הלכנו...
ואולי לא נשוב

בימים אלה, כשמדינת ישראל נמצאת במלחמה עם אויבים שמאיימים להשמידה, אפשר לנסות להתנתק קצת מהחדשות ולהגות בשאלות רחבות יותר על טבעה ההרסני של האנושות. למשל האם לכל חברה נלווה מנגנון השמדה עצמית? ואם כן – מהו ספר ההוראות לטיפול במנגנון כזה?

אלו הן בדיוק השאלות שמעלה הספר "לא יהיה לנו לאן לחזור", שראה אור לאחרונה בהוצאת כנרת זמורה דביר. באמצעות עלילת מותחן מדע בדיוני על קץ העולם, הוא מנסה לעורר מחשבות על הסכנות ההרסניות האורבות בשימוש לא זהיר בכוח העצום של המדע והטכנולוגיה. המחבר, ד"ר יובל שטייניץ, מתייצב בו בתפקיד המתריע בשער: פילוסוף של המדע ושר לשעבר, שהעביר שנים ארוכות בדיונים רגישים בכנסת ובממשלה, וכיום מוביל את חברת הטכנולוגיה הצבאית רפאל, העוסקת בפיתוח וייצור של אמצעי לחימה מתקדמים.

מבט חטוף על העבר הלא רחוק מלמד שכדאי להקשיב לפילוסופים של המדע כשהם מדברים על הקשרים בין המדע והטכנולוגיה למורכבויות החברה האנושית. הפילוסוף והלוגיקן ברטרנד ראסל (Russell) פעל כל חייו לקידום השלום וההומניזם וכינס בשנות החמישים של המאה הקודמת את ועידת פגוואש (Pugwash) הראשונה – כינוס של מדענים ואנשי רוח לדיון בבעיות העולם; פילוסוף המדע קרל פופר (Popper) כתב בתקופת השלטון הנאצי על החברה הפתוחה ואויביה, ורבים אחרים לא הדירו את רגליהם מלקיחת אחריות על מצב האנושות ותחלואיה. כעת עושה את זה שטייניץ בכלים היצירתיים של ספרות המדע הבדיוני – בספר שגורם לקוראיו לחשוב בראייה הצופה את פני עתיד, ולא במאמר חמור סבר על מצבנו העגום.

האם לכל חברה נלווה מנגנון השמדה עצמית? ואם כן – מהו ספר ההוראות לטיפול במנגנון כזה? יובל שטייניץ לצד כריכת ספרו | ויקימדיה, שלומי אמסלם

מסר מעולם אחר

עלילת הספר מתחילה בשנת 2037, כשאותות מסתוריים מהחלל החיצון נקלטים בטלסקופי רדיו. פענוח האותות מוטל על פרופ' ויליאם ווגמן, פיזיקאי יהודי-אמריקאי העומד בראש מרכז המחקר CERN בז'נבה, שנודע בפיתוח תיאוריה שקובעת כי אפשר ליצור תקשורת בין כוכבית באמצעות מאיצי חלקיקים. צוות בינלאומי מגוון בראשותו מתחקה בתוך זמן קצר אחר מקור האותות: כוכב הלכת פורבס, שנמצא במערכת פרוקסימה המרוחקת 4.2 שנות אור מכדור הארץ.

הגעת האותות מהחלל מתקבלת בתדהמה. אל הצוות מצטרף מומחה הצפנים הישראלי ניסן שלח, שמצליח לפצח  את דפוסי האותות. מתברר שיושבי פורבס בנו מאיץ חלקיקים משוכלל, על בסיס ידע מדעי מתקדם יותר מזה של כדור הארץ, ובחרו להשתמש בו כדי לתקשר עם האנושות. תוכניות הבנייה של המאיץ, שמצורפות להודעה, מעניקות לאנושות הזדמנות פז לקפיצת דרך מדעית.

משניכר כי כוונותיהם של החייזרים טובות, ובהיעדר יכולת לתקשר עימם בחזרה, מחליט ארגון האומות המאוחדות לשגר כוח משימה אל עולמם של הזרים, ובמקביל לבנות ב-CERN מאיץ חלקיקים חדש על פי הטכנולוגיה שהתקבלה מפורבס. צוות מדענים בראשות ווגמן ממריא לפורבס בחללית משוכללת, שמסוגלת להאיץ למהירות של 98 אחוז ממהירות האור ולהשלים את המסע בתוך ארבעה חודשים בלבד. בינתיים בכדור הארץ אמורות לחלוף שמונה שנים, והפער בין הזמנים נובע כמובן מתורת היחסות.

תורת היחסות הפרטית אכן תומכת באפשרות הזאת: כבר ב-1905 הבין אלברט איינשטיין שהזמן והמרחב הם יחסיים, וששום דבר פרט למהירות האור אינו אבסולוטי, בכל מערכת מדידה שהיא. כשגוף נע במהירות קרובה למהירות האור, הזמן שהוא חווה מתקצר, פשוטו כמשמעו – שעון החללית מתקתק מהר יותר משעוני כדור הארץ.

במקביל למסע, מדעני CERN בהובלתו של המנהל החדש פרופ' יוהאן פון ליידר מצליחים להתקדם במהירות הבזק במשימת הקמת המאיץ החדש, בכפוף ללוח זמנים דחוק גם בלי קשר לאפקטים יחסותיים. מטרתם היא להשלים אותו לפני שהמשלחת תגיע ליעדה, כדי לאפשר את חידוש הקשר איתה. במהלך הבנייה מתפרצת בכדור הארץ התקוממות אנרכיסטית רחבת היקף. הפגיעה שנגרמת במהלכה למתקני CERN ולעובדיו מביאה לעיכוב קל – אך קריטי, בבניית המאיץ.

כדאי להקשיב לפילוסופים של המדע כשהם מדברים על הקשרים בין המדע והטכנולוגיה למורכבויות החברה האנושית. ברטרנד ראסל, שכינס ב-1957 את ועידת פגוואש הראשונה – כינוס של מדענים ואנשי רוח לדיון בבעיות העולם | Shutterstock, German Vizulis

העולם הנעלם

כשהם מתקרבים ליעדם נחשפת לעיניהם של חברי המשלחת תמונה מחרידה: כוכב הלכת פורבס נעלם כלא היה. בירור מעמיק מעלה שהפעלת המאיץ המשוכלל יצרה חור שחור, ששאב לתוכו את כוכב הלכת ולא הותיר ממנו דבר. חברי המשלחת מבינים שאסור בשום פנים ואופן להפעיל מאיץ דומה בכדור הארץ.

בתושייה רבה, תוך שיגור טיל למרכזו של החור השחור ושימוש בתופעה שמכונה "תהליך פנרוז" – שאכן תוארה במציאות בידי האסטרופיזיקאי והמתמטיקאי חתן פרס נובל רוג'ר פנרוז (Penrose) – הם מנצלים את שדה הכבידה העצום של החור השחור כדי להאיץ למהירות גבוהה במיוחד במטרה להציל את האנושות מגורל דומה. הם יודעים: אם כדור הארץ יינצל, האנושות תצטרך לגבש מנגנוני הגנה סדורים מפני ניסויים בעלי תוחלת נזק גבוהה, בדגש על אלה המשוטטים בשוליים הלא ממופים של הידע המדעי. וכן – גם במחיר פגיעה כלשהי בהתקדמות המדעית.

באמצע דרכה חזרה לכדור הארץ, המשלחת מצליחה לחדש את התקשורת עם CERN רגעים אחדים לפני הפעלת המאיץ, באמצעות מכשיר קשר המבוסס על שזירה קוונטית. למרות מחאותיהם של מנהיגי העולם שבאו לטקס, וחוששים שזו אינה אלא הונאה אנרכיסטית, פון ליידר משבית את פעולת המאיץ וכדור הארץ ניצל. סוף טוב הכל טוב.

בירור מעמיק מעלה שהפעלת המאיץ המשוכלל יצרה חור שחור. אילוסטרציה של חור שחור | Artsiom P, Shutterstock

מדע לא כל כך בדיוני

בכתיבת הספר הסתייע שטייניץ בגיסו, מדען המחשב נעם ניסן, שדמותו של ניסן שלח קיבלה ממנו השראה, ובפיזיקאי ניר שביב מהאוניברסיטה העברית. אין אם כן פלא שרוב המדע בספר מדויק למדי. רק בנקודות בודדות בחר שטייניץ להקל על הקוראים ולפשט עקרונות פיזיקליים בגלוי ובמוצהר.

הספר כולל גם אזכורים של אנשי מדע אמיתיים: רוג'ר פנרוז, וגם מרטין ריס (Reese), שזכה לאחרונה בפרס וולף לפיזיקה. שניהם אינם מוכרים במיוחד לציבור הרחב, אך תרמו תרומה גדולה למדע העכשווי. הוא גם מפנה זרקור אל אירועים מהעבר הקרוב שמעידים על מגבלות האדם והידע המדעי מול הטבע: מגפת הקורונה, כמובן, והחששות שהתעוררו לפני כמה שנים מהיווצרות של חורים שחורים זעירים במהלך הפעלת מאיץ החלקיקים הגדול הפועל כיום ב-CERN, ששמו LHC.

מאיצי חלקיקים הם מכשירים גדולים ויקרים מאוד, שתכליתם היא לאפשר ביצוע ניסויים בפיזיקת חלקיקים באנרגיות גבוהות. החלקיקים התת-אטומיים שהפיזיקה העכשוויות מתעניינת בהם מואצים למהירויות עצומות בעזרת שדות חשמליים ומגנטיים חזקים, וכשהם מתנגשים לבסוף נולדים חלקיקים חדשים, ואחרים חדלים להתקיים. גלאים רגישים מאוד מתעדים טווח עשיר של תגובות שלאחר מכן יוכלו המדענים לבחון ולפענח, בתקווה לגלות תהליכים וחלקיקים בלתי מוכרים עדיין.

נכון להיום איננו מכירים דרך לתקשר מעבר למרחבי החלל החיצון באמצעות מאיצי חלקיקים כפי ששטייניץ מציע בספרו. גם לא סביר במיוחד שנגלה יכולת כזאת בזמן הנראה לעין, שכן היא דורשת קיומם של מאיצי חלקיקים מחוץ לכדור הארץ, וכמובן תרבות טכנולוגית שתדע לבנות ולתפעל אותם.

היווצרותם של חורים שחורים זעירים אכן נחשבה אפשרית בהפעלה הראשונה של LHC, אם כי חישובים מצאו שהסבירות לזה אפסית, ושבכל מקרה חורים שחורים כאלה ייעלמו מיד בלי לגרום נזק. ובכל זאת החגיגה התקשורתית סביב האפשרות הקודרת הזאת הייתה גדולה. בפועל שום דבר כזה לא התרחש אפילו ברמז, לא בהפעלה הראשונה של המאיץ ולא בשום שימוש מאוחר יותר שנעשה בו.

מאיצי חלקיקים הם מכשירים גדולים ויקרים מאוד, שתכליתם היא לאפשר ביצוע ניסויים בפיזיקת חלקיקים באנרגיות גבוהות. תמונה ממאיץ החלקיקים בצרן | D-VISIONS, Shutterstock

עם ישראל חי

הספר מבטא בין עמודיו פטריוטיות ישראלית מופגנת, בדמות תיאורים מחמיאים רבים של מדענים ישראלים שממלאים תפקיד מרכזי במשימות המאתגרות ששטייניץ הציב בפני אנשי המדע. הוא אף מספר שמערכת ההגנה של החללית לפורבס מבוססת על טילים תוצרת רפאל. המציאות, לצערנו, הרבה יותר צנועה, וישראל מתהדרת עד כה בשני אסטרונאוטים בלבד: אילן רמון ואיתן סטיבה. תעשיית החלל שלנו איכותית אך קטנה, ואיננו נחשבים למעצמה בתחום.

במהלך הקריאה בולט גם שהמחבר ביקש להתמקד בדיון הפילוסופי והערכי, והעלילה היא הפלטפורמה המעשית להעברת המסרים. עקב כך קצב ההתפתחויות המדעיות והטכנולוגיות מהיר לאין שיעור מהקצב המוכר לנו בעולם האמיתי. אפילו במגפת הקורונה, כשכל מערכות המדע והרפואה בעולם נרתמו להצלת נפשות, עדיין חלפה שנה בטרם החלו להפיץ לציבור את חיסוני ה-mRNA החדשניים. בספר, לעומת זאת, אירוע רודף אירוע. תוך זמן קצר להפליא נבחרת המדענים מגלה מניין מגיעים האותות ומקבלת החלטות הרות גורל. אפשר להניח שבמציאות היה נדרש לה קצת יותר זמן, ואולי אפילו הרבה יותר.

הכתיבה בספר נגישה מאוד, וכך גם המדע: מפאת קוצר היריעה וכדי לא לפגום בקו העלילתי, שטייניץ לא נכנס לעומק הפיזיקה והמתמטיקה. גם המדענים מתגלים בו כאנשים בשר ודם. הוא נותן הצצה משעשעת ומכמירת לב לעתים, לעולמם הפנימי של המדענים – כמי שכבודם ויוקרתם האישית חשובים להם מאוד. כאן, ניכר שהמחבר חושף טפח ממה שהכיר בימיו באקדמיה.

"לא יהיה לנו לאן לחזור" הוא ספר מיוחד ומעורר מחשבה בספרות העברית של ימינו. הוא שוזר יחד בהצלחה עלילה מעניינת ופילוסופיה, מציאות ובדיון, וגם עיון ביקורתי ואף סאטירי לעיתים במדע ובהגות. אין אלא לקוות שהוא יגיע גם לעיניהם של בעלי הכוח וההשפעה, שאוחזים בידיהם את גורל האנושות.

(הוצאת כנרת זמורה דביר, 2023. 208 עמודים).