חבית חרס שוכבת, עם ידיות משני צידיה, מלמדת אותנו רבות על התפתחות החקלאות המוקדמת בתקופה הכלקוליתית

כלי חרס הם הממצא הנפוץ ביותר בחפירות ארכיאולוגיות והם אמצעי משמעותי וחשוב לזיהוי תקופות קדומות. לעיתים קרובות קל לזהות את השימוש שעשו הקדמונים בכלי, על פי הדמיון שלו לכלים שקיימים גם היום: למשל קערה, קדרה, קנקן, סיר בישול. אך המלאכה הרבה יותר קשה כשצורתו של כלי החרס מוזרה והוא אינו דומה לאף כלי במטבח שלנו. לשם מה יצרו אותו?

בחפירות שנעשו במחצית הראשונה של המאה ה-20 בכמה מקומות ברחבי הארץ ובסביבתה התגלו חלקיו של כלי מוזר מהתקופה הכלקוליתית, לפני כ-6,000 שנה, שמזכיר בצורתו ספל שהידית שלו סמוכה לבסיס. צורתו השלמה לא זוהתה, וזהותו נותרה תעלומה בלתי פתורה במשך תקופה ארוכה.

כך היה עד שנות ה-50, כשהארכיאולוג יעקב קפלן גילה בחפירה שעשה באתר סמוך לגדרה עותק שלם של הכלי: כלי חרס לא סימטרי בצורה של חבית שוכבת על צידה, עם ידיות בשני קצותיה ופתח במרכז שממנו יוצא צוואר קצר וגלילי. משידע איך בדיוק נראה הכלי השלם, פתר קפלן גם את חידת השימוש בו "יש לשער שהכלי שימש לחביצת חמאה. לכלל מסקנה זו באתי מתוך הסתכלות במחבצה הערבית בת ימינו, העשויה נאד של עור", כתב קפלן ב-1954. מאז כל הכלים בצורה הזאת נחשבים מחבצות.

מחבצה כלקוליתית במוזיאון ישראל | צילום: Hanay מוויקיפדיה https://commons.wikimedia.org/wiki/File:Big_Chalcolithic_churn.JPG
מחבצה כלקוליתית במוזיאון ישראל | צילום: Hanay מוויקיפדיה https://commons.wikimedia.org/wiki/File:Big_Chalcolithic_churn.JPG

האם אכלו חמאה כבר לפני 6,000 שנה?

ביות בעלי חיים וגידולם בעדרים החל באזורנו בתקופה הניאוליתית, לפני כ-8,000 שנה, והתבסס בעיקר על צאן. בתקופה הכלקוליתית כבר למדו החקלאים להשתמש בבעלי החיים במשק לא רק כמקור לבשר, אלא החלו להפיק מהם חלב, לגזוז מהם צמר ולנצל את כוחם לנשיאת משאות ולחריש.

השינוי הזה מכונה בארכיאולוגיה "מהפכת המוצרים המשניים". אפשר לזהות אותו בכמה דרכים. לדוגמה, כשבוחנים את עצמות בעלי החיים שמתגלים בחפירות, מגלים בתקופה הזאת שגיל הבהמות בעדרים השתנה וכעת הוחזקו בו יותר בעלי חיים בוגרים מאשר קודם לכן. ההיגיון ברור: מגדלי צאן נוהגים לשחוט את הזכרים לבשר בגיל שנה בערך, אך משאירים את הנקבות עוד כמה שנים לצורכי חליבה. מגמה דומה התגלתה גם בבקר, אך חלקו במשק החי בתקופה הזאת היה קטן יותר מחלקו של הצאן באזורנו.

דרך נוספת לזהות את השינוי היא על פי כלי העבודה שקשורים אליו. כשמוצאים בחפירות משקולות פלך, אפשר להסיק מהן שבני התקופה השתמשו בצמר, שניצולו דרש טוויה. גם חלב מחייב עיבוד, והמחבצות הן ראיה לכך.

אישה חובצת חמאה בחבית עץ, איור מ-1875 | מקור: Morphart Creation, שאטרסטוק https://www.shutterstock.com/image-vector/old-engraved-illustration-woman-using-barrel-89363665
החומרים השתנו, אך לא עקרונות החביצה: אישה חובצת חמאה בחבית עץ, איור מ-1875 | מקור: Morphart Creation, שאטרסטוק https://www.shutterstock.com/image-vector/old-engraved-illustration-woman-using-barrel-89363665

חליבת הצאן סיפקה לאנשי התקופה הכלקוליתית מקור מזון זמין, עשיר בסידן, בחלבון ובשומן, וגיוונה את תזונתם של תושבי הכפרים הקדומים. אך חלב ניגר לא מחזיק מעמד זמן רב ללא קירור, שכמובן לא היה אז בנמצא, ותוך זמן קצר הוא תוסס ומתקלקל. עיבודו למוצרים כגבינה, לבן, יוגורט וחמאה אִפשר לשמור אותו לאורך זמן. ניצול התסיסה של החלב היה שלב ראשון בדרך לייצור מוצרי חלב, ונדרש עוד זמן רב לשכלל את הטכנולוגיה הזאת. בתקופה ההיא כבר ידעו להפיק חמאה מחלב בתהליך שנקרא חביצה: טלטול מתמשך של החלב בתוך כלי, שנמשך עד ששומני החלב נפרדים מהנוזל המימי.

צורתה של המחבצה מהתקופה הכלקוליתית מתאימה היטב למטרה הזאת. שתי הידיות בקצוות מאפשרות לתלות את הכלי, וכך לנדנד אותו בלי לשאת את משקלו; הצוואר הצר לא מאפשר למשקה להינתז החוצה, והחלב נהדף ממנו אל הקצה השטוח. הפתח הקטן של הכלי מלמד שלא הכינו בו חמאה מוצקה, אלא היא נשארה במצב נוזלי שאִפשר למזוג אותה החוצה מהכלי. ייתכן שהחביצה נעצרה בשלב שבו פתיתי חמאה צפו בנוזל, ואחרי מזיגה וסינון נותרה חמאה מוצקה.

פסלון חרס הכולל מחבצה מהאתר הכלקוליתי גילת | אוסף רשות העתיקות צילום © מוזיאון ישראל, ירושלים,  אלי פוזנר
חמאה ופולחן. פסלון חרס הכולל מחבצה מהאתר הכלקוליתי גילת | אוסף רשות העתיקות צילום © מוזיאון ישראל, ירושלים, אלי פוזנר

המחבצה בתרבות הכלקוליתית

מחבצות חרס הן כלי נפוץ מאוד באתרי חפירות ארכיאולוגיות מהתקופה הכלקוליתית. הן גם ייחודיות לתקופה הזאת – בתקופות מאוחרות יותר עברו להשתמש לחביצת חמאה בנאדות עור, שהיו קלים יותר ונוחים יותר לשימוש. בתקופות קדומות יותר לא היה צורך במחבצות כיוון שעדיין לא החלו לחלוב בהמות. הכלי המוזר, שנדרש זמן לזהותו, מאפשר לנו כיום לשייך אתרים בוודאות לתקופה הכלקוליתית – עד כדי כך הוא אופייני לפרק הזמן הזה, והוא נפוץ בכל האתרים מהתקופה הזאת.

נראה גם כי למחבצה הייתה משמעות מעבר להיותה כלי לייצור חמאה. המשמעויות הסמליות הללו מתגלות בדמות מחבצות קטנות מאוד – בגודל כף יד – שלא נראה שהיו שימושיות במיוחד. חשיבותה הסמלית של המחבצה, ככלי שסימל כנראה שפע, שגשוג ואולי אפילו פריון, מתגלה גם בהופעות הנדירות שלה בפסלונים מהתקופה. פסלון חרס שהתגלה בחפירות באתר הכלקוליתי גילת מראה אישה נושאת על ראשה מחבצה. פסלון אחר, מהמקדש הכלקוליתי בעין גדי, הציג שור הנושא על גבו שתי מחבצות. יתכן שחשיבותם של מוצרי החלב בתרבות קיבלה משמעות פולחנית בהיותם מקור של שפע וחיות.

איור: נועה ליברמן-פלשקס. כל הזכויות שמורות ליעל עבאדי-רייס