אבל מהמרפק והלאה זרועה חסרה לה ואיננה. לרגע נשאר הגדם שלה מתוח באוויר בחוסר תוחלת בעוד השעון מוסיף לזעוק.

בבוקר היה עליה ליטול מגוון משפרים ומייצבים, תוספי מזון ושאר מיטיבים, על מנת שגופה יהיה במיטבו לקראת הנתח החי שיחובר לו יחדיו. נדרש לה זמן רב לבלוע את כולם וכשהייתה מסיימת כבר עמדו הכדורים בגרונה כאומרים להתפרץ בחזרה החוצה. כה עקשנית ופעלתנית נשארה בתנועותיה עד שצופה מן הצד היה מתקשה לראות בה כל חוסר או נכות. היא הסתגלה להיעדר במהירות והוא היה לחלק ממנה. זו הייתה התכונה שבזכותה נבחרה מבין המועמדים הרבים. והיה כמובן גם סיפורה האישי, ש"נגע ללב כולנו" כפי שחזרו ואמרו חלק מהמומחים.

ד"ר רות', רזה, גרום וכהה כל כולו, בעיניו, עורו, שיערו ואפילו במבטו, שאותו הייתה פוגשת בחדר שכולו ידיים ורגליים דוממות מפלסטיק, היה חוזר ומסביר, והיא הייתה משננת: הפנטום הוא זכר היד. הדפוס החשמלי שנותר מהמוליכים העצביים שבעבר נשאו מסרים מהחלק שאיננו. הוא חיוני לפעילות התותב. אנחנו מעוניינים לגרות אותו.

ד"ר רות' הפציר בה לנסות תותבת אלקטרונית, שפעלה באמצעות אלקטרודה שחוברה אל הזרוע. שרירי זרועה החסרה רטטו מהמאמץ אך יד הפלסטיק נותרה מתה, עד שלפתע פתאום נפתחו האצבעות כפרח. מאיה הרימה את היד וסגרה את האצבעות סביב ידית ספל הקפה שנח לפניה. התנועה השימושית-אנושית הזאת ריגשה אותה והיא צחקה אל ד"ר רות'. אולם כשהרימה את הספל הידית סבה מיד, כמו על ציר, והקפה הרותח נשפך עליה. ד"ר רות' חש לעזרתה עם מגבוני נייר. "קפה זה רותח. את לא מרגישה?!" נסער, טפח שוב ושוב עם המגבונים על הכתם הכהה שהתפשט בחולצתה כמו דם.

אכן לא הרגישה דבר. הייתה נסוכה עליה אדישות מוזרה לכל הכאבים שידעה לאחרונה. אובדן כל משפחתה. רק עקצוץ טורד בעיניה העיק עליה. היא הרבתה להזליף טיפות לעיניים הכואבות וכשסיימה נראו פניה שטופי דמעות, אף שעיניה נותרו צחיחות כמדבר. לבד מזאת לא הרגישה דבר. ריקים ושוממים היו ליבה ודעתה. היו כמה פעמים מזמן, בהתחלה, שניסתה לדמוע, אבל גופה לא נענה, יבש המנגנון, ובאין דמעות נעלם גם הרצון לבכות.

***

הרבה ימים ריחפתי במרווח בין משככי הכאבים

לחבלה קהה בראש,

וכך קרה בשבועות הראשונים.

כוכבים סבבו במסדרונות בית החולים.

מוזר לומר אבל זו הייתה

תקופה יפה,

ימים טובים.

 

פרדי מרקורי

ואנג'לינה ג'ולי

והכי מכולם – דאפי דאק,

ברווז שחור כמו זפת

(רציתי להגיד לו  שאף פעם לא צחקתי כשכאב לו,

ופחדתי כשירה עליו תותח).

 

לתוך כל אלה חלחלו

דיבורים על הסכמה,

גניבה של דעת,

אי כשירות זמנית,

חוסר צלילות.

 

אבל ידעתי מה אני חותמת.

מוכרחה הייתי משהו שישאיר אותי בין החיים,

סיבה כלשהי להסתכל קדימה

וד"ר רות' אמר: את תתני תקווה לאנשים.

הייתי מוכרחה להניח רגל על הקרקע

או שאפרח מפה, רחוק,

ומבין כל השברים צריכה הייתי

לקושש סיבה לחיות,

לטעת רגל במציאות.

אתה הבנת

דאפי דאק?

***

כשהיא מצוידת בתותבת החדשה הלכה לקנות חולצה במקום זו שהכתים הקפה. בתא ההלבשה היא מצאה את עצמה מודדת לא את החולצה החדשה, אלא את הזרוע. המוכרת, אישה בשנות השישים לחייה, הבחינה מבעד לחריץ הווילון במראה של הלקוחה המתפרקת מזרועה, ובפיזור הדעת גאו המים שמזגה לעצמה מעבר לדפנות הכוס. מאיה תפסה לניסיון את חולצתה הישנה, אך הסתבכה מעט כשאצבעות הפלסטיק מיאנו להרפות מהבד. כשהתלבשה לבסוף משכה את השרוולים לכסות את התותבת כמיטב יכולתה, אבל את אצבעות הפלסטיק לא יכלה לכסות. היא יצאה אל הקוּפה, עטויה בחולצה וביד, חדשות שתיהן.

המוכרת לא הסירה את מבטה מהלקוחה, ולחלוחית עלתה בזוויות עיניה כשזו קרבה אל הקופה. לבסוף לא עצרה בעצמה, הניחה את כף ידה על התותבת של מאיה וחפנה אותה בעדינות, כנזהרת לא למעוך פרפר.

מאיה קפאה על מקומה ולרגע קשה של שקט חפצה לפנות משם ולהותיר את התותבת אחוזה כך בידה של הזרה. המוכרת חייכה ועיניה הלחות לכדו את מבט עיניה היבשות של מאיה. היא אמרה:  "זו את, נכון? זו את. מהמשפחה ההיא".

מאיה חשה את פניה מתלהטים. "לא".

ידה של המוכרת התהדקה סביב היד הפלסטית. מאיה כמעט הרגישה זאת במו שריריה.

"תיקחי את זה בחינם. בסדר? בלי כסף".

"לא. לא צריך".

"ותתחזקי. יקרה. תתחזקי". המוכרת הניחה עוד יד על כף היד התותבת. עיניה זהרו באמפתיה.

פניה של מאיה האדימו עוד. היא חשקה לקבור את עצמה שם ומייד. המוכרת לא הרפתה מידה עד שמלמלה "תודה" כמי שכפאה השד, ומיהרה להסתלק משם.

***

בערב יצאתי בפעם הראשונה לבריכה של בית החולים. בערך בשבע נדלקו פנסי התאורה החזקים ועשרות חרקים מסונוורים החלו טובעים במים כמו על פי פקודה. בהתחלה שליתי עוד ועוד, רגע לפני נשימתם האחרונה, ואז פשוט יצאתי, כי לא יכולתי להיות עוד רגע בתוך מרק המוות הזה.

מחר יבואו ה"דודים", כל אותם קרובים רחוקים שראיתי פעמים ספורות בחיי או לא אף פעם. הם יבואו לנחם אותי ולהתעניין על הירושות, ואז ייעלמו כמו שבאו.

***

בבוקר, לאחר שהאביסה את עצמה בכדורים ובדקה שוב את עיניה היבשות עד כאב, העדיפה לוותר על התותבת והותירה אותה תלויה במקלחת, לצד מכנסיים קצרים וחולצה שבצירוף היד דמו גם הם לחלקי גוף שנזנחו.

ד"ר ג'וי דיבר בטלפון במבטאו האמריקאי הכבד. כשהגיעה, הצמיד את המכשיר בין הכתף לאוזן וזקף לעומתה שני אגודלים בולבוסיים בחיוך רחב. זו הייתה מחווה קבועה ומאיה חייכה אליו אף שכבר קצה בה מאוד. דוקטור ג'וי הזכיר לה אוהד כדורגל מיוזע.

אבל הפעם היה דבר מה חדש. ד"ר רות' נכנס חגיגית ולראשונה מאז הכירה אותו זרחו אליה עיניו הכהות העצובות בחום לא אופייני. "קיבלנו בשורות טובות", אמר "ניסוי אושר סופית בכל הערכאות".

ד"ר ג'וי, הפלסטיקאי, הנהן במרץ בלי להרפות מהטלפון, הניף שוב את אגודליו וחשף שיניים מחייכות, עטויות חרסינה. עור פניו היה בהיר ורך יתר על המידה מטיפולי אנטי-אייג'ינג כושלים. אחת מעיניו הייתה עצומה למחצה ופניו קפואות בעווית זיקנה.

"מעכשיו זה רק עניין של זמן עד שנגשים את התהליך", הוסיף ד"ר רות'. "רק צריך למצוא תורם. שעון החול כבר פועל", אמר לה ואז זקר גם הוא אגודל רזה אל דוקטור ג'וי. הוא נענה במחווה משולשת של אגודלים בולבוסיים וד"ר ג'וי והצטעק אל מאיה בעברית כבדה, "נפלא! יוצא מן הכלל!"

מאיה הקשיבה בחצי אוזן לד"ר רות' בשעה שפירט והסביר ותדרך אותה על האשפוז והתרופות, אך מחשבותיה נדדו הרחק ממנו, עד כדי כך שבשלב מסויים כמעט חשה את נפשה נפרדת מגופה וצפה, משקיפה מגבוה על החדר, כעין חוויה חוץ גופית. היא אומנם חשבה לא פעם על הניתוח, ניסתה לדמיין את המועד המתקרב, אך לא עלה בידה להתרגש. קהה, קהה ואדישה. כאילו לא נוגע לה כלל. היא לא חשה דבר זולת הגירוד החודרני היובשני בעיניה הצחיחות, ומלבדו שום כלום. שממה. מדבר ואפילו לא ציפור טרף הצופה על המתייבשים בו.

מבטה הריק השתהה לרגע בטעות על ד"ר ג'וי, שהרפה בתגובה מהטלפון רק כדי להצטעק שוב, "נהדר, יוצא דופן!"

ד"ר רות' עצמו אחז בשתי אצבעות בגדם של מאיה, כמו היה זה ממצא ארכיאולוגי נדיר, הגביה אותו מעט ולחש, "נפלא!"

***

מוות נדמה כעניין מדבק. אם יחברו אלי יד שמתה, אולי מהחיבור יזדחל המוות לתוכי בעצמות ובגידים ומהם כבר ישתלט עלי ויקח אותי איתו. איני אומרת זאת לד"ר רות'. גם כך הוא מפחד ממני, פוחד שאשנה את דעתי ואקלקל הכל, את המלגה, את המימון, את המחקר. אחרי שהראיתי לו כמה סרטונים על קיטעים וסייבורגים ביוטיוב הוא משך בחוטים והעביר אותי לקומה "בלי הפרעות", כלומר בלי אינטרנט. בטח בוועדה ראו את זה בעין עקומה. באוזני רוחי אני יכולה לשמוע אותם מטיפים, "חטפת בחורה קיטעת ואתה מחזיק אותה בת ערובה, לטובת ניסוי אנכרוניסטי נצלני". הם חושבים שאני תמימה ולא יודעת. והרי יכולתי לעצור הכול, לו רציתי, אבל בשביל מה?

הניתוח הוא לי מסגרת להיות בה.

תכלית.

מטרה ברורה כשכל השאר אבד.

אולי דרך ההשתלה אקפוץ חזרה על החיים,

אשיג את כל מה שאיבדתי,

אחזור אל המרוץ שהעגלה נוסעת אין עצור

לעשות תואר ועוד תואר, כי כל כך פחדתי שלא יצא ממני כלום,

כאילו תואר זה מבטיח משהו,

כמו שלא אמצא עצמי שנית

עמוסת קרובים מתים והרכוש אשר השאירו,

שהחיים אותי הפרישו

אל זיקנה בטרם עת.

***

מנעול הדלת חרק ושקשק והדלת נפתחה בצרימה פוצעת לב. מאיה נכנסה לבית הגדול, הדומם. חושך ועזובה קדמו את פניה. למרות הדלת הנעולה, החלונות נשכחו פתוחים ופעורים. היא לחצה כמה פעמים על מתגי האור, לוודא שאין חשמל, ובדקה את הברזים – שנותרו יבשים וחרבים כשפתחה אותם. כשעיניה התרגלו לחשכה נראו לה החדרים כמו קפאו בזמן. באחדים מהם נערמו קופסאות קרטון, כאילו החל מישהו לארוז בקדחתנות ואז זנח אותן. בחדר אחר נחו כוס קפה מלאה ומאפרה עם סיגריה מותחלת, כמו אי מי עומד לשוב בכל רגע. כלים וערימת כבסים הציצה מהמייבש. שכבת אבק עבה מהחלונות הפתוחים צבעה את הכול באפור, כמו היה הבית תמונה ישנה בשחור-לבן. כמה טביעות אצבע שנטבעו באבק זה בביקורים קודמים, כוסו גם הן בשכבה חדשה. במראה המאובקת נראה אפילו האוויר בבית, ומאיה איתו – מכוסים אבק. העציצים עמדו יבשים. לחדר אחד חדרה רטיבות, לאורכה ורוחבה של התקרה היה תלוי הסיד בגדילים מפוררים תילים תילים המאיימים לנשור, עד שנדמה שכוסתה שלכת לבנה.

מאיה החלה לנבור במגירות ובארגזים. תחילה נגעה בהם בחרדת קודש, אבל כשקופסת קרטון עמוסת אלבומים ומעטפות גדושות מסמכים נפלה עליה במזווה, וכל תכולתה התפזרה על הרצפה, היא ויתרה והחלה לגרוף אותם ללא סדר. עשרות תמונות גלשו מהאלבומים והושלכו לכל עבר: נער במדי טירון, צעיר וצעירה בחתונתם, אישה צעירה ותינוק בזרועותיה. אחים ואחיות דומים, תמונה קבוצתית של משפחה שלמה לדורותיה – סבים, בנים ונכדים ועוד ועוד, תמונות רבות מספור, שגם מאיה מופיעה בחלקן. סוף סוף לכדה אחת התמונות את מבטה: תמונתה מחבקת ילד בן שש ליד כלב חום. כשהביטה בתמונה, חשה מאיה לא רגשות, אלא את מיצי הקיבה גואים בגרונה. היא מיהרה לשירותים והקיאה את נשמתה. כשסיימה, סחטה רפות את ידית הניאגרה היבשה ואז סגרה את מכסה האסלה השחונה. בדרכה החוצה עצרה רק כדי להרים ולתחוב את התמונה בכיסה, אך נטשה את הנותרות על הארץ בלי לטרוח לאסוף אותן. טרם צאתה הבחינה שהותירה טביעות בוץ מכוערות על רצפת הכניסה. לרגע ניסתה לנגב אותן, לפני שהבינה את חוסר התוחלת בכך. כשהדלת נסגרה אחריה החשיך הבית עוד יותר.

"יעלה כמה שיעלה", חזרה ואמרה מאוחר יותר בטלפון לד"ר אגריפס. רכוש לא חסר לה מאז האירוע. "כל עוד הוא נושם".

***

הפסיכיאטר אמר שכל עוד אני כנה, זה בסדר. ושכל שמצפים ממני הוא לדבר בכנות. ושזה בסדר לבטא ספק ופחד, להגיד אני לא שלמה. דברים ייראו לך אחרת עם יד. אמר לי.  את תביני את הגודל. גודל השעה.

שאלתי את ד"ר רות' למה דווקא אני? למה לא לוקחים חייל שנפצע ומשתילים לו את היד. ד"ר רות' אמר בגלל דת קהל, וחזר ואמר, "דת קהל", הוא מדבר במבטא אמריקאי כבד. מתכוון לומר דעת קהל. "חייל במלחמה – לא תמיד קונצנזוס, פגוע אסון – תמיד קונצנזוס". ואמר גם שקיבלו את המימון במיוחד בשבילי. "בגלל מקרה שלך", אמר. בת מזל. יש לי כסף ויש לי חיים ושם בחוץ אנשים משוועים לשני אלה. לו הייתה דרך להעביר... לתת במקום לקחת, והרי יש דרך שירדימו אותי ויקחו את הכול. לו הייתה תוכנית כזו, ואולי להכיר את מי שנותנים לו וללכת מהעולם הזה בהרגשה הטובה. לא עולה בדעתי משהו טוב יותר מזה. לתת את האיברים שיכולים להציל, את כל הבפנים והחלקים שאפשר, וללכת מהעולם בשלמות הכי גדולה.

ד"ר רות' אמר, "אנחנו משפחה שלך. כל בית החולים, שורה של המומחים בינלאומיים, משפחה שלך". אבל על השידה שלו יש תמונות ילדים ושקריו אינם מנחמים אותי אפילו מעט.

. והרי לו הייתי יודעת איך ארגיש לקראת הייתי מבטלת הכול. לפני שמשיקים את הטיטאניק מישהו חייב להתריע. הפסיכיאטר רשם לי ליתיום, מייצב, שלא אהיה הפכפכה. אמר שיש תרופות גם לחוסר החלטה וכרסו הגדולה תקתקה על המקלדת ונאלץ לכתוב מחדש. אבל בתוכי פנימה הספק כבר אוכל בכל פה.

ומצד שני, אולי יהיה אחרת, אולי אהיה אחרת. אולי אהיה גאה.

הבוקר לקח אותי ד"ר רות' לחולים, הראה לי כרותים ועוד כרותים במיטות ואמר, "לכל אלה את נותנת תקווה".

הוא כל כך משוכנע, שאיני רוצה לאכזב אותו; כל כך מאמין, שלרגע גם אני מאמינה שאולי בהשתלה יתמלא בי הבור, שנכרה-שנכרת בי מאז האסון, הבור שאין למלא אותו.

***

משרדו הקטן של ד"ר רות' הואפל לטובת השקופיות. החלוקים הלבנים שלו ושל ד"ר ג'וי התמזגו בלי משים עם הקירות הלבנים כמו בהמשך למסך שהוצב חגיגית. והתמונה נזלה ממנו בשוגג ומצאה את דרכה אל בגדיהם. במשקפיו של ד"ר ג'וי השתקפו התמונות והסתירו את עיניו, והבוהק אף מצא את דרכו טיפין-טיפין אל שיניו.

"שנה 1998 קלינט הלאם מושתל היד ראשון", אמר. "מאז ניתוח חלוצי זה הושתלו עוד שבעים ידיים. מה בטוח שאף אחד ממטופלים לא מת ולא לקה בזיהום או בסרטן. אבל אומר, כמה מהם, וגם הלאם עצמו, ביקשו לקטוע את היד בהמשך. לכן צריכה גם דוקטור לב, פסיכיאטר, להקל עלייך את הסתגלות. בניתוח צוות גדול". עיניו ברקו מבעד למסכת פניו הקפואה. "כירורג מחבר כלי הדם, אורתופד מחבר את העצמות והשרירים, נוירוכירורג אחראי סיבי העצב העדינים וג'וי (הוא החווה על עצמו) מנתח פלסטי תופר העור. על כל זה גם מרדימים, רדיולוגים, סייעים וטכנאים. תחושה מופיע אחרי חודשים של צמיחת סיבי עצב. בתקופה זו אולי תחושות מוזרות כמו שריפה או זרמים חשמלי".

סיבי עֶצֶב (כך ביטא זאת ד"ר ג'וי) . המושג התעכב בראשה של מאיה. דימיינה אותו כענפים דקיקים הנובטים מהשתל ושולחים שלוחות מנחמות אל ליבה. אבל הדימוי העדין הזה פג ונגוז כשעל המסך רצו תמונותיהם של מושתלי הידיים, עם תמונות תקריב של השתלים. מראה הידיים המתות כשהן מחוברות לגוף זר, כמו סרח מזדקר של מוות, החליא אותה, אך מאיה שמרה על חיוך קפוא, אפילו כשצץ על המסך תקריב של יד מושתלת מכוסה כולה בגלד מבהיל. ד"ר רות' אמר, "תוצאה של דחיית הגוף את השתל, מצב שכמובן נבקש להימנע ממנו".

זו הייתה השקופית האחרונה, והיא נותרה על המסך שעה ארוכה, עד סוף הפגישה. ד"ר ג'וי היה מתנשף ונרגש כשנפרד ממנה, ככלב רטוב מתנשם שחזר מריצה בגשם, והפטיר שוב ושוב את המילה שלא היה לו די ממנה, בליווי הבולבוסים: "נפלא!"

***

לקראת הניתוח, אושפזתי בבית ההבראה.

אנשים היו מזהים אותי מהעיתון וניגשים אלי,

אני סלבריטאי של מוות.

כל הזמן היו פונים,

וכל אחד אומר את דעתו:

"היום, העתיד הוא בשתלים מכניים

תותבת שמוּנעת בכוח גלי מוח;

מה את צ'כה את הניתוח?

יחברו אלייך גוש בשר";

וגם "הכי קשה זה פסיכולוגית,

את רואה שהיד הייתה שייכת לאדם אחר

לכן לרוב זה בלתי אפשרי,

מהבחינה הפסיכולוגית,

להתרגל.
 כשד"ר רות' שמע על זה, הוא התערב והעביר אותי למחלקת בית אבות של בודדים.

כאן כבר שכחו הכול.

התמכרתי לישיבה בשקט,

להעמיד פנים שכל אשר קרה, קרה בכלל למישהי אחרת

בארץ רחוקה

מזמן,

והנה אני כבר מבוגרת

משקיפה על כל זה מרחוק

בבית אבות,

למה לא,

הרי קברתי לא פחות קרובים

מכל קשיש אחר כאן.

לורה היא שכנתי לחדר,

עורה שקוף שביר, עתיק.

את השפתיים שלה היא מציירת כמו אישה מסרט אילם

והגבות גם כן מצוירות,

וככה היא חצי אדם-חצי ציור.

ערבוב של צבע ובשר.

מאחורי הדלתות של בית אבות

יש עולם המתנהל בהיגיון פנימי משל עצמו,

מחוץ לזמן,

של אנשים שכבר קברו הכול.

אני אשב עם לורה על הספה המכוסה בפלסטיק.

ובשפתיה המצוירות היא תגיד לי:

"חמודה,

"יש לי פה פשטידה ישנה מחתולים,

אולי תיתני אותה בחוץ לתפוחים?"

***

בחלוק לבן שהזכיר לה כותונת משוגעים סיירה מאיה עם ד"ר רות' במחלקות בית החולים ההומה. היא חשה מסוחררת מההמון הקדחני. חלוקים לבנים בוהקים ואור פלואורסצנטים מכל עבר, ומכל הצדדים מציצים עליהם אחיות, אחים, רופאים ורופאות. כאילו ידוען בא לבקר. מאיה השתדלה לא לפגר אחרי צעדיו הנמרצים של ד"ר רות', עד שמצאה את עצמה נגררת אחריו, רצה-לא רצה, כשהיא משתדלת לעקוב אחרי שטף דבריו ולהתעלם מהגירוד העז בעיניה. "פה יתחיל הכול", אמר לה. "בדרך כלל, לא רק במקרה שלך, מקובל לעשות יום כזה של הכנה לפני הניתוח. להציג למועמד את המחלקות ואנשי המקצוע. להוריד חרדות. למשל מסדירים אז את נושא תרומות הדם מבני המשפ–"

הוא השתתק, נשך את שפתיו והוסיף בנימה מתנצלת: "טוב, במקרה שלך זה... לא נחוץ".

ד"ר רות' המשיך והסביר לה על הליך ההרדמה, והוסיף ודיבר ודיבר, אבל בתוך שטף מילותיו והפעילות הקדחנית סביבם אבדה לו, נטולת אוויר ומסוחררת מהמון האדם וקול ההמון. ראשה הלם מעוצם הגירויים שכבר לא הורגלה בהם. חשה עצמה קרובה לעילפון, עוד רגע הייתה צונחת ארצה ולא קמה. כמה מפתה נראה הדבר. להישכב בבת אחת על רצפת השיש הקרירה הדוממת, המבריקה ומבהיקה, כמצבות החדשות שנישתלו למשפחתה. גן השיש. והיא איתם, חסרת נשימה.

אבל רגע לפני שצנחה שם באמת ד"ר רות' צץ לידה קרוב ואחז בכתפה, לתמוך בה שלא תיפול. "בואי", דחק בה. הוא הוביל אותה אל חדר שבו נאספו כמה רופאים בחלוקים מבהיקים ונמלא הדרת כבוד. "מאיה. הכירי את המנתח שלך. ד"ר אורינג".

הוא הציג אותה בפני אדם מבוגר ובהיר, קירח כליל, חסר גבות. מאיה התרשמה בעיקר מהשינוי בהתנהגותו של ד"ר רות' בנוכחותו. רות' הביט בו בלי להתיק את עיניו ממנו, ער לכל תנודה ורחש, צוחק בחיוך רחב כשאורינג צוחק ומרצין בהתאם. מחקה כמעט את תנוחתו ואת מבע פניו של המנתח הבכיר.

מאיה מצידה הציצה חטופות במנתח, חסר השיער והוורדרד כתולעת, וצינה כואבת נשלחה במורד יד הפנטום שלה. היא עצרה את נשימתה כאילו יהיה בכך די כדי להעלים את עצמה. שמפניה הושקה. קול של נשימות מאומצות ביקע את הדממה החגיגית שירדה על החדר. קשיש בנעליים שחורות טחובות מרובבות בוץ, בגדים שחורים וכובע שחור, מנקרי עיניים בין החלוקים הלבנים, נכנס והביא לחדר ריח גוף חריף וריח אדמה. לרגע היה לה נדמה שמדובר בקברן. למרות הבגדים עורו היה שקוף כמעט, זקנו לבן זוהר, כדיוקן רנסנסי של דה-וינצ'י הבא בימים. הרופאים התכנסו סביבה לטקס קצר עם הרב הישיש, שכנראה היה חשוב מאוד. הוא נראה חלוש, שביר כמעט, נשימתו שורקנית, חולנית כשל חולה ריאות. רק אלוהים יודע מאין טולטל עד אליה. הוא פנה אליה רפות והתנשף, "בהצלחה רבה לך", ואז שלף מכיסו ספרון זעיר ובלוי מכיסו והחל קורא, קולו מאומץ, שבור, חרוך, כמו קול שבע ימים על ערש דווי:

"מת הוא מי שניטלה ממנו נשמת אפו.
מצוות קבורה היא לאיבר מת.
לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא,
כי קללת אלוהים תלוי ולא תטמא את אדמתך אשר ה' אלוהיך נתן לך".

 

בלי אזהרה הניח יד כבדה להפתיע על ראשה של מאיה:

 
"אולם איבר שחזר לחיות פקעה ממנו מצוות קבורה,
כשם שאין מצוות קבורה במת שחזר לחיות..."

 

במחשבותיה נמלטה משם. ד"ר רות' חזר ואמר לה שנעשה לה נס, פעמיים נס. פעם כשנשלפה מהמתים שם בהריסות וחזרה לחיים, ופעם כשאותרה להשתלה. אבל לשני הניסים הללו לא באמת פיללה.

מטר של מחיאות כפיים החזיר אותה לחדר. רופאים ואחיות חדלו מעיסוקיהם והתקבצו סביבם. לחיצות ידיים וטפיחות על שכם, והיא אדישה ומנותקת, כבחלום. מעל לראשי כולם זרח חיוכו הרחב של ד"ר רות', וד"ר ג'וי לא ידע את נפשו.

***

קרטון מלא נרות זיכרון היה הכבוּדה שסחבה איתה, בידה האחת, בבוקר האחרון לפני האשפוז הסופי. בשקט ובדבקות תכננה לחלק את הנרות בין כשני תריסר מצבות מבהיקות עדיין, שאילן יוחסין שלם קשר ביניהן: "אב", "אחות", "אהובתנו", "יקירנו" וכן הלאה והלאה והלאה. על כל המצבות הבהיק תאריך הפטירה, זהה או דומה ומילות הספד "בטרם עת", "נלקח", "נקטע". כשני תריסר מצבות שהופקו בסיטונות עוד כששכבה נטולת הכרה בלימבו, במגרש ההפקר שבין החיים והמוות. את קרטון הנרות ניסתה להצמיד לגופה ביד התותבת, ובידה הבריאה רצתה לחלק אותם. אבל הקרטון המלא היה כבד ועקר שוב ושוב את יד הפלסטיק ממקומה. בטרם סיימה להדליק את כולם היום כבר העריב. באין יכולת להתייחד עם כולם בו-זמנית, היא התיישבה מותשת על האדמה, כנגד הנרות שנשארו, שעונה על אורן מאובק שצמח בפינת החלקה. היא פירקה את היד התותבת וחיבקה את עצמה ביד אחת וגדם מפני הקור שחפר בה. כל כך התרגלה לקירות הסגורים של בית החולים ששכחה את עונות השנה. קר היה לה, אבל לא ידעה אם חורף או שמא פשוט נחלשה. עייפה עד מוות נשענה על העץ וצפתה בלאות בנרות הדולקים.

היא התעוררה בבהלה והשתוממה לגלות שנרדמה. החושך כבר ירד ורק נרות הנשמה הרבים דלקו מולה כעיניים. כשקמה בחיפזון, ראתה זרוע אדם שרועה בעפר – זרועה שלה. היא הרימה את התותבת בידה הבריאה ומיהר למכוניתה. בדרכה הביתה התקשרה שוב לד"ר אגריפס כדי לברר אם חל שינוי כלשהו לטובה במצבו של הגוף המונשם שהפקידה בידיו. "יעלה כמה שיעלה", חזרה ואמרה. היא התפללה לנס שבושש להגיע.

עיניה צרבו והיא ניצלה את האור האדום ברמזור כדי לבחון אותן במראה. מולה בצומת התחבקו אופנוען ואישה שעמדה על המדרכה. לרגע קל מצאה עצמה מדמיינת את מגע החיבוק הזה. מתי חיבקה או חובקה בפעם האחרונה? אולי לפני עידן ועידנים. בחיים הקודמים שלה. ושוב נדדו משאלותיה אל ד"ר אגריפס והפיקדון יקר הערך שהשאירה בידיו. פתאום, בחלון הקדמי, כעל מסך קולנוע, נזרק לעברה והתרסק אותו אופנוען, שהספיק להתפרץ לצומת באדום ונפגע ממכונית דוהרת. הוא הושלך בכוח לאוויר, והוטח היישר על קדמת המכונית שלה. מאיה בלמה בכוח והרימה את הגדם שלה  בתנועה שאמורה הייתה לכסות ולהגן על פניה. נתז דם גדול נותר על השמשה בשעה שהאופנוען נחבט בה ונשפך בחזרה אל הכביש.

חלונות הרכב היו אטומים לרעש ורק מוזיקה שקטה מהרדיו מילאה את חלל הרכב. מאיה יצאה הלומה החוצה, אל מהומת עולמים של צפירות וצעקות סביב האופנוען המוטל על הכביש כדחליל חסר חיים. נוראות מכול היו צרחות זוגתו, שגברו על כל ההמולה שמסביב, נוקבות לב כסירנה איומה עד שנדמה שעוד רגע ינפצו בעוצמתן את שמשות המכוניות. מאיה נעמדה במקומה אטומה והמומה. היא לא הייתה מסוגלת לעשות דבר זולת ללטוש את מבטה באישה ולנסות לאטום את אוזניה, ביד בריאה ובגדם, מפני הזעקות הנוראות, הצורמות, החייתיות, המאיימות לקרוע את עור התוף: "לא! נדב, קום! נדב, תקום! לא!"

***

הימים הבאים עברו בהמתנה מייסרת. כבר התרגלה לתותבת ובשעות הלילה נהגה עכשיו לשבת בקניון הריק מאנשים וממוכרות, וחשה קרבה משונה אל בובות הפלסטיק בחנויות הבגדים סביב. אחת בוהה באוויר בעיניים קרות וידייה מפלסטיק מושטות באוויר, אל עבר שום מטרה; אחרת בלי ראש. בהזדמנות צפתה איך מפרקים אותן, ומותירים את גפיהן בפח האשפה באין דורש. יד מושטת ניכחה, תלויה באוויר, כאילו מקווה להיאחז במשהו. כאילו יש משהו להיאחז בו בכלל.

***

ברבות הימים, מעט לקראת הניתוח, התחילו כאבי הרפאים להשתגע. כאילו היד המתה מתמרדת נגד הגורל המתוכנן. הכאבים התישו וערערו אותה. בוקר אחד באה לידי החלטה גורלית. היא הרימה טלפון וביקשה לכנס את הרופאים. ד"ר רות' לחץ עליה להיפגש איתו תחילה, עד שנעתרה לבסוף ואמרה לו, "אני רוצה לבטל. החלטתי לבטל. מבקשת".

ד"ר רות' הוליכה לכיסא. שקט ועצור, לא אמר לה דבר.

"אני מרגישה מחויבת לעצור את כל זה. שלא תשימו הכול עלי כשאני לא מוכנה ולא מסוגלת להתחייבות הענקית הזאת. בבקשה".

ד"ר רות' רק שתק. ועיניו הכהות כהו עוד יותר. בשתיקתו פתח מגירה והוציא קרע עיתון מהוה ומרופט. הייתה זו כתבה שנגזרה מעיתון. מרקר צהוב סימן משפט שצוטט מפי מומחה:

"אדם שאיבד את שתי ידיו ורוצה לאחוז בידה של אהובתו או לחוות מגע אנושי – הפרוטזות לא יכולות להציע לו זאת כיום, ויעברו עוד עשורים רבים לפני שיוכלו".

היא ביקשה זמן לחשוב אבל בלילה ההוא היא ישנה היטב, ולא ידעה אם היה זה קטע העיתון שהביא אותה לידי השלמה עם ההשתלה או היא שלווה כי וויתרה.

***

כבר זמן ארוך יורדת במשקל. בדקו ובדקו ובסוף הגיעו למסקנה שפשוט אוכלת פחות בגלל הירידה בפעילות של בלוטות הטעם. כששיתפו את ד"ר רות' ראיתי שבעיני רוחו הוא כבר רואה את כל הניסוי מתחרבן לו בגללי. רק זה חסר, שאחלה לו דווקא כשהוא מתיימר לחולל בי נס להבריא. האמת היא שהקיבה שלי מלאה ורוויה, כבדה ושבעה להתפקע מכל נוגדי מערכת החיסון ומדללי הדם. אני נחה הרבה, גם באין ממה לנוח, באין דבר אחר לעשות בבית ההבראה הזה שכולו זקנים. ייחלתי לדחייה, אבל כמו כדי להרגיז, בדיקות הדם חזרו ללא רבב. מעולם לא הייתי כה בריאה, מעולם לא מוכנה יותר לגפה החדשה הזאת, שתיקלט בי. קול בראשי קורא לי לקום ולברוח, אבל אני נשארת, בתרדמת התרופות הפסיכיאטריות שהוטלה עלי כשמיכת פוך עבה וכבדה. מתחתיה מעולם לא הרגשתי כה קרועה. רוצה להתייעץ עם אבא, עם אמא, עם מישהו קרוב, אבל הם כולם אינם, טמונים באדמה עם ידי האמיתית, עצמי ובשרי, ורק אלוהים יודע איפה היא מונחת עכשיו. למה לא ביקשתי שתיקבר איתם, עם שארי הדם שלי. וכך אני קרועה, בעצם ובבשר.

***

הטלפון התקבל באמצע הלילה. היא הוסעה על מיטה במסדרונות בית החולים. ד"ר רות' היה צמוד אליה. הכרתה התערפלה בשעה שפניו האפורים המאובנים של המרדים וקלסתרו הוורוד הדוחה של ד"ר אורינג גהרו מעליה. ברקע דימתה לא דימתה לשמוע את קולו המוכר של ד"ר ג'וי במבטאו האמריקאי: "מפעים... מפעים... נפלא". טיפות זיעה נשרו ממצחו ונספגו בכותנת בית החולים שלה, או חלמה זאת.

כשהתעוררה ריחפו מעליה פניו המוכרות של ד"ר רות', אחוז תזזית חגיגית ונרגש כמו אב בזמן לידה. הוא כרע לצד מיטתה, אחז בכף ידה בין כפותיו ולחש לה כממתיק סוד, "דאגנו לך, דאגנו לך בניתוח הזה. אם בהמשך יקרה עוד אסון יהיה מאיפה לקחת בשבילך איברים – תפרנו לך גוף שלם".

מאיה זעה על מקומה במיטה ויחד איתה זע-נגרר גוף מת, נטול ראש, של זקן שנתפר אל עורה. היא צעקה ונאבקה ובעטה בו בטרם הבינה כי צומד אליה לנצח וכי היא בועטת בעצמה. כמה איום היה מגע הגוף הרך המקומט הזה. חומו המתוק החריד והחליא אותה, והרי לא ידעה מגע כזה כמו הגוף הזה ששכב עליה, לא נגע בה איש מעולם, לא הספיקה, ועכשיו אחרי כל זה? מי יודע אם תזכה.

היא התעוררה בצעקה בדירת החדר בבית ההבראה שהוקצתה לה אחרי הניתוח. ראשה על ספר פתוח שהתפתתה לקרוא, על ניסוייו של מנגלה באושוויץ. שיערה התארך בשבועות שחלפו מאז הניתוח. היא קמה ממשכבה, שטופת זיעה מהחלום, מלפפת בתנועה מכנית את השמיכה סביב יד ימנית שלא הייתה שם, ומיהרה החוצה לשאוף אוויר. הלילה הצונן היטיב עימה. לבסוף התירה את השמיכה בזהירות, קצת כמו שפותחים חבילה, אבל כזו בלתי נעימה בהחלט, כתזאוס הבוחן את ראש המינוטאור הכרות, ובחנה אותה שוב, כמו בפעם הראשונה.

מכוער מכול היה החיבור בין הזרוע לשתל. האמה המושתלת הייתה עבה משמעותית מהזרוע המקורית והזכירה גידול מפלצתי. התפרים היו גסים, היד גדולה מדי, חיוורת וזרה, המחזה היה קשה לצפייה ונראה כאילו נלקח מתוך סרט אימה. משלא יכלה לשאת עוד את המראה, היא עטפה שוב את היד בשמיכה, ואז טמנה את פניה בזרועה הבריאה ושפשפה בה את עיניה הצורבות.

כוס של מים הוגשה לה. נעמי, הסייעת הצעירה שצומדה לה, (ד"ר רות חש שאל לה להיות לבד), הייתה שם לעזרתה. מאיה לגמה מהמים אבל העדיפה להישאר בגפה. לילה נוקב, קר כל כך, אבל לא חורף ולא קיץ, אלא מדבר המכתיב מזג אוויר משל עצמו. מעט מעבר לקירות והמבנים החדישים יש ישימון ששום דחפורים ומנופים לא יפריחו. מישור לאינסוף, מרחב שומם וצחיח, מכול וכול רק חול ועוד חול,. כמה הולם את האידשון המוזר, הקבוע, בו הרוח לא נופלת והנפש לא מתרוממת, אלא אחוזה בצבת לא נעימה של התרופות הפסיכיאטריות. הרוח נשאה אבק דק וריחו עמד באפה, הציק לעיניה היבשות. היא חשבה על משפחתה. לו יכלה הייתה נשארת לשכב איתם בחול ובאבק ובעפר ובהריסות, ושם מוצאת לה שלווה.

***

"תניעי".

פניה היו מעוותים בריכוז מאומץ כשנאבקה להזיז את היד עבור ד"ר רות'. קצות האצבעות נעו מעט.

"זה מצוין. פשוט מדהים. נהדר. איך ההרגשה?" הוא תלה בה עיניים מצפות.

"יותר תחושה".

"כן. מצוין. לאט לאט. מתקדמים כל הזמן".

היא ידעה שתאכזב אותו. "אבל... אולי היה עדיף שהידיים לא יהיו באותו אורך אבל שהחיבור היה יותר מתאים". כה נורא היה בעיניה המראה הגרוטסקי, שנמנעה מלהביט בו.

דוקטור רות' בלע רוקו ופניו התכרכמו לרגע קל. העברית בפיו השתפרה בחודשים שעברו. "אני מבין. העניין האסתטי מפריע לך וזה מובן אבל ראי את חצי הכוס המלאה. מאדם נכה, אדם שחסרה לו גפה, הפכת בחזרה לאדם שרק יסבול ממגבלה מסוימת. אולי רק מגבלה קלה. גוף שלך שלם שוב. תחשבי על משמעות פריצת דרך הזה לאנשים". לרגע נשמע מפציר, כמעט מתחנן.

"כן, ד"ר רות'. תודה". אמרה בצייתנות. מה היה כבר ביכולתה לומר?

ד"ר רות' חייך חיוך רחב, מעושה מעט, ואז ניעור וצחק צחוק גדול, כמבקש להדביק בו אותה. הוא הגביה את הטלפון שלו באוויר ושאל כמעט בביישנות. "זה כמובן לא לפרסום. רק מזכרת אישית. אכפת לך?"

"לא. בטח".

היא שיתפה פעולה בנימוס. ד"ר רות' התייצב לצידה, כשהוא מגביה את הטלפון מעליהם לתמונה. הוא נטל את היד המושתלת, נעמד בתנוחה של לחיצת יד איתה וחייך לעדשה. אחר כך אחז ביד והמחיז תחרות הורדת ידיים. הוא המשיך וכרע לידה כדי להניח את היד המושתלת על צווארו וכתפו כמו בחיבוק ידידותי, מאיה הייתה אדישה לנגיעותיו ולאופן שבו פיסל בה תנוחות. רק השתדלה להביט בנימוס למצלמה. לבסוף עמד ד"ר רות, ליטף במבטו את האיבר המושתל כמו שמביטים בילד מוצלח אין קץ והכריז, "נס!"

***

היום ביקרתי שוב בבית. מבחוץ לא רואים מה קרה. הצמחים לא יודעים, והוסיפו לצמוח שלוחי רסן. רעד עבר בי כשחציתי את סף הדלת המוכר, שם העזובה מתפרצת פנימה באין מי שיהדוף. על שולחן העבודה שכבת אבק כל כך עבה שכפות רגליים קטנות של חולדות ועכברים נטבעו בה. רגע אחד חולפת בי המחשבה שטוב שאמא לא רואה את זה ומיד מתחרטת על עצם המחשבה הזו, שכאילו אני מברכת על הסתלקותה.

ניסיתי לנקות, אבל נלאיתי מיד. העזובה כבשה את המדפים ואת הספרים עליהם. בכל מקום האבק מקפיא את הרגע. בחלק מהחדרים החלונות נותרו פתוחים, כך כבשה העזובה גם את המטבח והספרייה. לפני צאתי הקאתי שוב בשירותים החרבים. הזמן התאכזר אל המקומות בהם הייתי משחקת, אל העץ הזה שבצילו חוויתי הרפתקאות שדי בהן לחיים שלמים.

עכשיו החלון חסום בענפים המשתרגים אל הזגוגית, כאילו הטבע עשה שריר,

שאדע מי פה בעל הבית עכשיו.

***

מותשת, חזרה מעוד שגרת בדיקות. במטבח הוציאה תבנית קוביות קרח, שפכה אותן לתוך מגבת, הרטיבה אותה והצמידה לעיניה. היא פשטה את החולצה הארוכה ונותרה עם שרוולים קצרים. את החולצה הארוכה כרכה סביב היד המושתלת, אף שהתבקשה להימנע מכך. היא התיישבה על הספה וטמנה את ראשה בין ברכיה כשהמגבת הקרה צמודה לעיניים. נעמי, הסייעת שלה, הבחינה בה מהדלת הפתוחה. "מאיה".

מאיה הרימה את ראשה והביטה אליה.

"הכול בסדר? הייתי בטוחה שאת בוכה".

"לא. אלו העיניים שלי. הן שורפות. בוערות. זה מהתרופות", לאטה מאיה.

"למה את לא שמה את הדמעות? את לא מצליחה?"

היא ניגשה אל מאיה ובעדינות הזליפה את הטיפות מהבקבוקון לעיניה. היא שמה לב לחולצה העוטפת את השתל.

"למה את עוטפת ככה? את צריכה להתרגל לראות".

"זה עוזר. אני מרגישה את הלחץ על העור".

נעמי סיימה עם הטיפות. מאיה עצמה עיניים. שני שבילים של דמעות מלאכותיות נקוו על לחייה.

"תודה. קצת יותר טוב".

***

אם בהתחלה ראתה בנעמי מעין משרתת שכפו עליה, וקיבלה את עזרתה במבוכה גדולה, עם הזמן היא נהייתה לה לחברה. לא ביד המקרה, כי אם בידו המכוונת של ד"ר רות' הוחלט להפיג מעט את בידודה במסגרת מאמצי השיקום. אבל אותה יד מכוונת שמה קץ לקשר, כשבאחד הלילות הגניבה לה נעמי, לבקשתה, סרט אימה ישן בשם "הידיים של אורלוק". היה זה סרט אילם אקספרסיוניסטי שהשחור-לבן הקנה לו בעיניהן נופך כמו תיעודי. בסרט ידי רוצח מושתלות באיש תמים ורוצחות. הן צפו בו מרותקות ומבוהלות. בבוקר, אחרי שינה טרופה, סיפרה על כך בחוסר מחשבה לד"ר רות'. כשחזרה למגורים בערב, כל שנותר מנעמי היה המצעים המקופלים צבאית על המיטה.

הפיקוח הלך והתהדק כעת. ד"ר רות' התחלחל מכל דבר שעשתה. הוא התחלחל כשליטפה חתול או כשאכלה רק ממתקים, וכשבנו הקטן של ד"ר ג'וי שאל אותה אם היא כמו פרנקשטיין. היא דווקא צחקה אבל יותר לא הורשו ילדים בקרבתה. אט אט השתכנעה כי גמלה בליבו של ד"ר רות' ההחלטה לשמר אותה בפורמלין.

***

והיה גם המפגש האומלל ההוא עם מחלקת הבשר הקפוא בסופר, עת הלכה במעברים עמוסי המקררים יכלה להישבע שמוצרי הבשר החשופים הפכו לגפיים, רגלים וידיים רבות, המבצבצות, כרותות וסדורות, מערימות הקרח המרוסק. וכשהחלה לרוץ ולהתרחק מהמראות הללו דימתה שהבשילו לכדי פנים של בני משפחתה. היא עשתה כמיטב יכולתה לשכוח זאת, אך יותר לא התקרבה לסופר. גם כל יחסה לאוכל השתנה. כעת היה הבשר נתקע בגרונה, וכשהביטה בנתחים בצלחת לא הצליחה להביא עצמה להוריד אותם במורד הוושט. לבסוף אף לא יכלה לטעום מהם. כמעט בין יום הפכה טבעונית. ד"ר רות' חשש שתיפגע תזונתה והלעיט אותה בעוד כדורים.

***

ד"ר קצב בחלוקו הלבן, מהמומחים החדשים שאליהם התוודעה אחרי הניתוח, בדק בקדחתנות את היד. זו הייתה נתונה כעת בתנוחה לא טבעית, מקובעת במתקן מתכת שגרם למאיה להיראות כאילו היא נשענת על חפץ בלתי נראה. ד"ר קצב היה אדם קר וקפוא הבעה. הוא היה מרוכז כולו ביד ולא הביט אל מאיה בדברו. מאיה חשה שלדידו אינה אלא סרח עודף של השתל,שבו הוא הביט מרותק. אלמלא חוברו יחדיו, הייתה  שמחה מצידה להניח את שניהם לבדם.

"איך ההרגשה הכללית?" שאל.

"בסדר".

"פחות כאבים?"

"פחות. רק היובש בעיניים".

ד"ר קצב מישש את עיניה באצבעותיו העבות. "יובש של שקי הדמעות בגלל התרופות. לא נורא. תמשיכי עם הטיפות".

הוא קם והאיר לתוך העיניים בפנס. אור עז ובוהק. לאחר מכן חזר ליד והחל דוקר בזו אחר זו את האצבעות ואת כריות כף היד בעט חד, מכתים אותן בדיו. "תחושה? תחושה? מרגישה?"

"לא. לא. מעט..."

"כאן?" הוא דקר ביתר חוזקה את המקום.

"כן".

ד"ר קצב שב לשולחנו, התכנס בניירותיו ושרבט: "מצב שתל מצוין. התקדמות חישה. מצב כללי משביע רצון. תלונת הפציינט: אין דמעות. ניתנו טיפות עיניים". הוא נשען קדימה וליטף את סנטרו.

"פלא. ועוד פה בארץ... נפלה לך זכות". וגם זאת אמר באותה נימה עניינית ויבשה. עיניו הבהירות חלולות, רואות-לא רואות אותה.

***

ד"ר לב, הפסיכיאטר המכריס, עלעל בערימת הדפים שנחה על השולחן במשרדו. לתדהמתה זיהתה את המבנה השירי של הדפים המוקלדים מיומנה האישי. הנה כולם כאן פרושים לפניו בלי שידעה שהם נחלת הכלל. לרגע התבלבלה, האם נאמר לה שכך יהיה ושכחה? היא הנהנה כשדיבר בלי שבאמת שמעה את שאלותיו. הרי במילא הכול כתוב, מה שחשבה והרגישה. הפתיעה אותה אדישותה לחילול הפרטיות שלה, להפקעה, לפלישה החודרנית לקרביים שחשבה לשלה. אפילו מצאה בזה יתרון: אולי בזכות כך תתקצר הפגישה.

"יש קשר בין גוף ונפש. הנפש היא לפעמים המנוע של הגוף. של ההבראה", אמר לה ד"ר לב. עיניו רצו, מוטרדות, חליפות בינה לבין השורות על הדפים.

"כמו פלצבו", אמרה מאיה. זה לא נשמע ממש קשור, אבל זו הייתה הפואנטה בהטפה שרופא אחר כבר הטיף לה על כוחות הנפש ואוטוסוגסטיה. ייגע אותה שהסבירו לה דברים שכבר הבינה או שמעה. אבל היו כל כך הרבה רופאים שזה היה בלתי נמנע. לכן למדה לסגל לעצמה מראה של מישהי שמקשיבה.

קריאת התפעלות קטעה את חוסר ההקשבה שלה. "סליחה רק רגע!" על פני הפסיכיאטר הופיע חיוך משתאה של ילד. "רק נדמה לי או שאת הזזת את האצבעות?"

"לא. כלומר כן. תראה". מורגלת הייתה בלרצות אותם, כי ידעה שכך יעזבוה לנפשה. לכן טרחה והראתה לו כמיטב יכלתה איך היא מניעה את השתל.

"גם את הזרת? כולן?"

"מעט". לא הראתה לו שהתעייפה.

"משהו!" הוא הגביר קולו יתר על המידה, אולי קיווה לסחוף אותה איתו בהתלהבותו. "תזיזי... פשש, יד של בן אדם אחר. מה, החזרנו לך יד!"

"כן". לא עלה בידיה של מאיה לחלץ מעצמה מענה נלהב יותר.

ד"ר לב הסתכל ביד ואז שתק שתיקה ארוכה. לבסוף התרווח בכיסאו. "את יודעת, אני לא חושב שאי פעם יפסיק להדהים אותי, גם בתור מי שהוא רופא בעצמו, שלהפיח חיים חדשים במשהו שניתק מהם... זה כמעט כוח הבריאה!".

היא לא הייתה בטוחה אם הוא אומר זאת עבורה. כדי לשנע-לשכנע אותה. הוא המשיך לבהות באצבעות החיות למחצה, כשהוא מהנהן, ושילב את שתי ידיו על עורפו בקורת רוח גדולה. חזהו התרחב. כשעזבה אותו נראה משוכנע מאוד בדברי עצמו.

***

אף שיכלה לבקש עזרה, בחרה להיאבק בפעם המי יודע כמה בטיפות העיניים. היא ניסתה להשתמש בכף היד המושתלת כדי להזליף אותן לעיניה. ריכוז רב נדרש ממנה, אך האצבעות רק רעדו תחילה, חלושות בחוסר שליטה, ואז סחטו את הבקבוק בכוח רב עד שהתיז על כל פניה. היא מחתה את הנוזל המריר מפרצופה. ואז, בזעם פתאומי אחזה בשתל האמה ומשכה בכוח כאומרת לתלוש מעליה את היד. היא לא נענתה אלא בכאב חד.

הסרט "שליחות קטלנית 2" מילא את מסך הטלוויזיה. הרובוט הרע צעד בתוך זרם החנקן הנוזלי הנשפך מהמכלית ההרוסה. הקור העז הדביק את רגליו לקרקע וכאשר התעקש לנוע בכוח גפיו נתלשו ונשברו עד שמעד. ידו, שהושטה קדימה לבלום את הנפילה דבקה אף היא לקרקע. הוא משך בה בכוח והיא נתלשה מעליו. בעודו לוטש את מבטו בגדם הזרוע, שוורצנגר ירה בו. דמות האדם הגידם וההמום התנפצה לרסיסים. מאיה עלעלה בלאות ביומנה העמוס מועדים לבדיקות ולפגישות עם רופאים: קצב, רות', ג'וי, הפסיכיאטר לב. בלי לדעת למה, התחדשו בזיכרונה מראות תאונת האופנוע, וצרחות האישה, שאגותיה. כמו אין גוף אשר יכיל ויכלא את כאבה. שוב ושוב נזכרה בהן כשהייתה לוחצת על עיניה המיובשות, הצחיחות, הצורבות. הטלפון צלצל.

"הלו".

מהשפופרת בקע קול מגומגם. "הלו? כן. הלו?"

"כן?"

"הלו, מאיה?"

ופתאום כמו התלקח בה גפרור. "ד"ר אגריפס?!"

"כן, חדשות! טובות, מדהימות!" אמר הקול המקוטע.

"מה? תגיד!" רצתה להיזהר במשאלותיה אך לא יכלה.

ד"ר אגריפס צחק. "כן, ובכן כן. שנתיים! לא היה דבר כזה אף פעם. כל כך מזל!"

"אני בדרך עכשיו!"

והיא התפרצה החוצה בלי לחכות לתשובה. לא נותנת את דעתה על כך שהנה, כדי לפרוץ את גבולות הבידוד שהטיל עליה ד"ר רות' נדרשה רק החלטה, וכעת פרצה אותם כלוליין מתאבד הנורה מלוע תותח.

***

הלילה היה קר כתמיד ומאיה דפקה בכוח על דלת הכניסה. עוד רגע הייתה עוקרת אותה במו ידיה. פתאום נשמה בכבדות, ולא כי רצה. לראשונה זה זמן כה רב פעם בה כוח הרצון. זיעה זלגה על מצחה וטפטפה לתוך עינה. היא הזדקפה. ידה האחת רעדה ועווית גדולה תקפה גם את השתל. ד"ר רות' היה זורח אילו ידע שעשתה תנועה כל כך גדולה בלי לתת על כך בכלל את דעתה.

את הדלת פתח גבר גמדי בחלוק בית מוכתם. הוא נעל נעלי בית, שיערו היה פרוע ומשקפיו מלוכלכים. למראה מאיה הוא פרץ בצחוק רם והחווה לה להיכנס בידו האוחזת כריך נגוס.

המרפאה הייתה אפלולית וריקה. סיד צהוב התקלף מהקירות ופתיתי צבע היו תלויים על הדלתות. האוויר הדיף ריח חול וצואת בעלי חיים. ד"ר אגריפס הדליק את האור והוביל את מאיה אל אחד החדרים מימין למסדרון צר. על הקירות לאורכו נתלו תמונות בעלי חיים לבושים בגדי אנשים ומאיה שכחה שסלדה מהן בזמנו. ברגליים כושלות נכנסה לחדר וליבה ניתר. בין סורגי הכלובים עמד כלב קירח וחום. קשור ובכפו עירוי. אוזנו הימנית הייתה חסרה וצלקת גדולה ועמוקה חרצה את כל אורך גופו כמו מפרץ בלב היבשה. קשיון שריריו גרם לו לפרפר כאחוז שבץ מרוב התלהבות. הוא בכה וייבב בעליצות אין קץ.

"סטרופי!"

הכלב עיכס וכשכש בזנבו בכוח כה רב עד שנדמה היה שעוד רגע ימריא באוויר. כל כך התרגש, שהיא חששה לשלומו. מאיה כרעה וחיבקה אותו לפני שיהפוך את מתלה האינפוזיה. גופו היה חם בין זרועותיה כשליקק את פניה.

"סטרופי... סטרופי... סוף סוף!"

מרוב שמחה זלגו דמעות מעיניה.

***

ואם תבואו לאזור אולי תראו מרחוק אישה צעירה וכלב חוצים את השדרה. מקרוב תראו את זרועה העבה והמצולקת, ועיוות מטריד גדול סמוך למרפק, שם צבע העור משתנה מעט, והיד עטופה ומלופפת כמעט כולה ברצועה המחוברת אל הכלב. והצעירה מצטחקת אל הכלב והוא כמו מצטחק אליה בחזרה, והם חוצים את הרחוב ומתרחקים במורד השדרה כשזרועה החדשה אוחזת בלי התר ברצועתו, כאילו חוברה אליו בנימים הכי דקים.

***

* הציטוט מפנטום האופרה לקו מהבלוג של Heda ב"קפה דה-מרקר"
**בקרו ביומנה המקורי של מושתלת היד.

על הסופרת: דוקטורנטית לקולנוע, MFA, MA, MCSE, בוגרת מגמת תסריטאות של החוג לקולנוע וטלוויזיה ע"ש סטיב טיש. היוצרת של "ע' קווירית", כותבת צללים, זוכת פרסים קיקיוניים (עד עכשיו), נשמה קיטעת.