הכתב? החקלאות? הערים? איפה בדיוק עובר קו הגבול שמפריד בין האדם הקדמון הפרהיסטורי לאורח החיים האנושי המוכר לנו כיום?

לחברה האנושית היו התחלות רבות: כשני מיליון שנה וחצי חלפו מאז שנוצרו מיני האדם הראשונים, אך האדם המודרני (Homo sapiens) הוא כנראה בן 200 אלף שנה בלבד, או קצת יותר לפי הערכות מסוימות. והמהפכה החקלאית? המעבר לערים? הם התרחשו הרבה יותר מאוחר, אבל לפני המהפכה התעשייתית שעיצבה את החברה המודרנית במאה ה-19, או מהפכת המידע שמעצבת אותה מחדש ממש כעת, לנגד עינינו.

אורח חייו של המין האנושי משתנה ומתפתח ללא הרף. על כן, כשבוחנים לעומק מטבע לשון נפוץ כמו "שחר האנושות", מתברר שהמשמעות שלו מתעתעת. כדי לדעת מתי החלה ההיסטוריה האנושית, עלינו לפסוק איזו מכל אותן נקודות התחלה רבות היא המכריעה – משימה לא פשוטה.

לכאורה זה אמור להיות קל יותר: הרי מקובל להגדיר את המצאת הכתב כתחילתה של ההיסטוריה. מה יותר פשוט מזה? שחר ההיסטוריה הוא ראשית השימוש בכתב ובמערכות תיעוד. אבל במחשבה נוספת מגלים שהתמונה הזאת לא שלמה. העניין האמיתי הוא השינויים הדרמטיים שחלו ברמת המורכבות של החברה האנושית. המעבר בין הפרהיסטוריה להיסטוריה מגלם את הפער שבין "האדם הקדמון" לבינינו. מגוון נקודות זמן זכו להיקרא "שחר ההיסטוריה האנושית". כאן נעסוק בשאלה מתי התעוררנו, בני האדם, ונהיינו מי שאנחנו היום. כלומר מתי חי אדם שהיומיום שלו ייראה לנו מוכר?


מתי הפכנו לאנשים מודרניים? אנשים חיים ופעילים בעיר | איור: Ico Maker, Shutterstock

מתי התחלנו להיות מי שאנחנו?

מה הנקודה שממנה והלאה איננו עוסקים יותר באדם קדמון אלא בנו, אנשים מודרניים, ובמערכים החברתיים, הכלכליים, הפוליטיים והאמנותיים שהם חלק בלתי נפרד מאיתנו? הרי אנחנו בהחלט לא אדם קדמון ולא חיים בפרהיסטוריה. אנחנו חלק מההיסטוריה. מה היא וממתי?

כאמור, ההגדרה הפשוטה להיסטוריה היא חקר העבר לפי התיעוד הכתוב שלו. בזה ההיסטוריה נבדלת מהארכיאולוגיה, שחוקרת את העבר לפי השרידים החומריים שלו. החלוקה החדה הזו כמובן פחות סגורה מכפי שנדמה במבט ראשון, שכן לאף תופעה אין גבולות ברורים.

ממהלך אלפי השנים הראשונות לקיומו של הכתב, התעודות הכתובות המעטות ששרדו עד ימינו הן מעטות ודלילות. כדי להבין את תמונת הקיום הקדום עדיין חייבים להסתמך גם על הארכיאולוגיה. זה נכון, כמובן, גם לכיוון ההפוך: ארכיאולוגים של תקופות היסטוריות שולחים ידם גם אל הכתבים. יתר על כן, השימוש בכתב התפשט לאיטו במשך אלפי שנים, ובדרך כלל השפעותיו היו מצומצמות לשכבה אוריינית צרה שהשתמשה בו.

אם כך, "שחר ההיסטוריה" אינו קו חד שממנו ואילך אנחנו משתמשים בכתב. מה כן מגדיר את השלב שבו נהיינו "אנחנו", אדם מודרני? ממתי נזהה את עצמנו?

אדם קדמון

נתחיל בהתחלה. באדם שמבחינה ביולוגית ושכלית היה בדיוק אנחנו, אבל המציאות שבה הוא חי הייתה שונה מאוד מזאת שלנו: הוא חי בקבוצות קטנות וניידות והתקיים ממה שצומח וחי בסביבתו. אורח החיים הזה, שמכונה לקטים-ציידים, כלל חברה נטולת מעמדות, שאין בה אגירת מזון ואין צבירת רכוש. המין האנושי חי חיים כאלה במשך מאות אלפי שנים, במגוון וריאציות בהתאם לסביבה שבה הוא חי: דייגים, ציידי יונקים גדולים, לקטי אגוזים ועוד. אלה חיים שאף אדם כיום לא חי. זאת הפרהיסטוריה שלנו.

אין בכך כדי לומר שזאת הייתה תקופה של עמידה במקום. לכל אורכה אפשר לראות התפתחויות טכנולוגיות באופני יצירת כלים, בטכניקות עיבוד מזון, במבעים אמנותיים ועוד. אבל המבנה החברתי נשאר, בעיקרו, לקטים-ציידים, כלומר פשוט. מה מכל ההתפתחויות והשינויים שחלו בעשרות אלפי השנים האחרונות הוא השלב הקריטי, שאין ממנו חזרה, שמוביל ישירות למורכבות שאנו מזהים בה את עצמנו?

כדי לענות על זה עלינו להכיר את שלבי השינוי המשמעותיים שהתרחשו במהלך ההתפתחות האנושית.


הלקטים-ציידים היו בדיוק אנחנו מבחינה ביולוגית ושכלית, אך חיו במציאות שונה מאוד משלנו. איורי קוף ובני אדם ממינים שונים, האחרון בהם הומו ספיינס אוחז בנשק |  Usagi-P, Shutterstock

תרבות ואמנות

 לפני כ-40 אלף שנה, במהלך התקופה הפליאוליתית העליונה, חל שינוי משמעותי בחברות האנושיות. מחוסר הגדרה מתאימה יותר נאמר שהוא נוגע לאמנות: אמנות ניידת, למשל פסלונים; אמנות אישית (תכשיטים); ואמנות כותלית, כלומר ציורי קיר. לדברי הפרהיסטוריונית הישראלית אנה בלפר-כהן בספרה "תולדות האדם הקדמון (1992) זאת הייתה "התפוצצות עצומה של יצירתיות שלא היה לה אח ורע, לא בעוצמה ולא בהיקף, בתקופות שקדמו לה, ואף לא באלה שבאו בעקבותיה".

התפתחות מעשי האמנות קשורה ליצירת מארג חברתי מלוכד, מאורגן וטריטוריאלי. ייתכן שבאירופה של תקופת הקרח היה בזה מרכיב של יצירת "אנחנו" לעומת קבוצות של ניאנדרטלים שחיו בסמוך. מאז ועד היום אנו רואים ביטויים אמנותיים בכל חברה אנושית, בכל מקום על פני כדור הארץ. אין ספק שמדובר בקפיצת מדרגה משמעותית מאוד, אבל אורח החיים האנושי המשיך להתקיים במערכות חברתיות וכלכליות פשוטות במשך כשלושים אלף שנים נוספות. אנחנו עדיין במערך של אדם קדמון.

דת

האם הדת יכולה להעיד על מעבר לתקופות היסטוריות? בהגדרתה, דת היא מערך חברתי-תרבותי שמקשר בין האנושי לרוחני, ומורכב ממערכת של אמונות והשקפות עולם המובילות לעקרונות מוסריים מחייבים. 

במגוון הביטויים הרבים שלה, הדת היא תופעה אנושית מהותית. ככל הידוע לנו, אין חברה אנושית, בהווה או בעבר, שלא קיים בה סממן דתי כלשהו, עד כדי כך שקשה לדעת ממתי קיימת אצלנו תפיסת עולם שמערבת רוחניות או אמונה. את הביטויים שלה אנו יכולים למצוא בין השאר במעשי אמנות, בטקסי קבורה, או פחות או יותר בכל מה שנעשה שלא לצורך מעשי. נראה שהמחשבה הדתית, על מגוון אופני הביטוי שלה, מלווה את בני האדם כבר עשרות אלפי שנה לפחות.

חקלאות

המהפכה החקלאית שינתה באופן יסודי מאוד את האופן שבו האנושות מכלכלת את עצמה. תהליך הביות של צמחים ובעלי חיים החל לפני כ-11 אלף שנה. באזור המזרח התיכון ומסופוטמיה, שבו התגלו הסימנים המוקדמים ביותר לחקלאות, התהליך החל בביות של דגנים, ואחריהם עיזים. בתוך כמה אלפי שנים בוית מערך שלם של דגנים, קטניות, עצי פרי, צאן, בקר וחזירים. במהלך התקופה הזאת התפשטה החקלאות, כרעיון ובמעשה, ברחבי אזור הסהר הפורה, המשתרע בין הנילוס במצרים, דרך ארץ ישראל לנהרות הפרת והחידקל בעיראק של היום. בהמשך עברה רוב האוכלוסייה האנושית להסתמך על חקלאות לקיומה.

להתבססות על חקלאות לאספקת מזון יש יתרונות לא מעטים: היא מגדילה משמעותית את כמות המזון לתא שטח, יוצרת מקורות מזון קבועים ומעודדת היצמדות לטריטוריה קבועה ומשפחות גדולות עם הרבה ילדים. אבל יש לה גם מחיר כבד, שכן היא דורשת מבני האדם לעבוד הרבה יותר קשה מציידים-לקטים, בדרכים שהגוף האנושי פחות מותאם להן. בנוסף, החיים במחיצת בעלי חיים מבויתים, וההתיישבות במקום אחד, יוצרים סביבה פחות היגיינית ומעודדים הפצת מחלות. גם המגוון התזונתי בחברות חקלאיות מצומצם יותר, ובניגוד לחברות השוויוניות של ציידים-לקטים נוצרים בהן עימותי טריטוריה ורכוש.

אם כך מדוע הפכה החקלאות לאסטרטגיית הקיום של המין האנושי? לפי השערות מסוימות, שינויי אקלים וסביבה הקשו על בני האדם להסתמך על ציד ולקט ובמקביל הקלו על השימוש בחקלאות. לחלופין, ייתכן שתהליכי גידול של האוכלוסייה דחפה בני אדם לגדל מזון באופן פעיל.

גם אם הסיבות עצמן לא ברורות די הצורך, ברור שלכל אוכלוסייה אנושית שנחשפה לרעיון הביות היה אינטרס לאמץ אותו. כך קרה שכ-4,000 שנה אחרי ביותן של עיזי הבר הראשונות באזור אנטליה שבטורקיה, כבר מוצאים אותן באזור הר הנגב, יותר מ-1,500 קילומטר משם בקו יבשתי. כלומר מדובר גם באימוץ של רעיון העדר וגם בהבאה פיזית של בעלי החיים. באופן דומה, במפגש עם המהגרים הלבנים מאירופה, שבטים ילידיים באמריקה הצפונית אימצו בתוך דור אחד את הסוסים המבויתים, כרעיון וכמעשה גם יחד, ואף החלו לגדל צאן. האזורים היחידים שבהם בני האדם לא אימצו את החקלאות היו אזורי שוליים אקלימיים: הקוטב הצפוני, מדבריות קיצוניים או יערות גשם סבוכים.

אימוץ אורח החיים החקלאי שינה היבטים רבים בחיי המין האנושי. הוא אִפשר לאוכלוסייה האנושית לגדול באופן משמעותי, עודד את המעבר לישיבת קבע, הוביל לחלוקת עבודה מגדרית קשיחה וקידם טריטוריאליות. כל אלה הם מרכיבים שאנחנו יכולים לזהות בעצמנו. אולם בינינו לבין יושבי הסוכות מהתקופה הניאוליתית, שגידלו חיטה ועיזים וחיו בחברות שוויוניות, עדיין רב המרחק.


במהלך התקופה הכלקוליתית הובילה החקלאות לצבירת רכוש מכל מיני סוגים. חקלאות במאה ה-19 בצרפת (ימין) וחקלאות מודרנית וממוכנת בת ימינו (שמאל) | Marzolino; Suwin, Shutterstock

עיור

אף על פי שלכאורה קל לקבוע מהי עיר, ושרובנו חיים כיום בערים, יש כמה וכמה דרכים להגדיר מהי עיר. עיקר החשיבות שלהן היא לתקופת הברונזה הקדומה, שבה החל העיור באזורנו. ככלל, עיר היא אתר יישוב גדול במיוחד, שנמצא בראש ההיררכיה היישובית וממלא תפקיד מרכזי מבחינה מסחרית, צבאית, דתית, בירוקרטית ושלטונית. חלק בלתי נפרד ממהותה של עיר הוא שקיימות בה קבוצות אוכלוסייה שאינן מייצרות מזון – מומחים מקצועיים ואליטות שלטוניות, דתיות וצבאיות. עד לפני כמה מאות שנים רק חלק קטן מהאוכלוסייה האנושית חיה בערים, אולם רישומן ניכר על כל העיירות, הכפרים והחוות.

מוסכם שחייו של אדם בסביבה עירונית כבר דומים, במובנים רבים, לחיינו. אדם כזה הוא חלק ממערך מרוכז של קשרי כלכלה וחברה, נתון לשליטה, משלם מיסים, מרכז את ענייניו הדתיים והטקסיים – מהלך ההיסטוריה כבר קיים. אבל עיר היא תופעה מתקדמת. מה היה השלב שקדם לה?


בתקופת הברונזה הקדומה החל העיור באזורנו. עתיקות מן המאה ה-21 לפנה"ס בעיר אור בשומר במסופוטמיה (ימין) ונוף אורבני בבוסטון, ארצות הברית (שמאל) | ויקיפדיה, נחלת הכלל; VideoFlow, Shutterstock 

כתב

כתב הוא אמצעי תקשורת שמבוסס על ייצוגים גרפיים כתובים של שפה. מטבעו הכתב מתאים גם להעברת מסרים מורכבים.

מערכות הכתב הראשונות התפתחו בממלכת שומר הקדומה במסופוטמיה, בסוף האלף הרביעי לפנה"ס, ובמקביל במצרים. במשך פרק זמן ארוך התקיים מערך מוגדר וקטן של כותבים וקוראים, ורק מעטים ונבחרים למדו קרוא וכתוב: סופר המלך, הכומר באחוזה, נזירים שעסקו בהעתקת כתבים עתיקים. השימוש בכתב נולד לצרכים בירוקרטיים, כגון ניהול רשימות מלאי, והתרחב בהמשך גם לשימושים דתיים ומנהליים. וכשהשימוש בכתב מוגבל לתחומים מוגדרים, ורק קבוצה מצומצמת מחזיקה במיומנות הדרושה, מה שנכתב הוא מה שחשוב בעיניהם ולכן מייצג היבטים מסוימים מאוד של החברה.

עובר זמן רב עד שחברה נהפכת אוריינית, כלומר שרוב חבריה יודעים קרוא וכתוב. דוגמה לחברה שידיעת קרוא וכתוב הייתה נפוצה בה אפשר למצוא בארץ ישראל בתקופת בית שני. כתובות הגנה מפני שודדים שנחקקו בתקופה ההיא על קברים בימי בית שני מעידות על ההנחה המובלעת שיש שודדים שיודעים לקרוא.

המצאת הכתב לבדה לא היתה שינוי משמעותי ישיר ומיידי עבור החברה האנושית, ולכן גם היא לא מתאימה להיחשב נקודת המפנה שאנחנו מחפשים. 


מערכות הכתב הראשונות התפתחו בשומר הקדומה ובמקביל במצרים. כתב יתדות מצרי מהמאה ה-11 לפנה"ס | Paolo Gallo, Shutterstock

התקופה הפרוטו-היסטורית

מה מכל אלה מציין את המעבר מאדם קדמון למי שחי חיי דומים לאלה שלנו? כשמחפשים התפתחויות משמעותיות באורח החיים של קהילות אנושיות, ניכר לעין שהחקלאות החלה תהליך מהותי. העיור, כמה אלפי שנים אחר כך, כבר ביטא מנגנונים של חברה מורכבת, שהשלימה תהליך מורכב של שינוי. ארכיאולוגים מכנים את פרק הזמן שבין שתי המהפכות הללו "התקופה הפרוטו-היסטורית", והיא כוללת את התקופות הניאוליתיות והכלקוליתיות, לפני 9,000 עד 5,500 שנה.


התקופה הנטופית, הניאוליתית, הכלקוליתית ותקופת הברונזה. ציר התקופות בזמן |  PixMarket, Shutterstock

התפתחויות בחקלאות

במהלך התקופה הניאוליתית, נוצרה בהדרגה מעין חבילה בסיסית של בעלי חיים וצמחים מבויתים שאפשרה לקבוצות הנוודים הקדומות להשתקע במקומות יישוב קבועים. כעת הגיעה השעה להשתכלל ולהעשיר את התוצרת החקלאית. התוצאה הייתה מהפכת התוצרת המשנית, בתקופה הכלקוליתית, שהחלה את השימוש בבעלי חיים גם לנשיאת משאות, לחליבה, לצמר ועוד. בסוף התקופה הניאוליתית התעשר גם מגוון הקטניות החשובות הזמינות לשימוש האדם, עם ביותם של הפול והחומוס. שרידים של עצי זית מחוץ לאזור הגידול הטבעי שלהם מעידים על נטיעת עצי פרי, וכנראה גם השקייתם, בתקופה הזו.

הדגניים, ובראשם החיטה והשעורה, הפכו כעת למקור עיקרי לפחמימות ולקלוריות. תרמו לכך היתרונות הבולטים שלהם: צמיחתם המהירה, תכולת הסוכר הגבוהה שלהם, האפשרות לאכול אותם טריים או מיובשים, והתאמתם לאחסון ממושך. במקומות אחרים בעולם התבססו דגנים אחרים כמזון הבסיסי: שיפון ושעורה באירופה, אורז ודוחן במזרח אסיה, תירס במרכז אמריקה. חסרונם העיקרי הוא שאין בהם מספיק חלבון, ואכן במקביל להם התבססו גידולי קטניות שהשלימו את החסר הזה.

במהלך התקופה הכלקוליתית השתנו היבטים נוספים של החיים. במסגרת ההשתקעות בקהילות חקלאיות יושבות קבע, גברה הכדאיות של אגירת מזון עונתי באסמים. בבסיס, כבר בראשית המהפכה החקלאית הפכה אגירת דגנים מיובשים, כדי שישמשו מקור זמין לקלוריות לאורך כל השנה, לחלק בלתי נפרד מכלכלת הקיום. בהמשך נוספו אליהם פירות מיובשים, מותססים או מוחמצים, טכניקות לייבוש קטניות ולשימוש בהן גם אחרי הייבוש, כגון הנבטה, טחינה, בישול ואפייה, מגוון דרכים לשימור בשר ודגים, והכנת מוצרי חלב עמידים לאורך זמן.

החיים בכפר החקלאי ההולך וגדל הולידו גם צבירת רכוש מכל מיני סוגים: טריטוריה חקלאית קבועה בדמות מטעים, שדות ושטחי מרעה; ציוד חקלאי כמו ממגורות, מחרשות, כלי שחיקה ולהבי מגל; וכמובן מבני מגורים, חצרות ומחסנים. כך צמחו כפרים גדולים ומורכבים שיש בהם שטחים שמיועדים למגורים ולתעשיות ביתיות, מתחמים לתעשיות מתמחות כגון סיתות צור או הלהיט החדש של התקופה – עיבוד נחושת, ושטחים ציבוריים. האזורים האלה נבדלים ביניהם באדריכלות וגם בסוג ובכמות של הממצאים שאנחנו מגלים בהם.

לצד הכפרים הגדולים המשיכה להתקיים מערכת של אתרי ישוב קטנים ואתרים ארעיים המיועדים לפעילות עונתית כמו רעייה. כמו כן חלק מהאוכלוסייה עדיין התבסס ברמה מסוימת על ציד ולקט.

מעודפי מזון לחברה מעמדית

בתקופה הפרוטו-היסטורית השתנה מאוד המבנה החברתי של חברות בני האדם. לקטים-ציידים חיים בחברה שאין בה הבדלי מעמדות קבועים, אלא רק תפקידים שמבוססים על יכולת וניסיון, למשל מוביל הציד, סתת הצור או מספר הסיפורים. אלו מעמדות שתקפים לרגע מסוים. אבל מעתה המעמדות נהיים קבועים יותר. כך נוצר ריבוד חברתי – חלוקה של חברה לשכבות נפרדות על בסיס המשאבים שלהן ומשמעותם בחברה הזו. המשאבים הללו יכולים להיות חומריים (עושר) או חברתיים – מעמד, עוצמה פוליטית והשפעה. השכבות החברתיות האלה עוברות במקרים רבים מדור לדור, כשהורים מורישים לצאצאיהם רכוש חומרי או חברתי.

הסימנים לשינויים האלה ניכרים היטב לאורך התקופה הכלקוליתית. הבסיס הכלכלי של חקלאות מורכבת בכפרים גדולים ושל מסחר בין הכפרים כולל צבירה של מזון ושל רכוש. בהדרגה, הבדלים ארעיים בין משפחות ובין אנשים התבססו לטווח יותר ויותר ארוך ונוצרו היררכיות. אפשר לזהות אותן על פי הדרכים שבהן הן באו לידי ביטוי בחיי הכפר, בדמות אזורי אחסון משמעותיים, יצירת בידול בין שטחים פרטיים וציבוריים והתפתחות של מערך חברתי שמאפשר חברה מרובדת ותומך בה.

מרגע שמערכת חברתית מרובדת קונה לעצמה אחיזה, היא לא יכולה לחזור להיות פשוטה ושוויונית. אדרבה, רמת המורכבות שלה נוטה לגדול בהתמדה, למשל ליצירת מעמד שליט שמשמר את כוחו מדור לדור.

במקביל התפתחה כהונה דתית: מעמד שעוסק בחיים הדתיים-פולחניים ומוביל אותם ואת המערך האמוני שמצדיק ומסביר את המעמדות. בעלי מלאכה, אמנים וסוחרים – אנשים שבעבר שילבו את התמחותם המקצועית בתוך אורח חיים חקלאי, הפכו אותה כעת לעיסוקם העיקרי.

זה היה הרקע לבואה של תקופת הברונזה הקדומה. הערים הראשונות שקמו במהלכה לא היו נוסדות אלמלא השינויים החברתיים והכלכליים העצומים שחווה המין האנושי בתקופה הכלקוליתית.


החלוקה למעמדות הלכה והפכה לקבועה יותר. דמויות מיניאטוריות של אנשים מוצבות על פירמידה מקוביות | Hyejin Kang, Shutterstock

המורכבות החברתית

בחשבון הסופי, רוב רובה של האנושות בחרה בנתיב החקלאי, ורק חלק זעום של האנושות המשיך להתפתח כחברות לקטים-ציידים באזורים הנידחים ביותר על פני כדור הארץ. אפילו קבוצות כמו הבדואים בעבר ונוודים פסטורליים אחרים השתלבו במערכת הגדולה והמורכבת הזאת, והם תלויים לקיומם בדגנים שהם רוכשים מחקלאים.

ההתפתחות של מורכבות כלכלית-חברתית על בסיס המהפכה החקלאית הייתה שלב שאין ממנו חזרה. התהליכים שהמין שלנו עבר במהלכה העלו את האנושות על המסלול שכולל ערים וכתב, מסלול של מעמד שאדם יורש מהוריו ומקבוצת ההשתייכות שלו.

במונחי אבולוציה, הנתיב של חקלאות ומורכבות חברתית הוביל להצלחה: הומו ספיינס השתלט על העולם כולו. במונחי היסטוריה, כולנו חיים בחברות מרובדות, שבסיס הקיום שלהן חקלאי ויש בהן אוכלוסייה לא-יצרנית שחיונית לקיומן. המעבר מהתקופה הכלקוליתית לתקופת הברונזה הקדומה הוא השלב שבו בני האדם צעדו צעד שאין ממנו חזרה, וממנו והלאה אנחנו יכולים לזהות את עצמנו בחיי היומיום של בני האדם הקדומים: אלה שצורכים מזון שלא ייצרו בעצמם, עוסקים בעבודות לא יצרניות, חיים ביישובי קבע בקבוצות גדולות והיררכיות, צוברים רכוש ומעמד שעוברים מדור לדור וזקוקים לאליטה שלטונית, דתית וכלכלית להסדרת מערכי היחסים שלהם.

11 תגובות

  • שי שלומי

    טפשות!!!

    איזו טפשות!!!
    העולם לא קיים יותר מ 5783 שנה
    לדבריכם, מדוע אין שום תיעוד מלפני זמן בריאת העולם???
    מספיק עם השטויות!
    אנא תתפכחו!!!

  • אנונימי

    תודה תף

    תודה רבה על הכתבה. מעשיר ומרתק במיוחד לאדם כמוני שעד לפני 5 שנים חשבתי שהעולם נברא לפני 6000 שנה.......

  • יוני

    מעניין וכתוב היטב!

    נהנתי לקרוא. אקריא לבנות שלי 😊

  • אברהם בן תרח

    א

    ע

  • רפי

    חדש

    קופים יש
    ובני אדם יש
    למה אן קופי אדם חדשים בהתהוות?

  • עפר

    מאמר מאלף ומפרה, תודה

    שתי נקודות למחשבה:
    1) זיהוי המצאת הכתב כנקודת ההתחלה של ההיסטוריה לא מהווה בהכרח אבחנה בדבר רמת התפתחות האדם או החברה, אלא ציון נקודת זמן שממנו ואילך יש בידינו עדויות ישירות (גם אם מוטות) על התפתחויות שאירעו את האדם והחברה.
    2) חבורות ציידים-לקטים, בדיוק כמו חבורות שימפנזים, נוהלו בידי מנהיג, ולמנהיג כזה היה באופן טבעי עניין להגדיל את חבורתו, להגביר את אחיזתו ולהעמיק את השפעתו על קהלו. כמובן, גידול כזה חייב אותו להעמיד לצידו שכבת הנהגה הולכת ומתרחבת. כלומר, ניתן לזהות כוח שיש בו בכדי להניע תת-קבוצה הולכת וגדלה של קבוצה חברתית כלשהי (החל בקבוצת ציידים-לקטים משפחתית קטנה, עבור דרך משפחה מורחבת או שבט, וכלה בקבוצה אנשים גדולה ככל שתהיה, המאורגנת כעיר או ממלכה וכיו״ב).

  • Yael Abadi-Reiss

    היסטוריה ופרהיסטוריה

    שלום עפר,
    1) התפיסה של עדויות כתובות כישירות היא הטייה שקיימת בחקר ההיסטוריה כדיספלינה. העדויות החומריות - הארכיאולוגיות - בין אם הן ערימת קעריות ובין אם הן אופן העיטור, הנפח ושיטות הייצור של הקעריות האלו, אינן ישירות פחות מתעודות כתובות. אנחנו, בדיספלינה הארכיאולוגית-אנתרופולוגית, רואים בהן עדויות לא מוטות שמשקפות עשייה.
    2) עדויות מכמה תחומי מחקר, בהם אנתרופולוגיה, אנתרופוארכיאולוגיה ופרהיסטוריה, מראות שחברות לקטים-ציידים לא עברו את שלבי ההתפתחות ממנהיגות ארעית לקבועה. יש לנו מידע על 200,000 שנים של קיומן של חברות כאלו במגוון וריאציות בלי שתיווצר מערכת חברתית מרובדת. מה שנתפס בעינינו כ'באופן טבעי' אם כך, לא היה האופן הטבעי שבו התפתחו הדברים.

  • עפר

    אני מבין, מעניין. אולם אם כן,

    אני מבין, מעניין. אולם אם כן, בנוגע לנקודה:
    1) כיצד תוכלי, למשל, ללמוד מעדויות ארכיאולוגיות על כך שבחודש מסוים בשנה מסוימת מרד מלך וסאל מסוים במלך לו היה משועבד בעשר השנים האחרונות, כיצד בדיוק התנהלה המרידה, ומה עלה בסופם של דברים?
    2) האם קיימות הצעות לרעיונות חילופיים?

  • ניר

    ועדיין המאמר לא ענה על השאלה. באיזו נקודת זמן זה קרה?

    כי אותה מערכת חברתית מרוכדת התפתחה , ועדיין מתפתחת.

  • ישראל שורק

    תודה על מאמר מעניין ומבהיר.

    תודה על מאמר מעניין ומבהיר.
    מבחינה פילוסופית עולה בכל זאת תמיהה: המשפט הבא מתוך המאמר מבהיר את התמיהה: "מרגע שמערכת חברתית מרובדת קונה לעצמה אחיזה, היא לא יכולה לחזור להיות פשוטה ושוויונית. אדרבה, רמת המורכבות שלה נוטה לגדול בהתמדה, למשל ליצירת מעמד שליט שמשמר את כוחו מדור לדור".
    ובכן, זה נראה משכנע ורוב ההתנסויות ההיסטוריות מעידות שזה נכון. אבל מהפכות שהונעו מכוחה של אידיאולוגיה אחרת, אידיאולוגיה שיוויונית, הראו שזה לא דטרמיניסטי. יש אנשים שויתרו במודע על זכויות יתר כדי לכונן חברה שיוויונית. מדוע שזה לא ישוב ויקרה?

  • Yael Abadi-Reiss

    האם חברה שוויונית היא בת קיימה?

    שלום ישראל, אכן נעשו נסיונות לכונן חברה אנושית שוויונית - אך ההיסטוריה מראה שמשך קיומן קצר משקיוו יוצריהן.
    עם זאת, חיינו מאות אלפי שנים בחברה לא מרובדת, ופחות מעשרת אלפי שנים כחברה מרובדת. האם תימצא דרך לחיות באופן הרבה פחות מרובד, ובתואמות גבוהה יותר לאורח החיים שהתפתחנו אליו?