שבי הוא חוויה קשה וכל אדם חווה אותו אחרת. המחקרים המעטים בנושא, שעסקו מטבע הדברים בחיילים בלבד, מצביעים על כמה מנגנונים שיכולים להקל על חלק מהאנשים לשרוד ולהחלים

למרבה הצער, במשך כמעט 76 שנות קיומה של מדינת ישראל נצבר ניסיון רב בהתמודדות עם נפילה של ישראלים בשבי. כבר במלחמת העצמאות התושבים והלוחמים של יישובי גוש עציון והרובע היהודי בירושלים, כולל כמה עשרות נשים, נפלו בשבי הירדני ושבו רק אחרי המלחמה. בחלוף השנים הוחזקו כמה פעמים שבויי צה"ל בכלא המצרי והסורי, היו שבויי ג'יבריל בלבנון, רון ארד כמובן, גלעד שליט בעזה וכעת חטופי החמאס. מפתיע היה לגלות כמה מעט מחקר נעשה בארץ על ההתמודדות עם חוויית השבי. עקב הנסיבות ההיסטוריות, חקר התחום עסק עד כה באופן כמעט בלעדי בהתמודדותם ובניסיונם של חיילים – ובעיקר לוחמים – עם הנפילה בשבי במדינת אויב, השהות בו והשחרור ממנו. מעט מאוד ידוע על ההתמודדות של אזרחים שנחטפו בידי ארגון טרור.


מעט מאוד ידוע על ההתמודדות של אזרחים שנחטפו בידי ארגון טרור. כרזות עם שמות ותמונות של חטופים, על גדר בנשר | ויקימדיה, Hanay

בעבר נמצא שכשחייל נופל בשבי הוא חווה על פי רוב תחושות של בושה, כישלון ואכזבה מתפקודו המקצועי כחייל. יש שבויי מלחמה שהרבו לתהות אם יכלו לנהוג אחרת ולמנוע את אובדן חירותם. אחרים הדגישו את התהום הפעורה בין מעמדם כ"חייל חזק" למציאות שבה מצאו את עצמם נטולי כל שליטה על חייהם.

ביחס לתקופת השבי עצמה, המחקרים שמו דגש רב על החקירות והעינויים שעברו השבויים, וכן על המאמץ המנטלי שנדרש מהם כדי לחשוף כמה שפחות מידע לאויב במהלך חקירותיהם. ממחקרים שנעשו על פדויי שבי לאורך השנים, ובמיוחד על שבויי מלחמת יום כיפור, עולה כי השבויים התמודדו עם תחושה של בגידה במדינתם, ושהתחושה הזאת לובתה שוב ושוב בידי המדינה, ויחסה החשדני והמאשים אליהם. בולט במיוחד בהקשר הזה סיפורם של חמשת שבויי מבצע צרצר, באמצע שנות ה-50, שנלכדו בשעה שחצו את הגבול כדי לטפל במתקן האזנה ישראלי בשטח סוריה. אחד הלוחמים, אורי אילן, התאבד בתאו מתוך פחד להישבר בחקירות הקשות שעבר ולחשוף סודות. שניים מחבריו הועמדו לדין אחרי שחרורם והורשעו בהסגרת קיומו של מכשיר ההאזנה ומקום הימצאו. רק כעבור שנים טוהר שמם.

מחקרי אורך, שעקבו במשך כשלושים שנה אחרי כמה מאות שבויי צה"ל ממלחמת יום כיפור, מצאו שלחוויות השבי עלולות להיות השפעות נפשיות מתמשכות על השבויים המשוחררים בהמשך חייהם. פדויי השבי נטו יותר מאשר לוחמים אחרים לסבול מפוסט-טראומה, תסמיניהם היו קשים יותר והם פנו יותר לטיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי. אצל חלקם גם נצפתה החמרה במצבם הנפשי עם השנים.


לחוויות השבי עלולות להיות השפעות נפשיות מתמשכות על השבויים המשוחררים בהמשך חייהם. ציור של חייל עם אדם התומך בו | Shutterstock, Almix

שליחות, ערכים ותוכן

סיפור שונה מאוד היה לשבויי מלחמת ההתשה במצרים. במהלך שנות השמונים ערכה הפסיכולוגית עמיה ליבליך מהאוניברסיטה העברית, שורה של ראיונות עומק עם עשרה חיילים ישראלים – ובהם ארבעה טייסים – שנפלו בשבי ב-1970 ושהו בכלא עבאסייה בקהיר במשך שלוש שנים וחצי, מהן שנתיים וחצי בתא משותף. בספרה "חוץ מציפורים", המבוסס על הראיונות הללו, וכן על ראיונות עם נשות השבויים והיומן שכתבו בכלא, מכתביהם ודו"חות הצלב האדום מתקופת שביים, הציגה ליבליך ניתוח עשיר ומפורט במיוחד של התמודדות החיילים עם השבי. מסקנותיה באשר ליכולתם של שבויים לשרוד זמן ממושך בשבי, היו אופטימיות למדי.

סיפורם של שבויי ההתשה מעניין במיוחד עקב המקום החשוב שמילא בו יצור דמיוני מספרות הפנטזיה – ההוביט בילבו באגינס. במהלך שביו הממושך קיבל הטייס יצחק פיר עותק באנגלית של הספר "ההוביט" מאת ג'ר"ר טולקין, ששלח לו אחיו באמצעות הצלב האדום. סיפור הרפתקאותיו של ההוביט היוצא עם חבורת גמדים למסע בעקבות אוצרו של הדרקון האדיר סמאוג, שבה את דמיונו, והספר עבר מיד ליד בין השבויים.

כדי לאפשר גם לחלק מחבריהם לתא, המתקשים באנגלית, לקרוא את הספר, החליטו הטייסים לתרגם אותו לעברית. מפעל התרגום הזה הפך עד מהרה לפרויקט משותף של כל יושבי התא, שמילא את זמנם בתוכן ובמשמעות. כששוחררו, הורשו השבויים לקחת את כתב היד איתם, וב-1977 הוא ראה אור בהוצאת זמורה ביתן. עד היום הוא מוכר בכינוי "תרגום הטייסים".


מפעל התרגום הפך עד מהרה לפרויקט משותף של כל יושבי התא, שמילא את זמנם בתוכן ובמשמעות. כריכת הספר ההוביט בתרגום הטייסים | ויקימדיה, Marloweperel

בשנת 2012, בעקבות שחרורו של החייל גלעד שליט משבי החמאס, סיפרה ליבליך שבסיפורם של השבויים ממלחמת ההתשה בלטו במיוחד שלושה היבטים. הראשון היה הערכים הלאומיים. "הם ראו עצמם לחלוטין כנציגי החברה הישראלית וצה"ל, ובמיוחד חיל האוויר – ועשו כל מה שביכולתם לא לבייש את המדינה", ציינה. "הם היו משוכנעים שהמדינה שלחה אותם למשימה צודקת, ושעתה נעשים כל המאמצים הנכונים והחזקים ביותר להביא לשחרורם. במילה הבלתי פופולרית היום, הם היו פטריוטים".

ההיבט השני הוא הערכים השיתופיים, שליבליך כינתה "קיבוציים" והעירה שמחצית מהקבוצה הגיעה מקיבוצים ברחבי הארץ. לדבריה, הערכים האלה התבטאו "בכינונה של חבורה דמוקרטית לחלוטין בתא שבו קובצו העשרה, קהילה שביטלה את הבדלי הדרגה הצבאית לטובת אורח חיים שוויוני לגמרי".

ההיבט השלישית היה פסיכולוגי-פילוסופי, שליבליך תיארה כ"השקפת עולם אקסיסטנציאליסטית הדוגלת בהבנה כי אמנם אין לאדם שליטה בנסיבות חייו, למשל בשבי (או בעובדה שכולנו נמות בסופו של דבר) אך הוא אדון גמור לעמדתו כלפי מציאות זו". הטייס השבוי רמי הרפז, תיאר את זה כך, לדבריה: "הוא נמצא במגרש, שאת גבולותיו קובע גורלו, אך מה שיעשה בתוך המגרש הוא באחריותו האישית בלבד."

דברים דומים אמר גם הפסיכיאטר היהודי ניצול השואה ויקטור פרנקל, בספרו "האדם מחפש משמעות", על מה שהעניק לו ולחבריו האסירים את הכוח לשרוד בתנאים לא תנאים במחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו: "כל מטרות החיים הרגילות מתערערות. נשארה רק 'האחרונה בחירויות האדם' – היכולת לבחור את עמדתו במערכת נסיבות נתונות".


"הם היו משוכנעים שהמדינה שלחה אותם למשימה צודקת, ושעתה נעשים כל המאמצים הנכונים והחזקים ביותר להביא לשחרורם". שחרור חזרת שבויי מלחמת יום כיפור, מתוך הסרט החורף האחרון של ריקי שלח | ויקימדיה, יוני המנחם 

רוח הזמן

לדברי ליבליך, בהשפעת שלוש ההשקפות הללו ונגזרותיהן, יצאו עשרת השבויים מכלאם הממושך במצב נפשי סביר לגמרי ואפילו טוב. אך היא מוסיפה וטוענת שהחברה בישראל השתנתה מאוד מאז העשורים הראשונים לקיומה, ואיתה השתנה היחס לשבויים ולחטופים. הזיקה הלאומית, ותחושת האחריות ההדדית בין הפרט למדינה ששלחה אותו, התחלפו בשיח אישי, שמעביר את מרכז הכובד מהמדינה למשפחה ומטיל ספק במאמצי המדינה לפדיון השבויים.

"זהו שיח של טראומה ופוסט-טראומה, שנעדר לחלוטין מהסיפור של השבי ששמעתי בשנות השמונים", כתבה ליבליך. "בעוד שפעם שאלו על השבוי אם הוא בגד במדינה, הרי היום אנו שואלים על המדינה אם היא בגדה בשבוי".

לטוב ולרע, סביר להניח שהשינוי החברתי העמוק שתיארה ליבליך, ומוזכר במחקרים נוספים, משליך גם על תפיסתנו את המלחמה הנוכחית ויחסנו אל החטופים. וכמובן, מאפייני האירוע הנוכחי שונים מאוד מכל מה שהכרנו בעבר – בנסיבות, בהיקף החטיפות ובזהות החטופים. אצל חיילים שבויי מלחמה, עיקר הטראומה נובע מהמעבר הדרמטי ממעמד של לוחם לאסיר. לעומת זאת, אצל אזרחים חטופים הטראומה כרוכה במעבר האלים מחיים יומיומיים רגילים לאובדן מוחלט של החירות האישית. מה בנוגע למנגנונים המסייעים?


"בעוד שפעם שאלו על השבוי אם הוא בגד במדינה, הרי היום אנו שואלים על המדינה אם היא בגדה בשבוי". תמונה מכיכר החטופים ברחבת מוזיאון תל אביב לאמנות | ויקימדיה, Yossipik

הישרדות במצבים קשים

ליבליך תיארה בספרה שורה של מנגנונים נפשיים שהקלו את ההתמודדות עם השבי. הראשון הוא היכולת לשכנע את עצמך שאינך אשם במצב שאליו נקלעת. לצד זה היא הצביעה על הדחקה מכוונת של מחשבות וזכרונות מחלישים וגיוס מחשבות מחזקות. עוזר גם להגיע לפורקן רגשי באמצעות בכי. מעבר לרמה התודעתית, שבויים מסיחים את דעתם באמצעות מעשים, כמו חריטה על הקירות או הליכה. כשזה לא מתאפשר, גם הסחות דעת מנטליות יכולות לתרום הרבה – למשל המחזה דמיונית של מצבים משמחים או בנייה של בית דמיוני. וכמובן התמיכה ההדדית של שבויים שכלואים יחד היא חשובה מאוד.

באופן מפתיע ליבליך מציינת כי שבי קצר עלול להיות טראומטי יותר משבי ממושך. שבויי מלחמת ההתשה שהו בשבי בין שלוש וחצי לארבע שנים, ושוחררו יחד עם שבויי מלחמת יום הכיפורים, ששהו בשבי רק כמה שבועות. מצבם הנפשי והפיזי של הראשונים היה טוב יותר.

הפסיכולוגית הקלינית עידית גוטמן מאוניברסיטת תל אביב הסבירה לאחרונה כי החברה שממנה השבוי הגיע מצויה כל העת בנפשו ובמחשבותיו של השבוי: הוא שואב כוח מערכיה, מעסיק את עצמו בתכנון יוזמות לקידומה ועורג לביתו ולמשפחתו. הערגה הזאת אינה חד-סטרית. בישראל, חסרונם של החטופים והשבויים נוכח כל העת בתודעה הציבורית. הסולידריות החברתית באה לידי ביטוי בכך שגם החברה זקוקה לבניה ולבנותיה האובדים.


הסולידריות החברתית באה לידי ביטוי בכך שגם החברה זקוקה לבניה ולבנותיה האובדים. תמונות החטופים וכרזות הקוראות לשחרורם על קיר הקריה בתל אביב | ויקימדיה, ליזי שאנן 

חברה וחוסן

חוסן הוא היכולת לתפקד כהלכה מול קושי, משבר או מצב חירום, לצד הגמישות הנדרשת לקיום חיים מלאים, מהנים ומשמעותיים בשגרה. לבני אדם יש שלושה מעגלים מרכזיים בחייהם שעוזרים להם לפתח חוסן: הזהות, הקהילה והמסוגלות. שלושת המעגלים הללו חופפים חלקית ומשלימים זה את זה: הם מתכתבים ביניהם ומעצבים זה את זה ללא הרף.

מעגל הזהות – "מי אני?" – מתפתח ומתחזק בראש ובראשונה בתוך המסגרת המשפחתית. הזהות שלי נבנית כחלק מהשייכות שלי, אני בת, אחות, אמא ועוד. כבר בילדותנו אנו בונים את זהותנו על סמך האופן שבו אחרים בסביבתנו רואים אותנו ולפי הרעיונות הסובבים אותנו.

מספרים שבאחד מביקוריו של ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון בארצות הברית, פנה אליו מזכיר המדינה דאז ג'ון פוסטר דאלס (Dulles) ואמר לו בהתנשאות מופגנת, "אמור לי, ראש הממשלה, את מי אתה ומדינתך מייצגים? האם יהודי פולין או יהודי תימן, רומניה, מרוקו, עירק, ברית המועצות או ברזיל הם אותו דבר? אחרי אלפיים שנות גלות, האם אפשר לדבר על עם אחד ותרבות אחת? על מורשת אחת או מסורת יהודית אחת?"

בן גוריון הישיר אליו מבט והשיב, "לפני שלוש מאות שנה הפליגה הספינה מייפלאוור מאנגליה ועליה היו המתיישבים הראשונים שהתיישבו במה שמוכר כיום כמעצמה הדמוקרטית הגדולה ארצות הברית. עכשיו צא בבקשה לרחוב ושאל עשרה ילדים איך קראו לקברניט הספינה, כמה זמן נמשך המסע, מה אכלו הנוסעים במהלך ההפלגה ומה היה מצב הים במהלך ההפלגה? קשה להאמין שתקבל תשובות מדויקות. והנה, לפני למעלה מ-3,000 שנה היהודים יצאו ממצרים. אני מזמין אותך לנצל את מסעותיך ברחבי העולם כדי לשאול עשרה ילדים יהודים ממדינות שונות את אותן שאלות – אבל על המסע ההוא... כשיענו לך, שקול מחדש את השאלה שזה עתה שאלת אותי."


הזהות שלי נבנית כחלק מהשייכות שלי, אני בת, אחות, אמא ועוד. אילוסטרציה של מוח אדם המורכב מאנשים רבים | Sam Falconer, Debut Art / Science Photo Library

מה הקשר בין יציאת מצרים לחוסן? מודל שלושת המעגלים מוצא קשר ישיר בין הסיפור ההיסטורי לבין המעגל הקהילתי – "לאן אני שייך?" מכאן נובעים החוסן הלאומי והקהילתי, ודרכם גם החוסן האישי של הפרט. הסיפור שאדם מספר לעצמו על עצמו, הסיפורים שמגדירים את הקהילה ואת הזהות המשותפת של חבריה, והשימור של כל אלה לאורך זמן לנוכח פני משברים ואיומים, הם משאבי חוסן כבירים. כלומר זהותנו כעם, כחברה, כקהילה וכמשפחה מספקת לנו מעין שריון נפשי.

התחושה ש"אני שייך למשהו גדול ממני" נותנת לנו מבט אופטימי ומנחם על החיים. קל יותר לחוש ביטחון ורוגע כשיודעים שיש עוד אנשים שאכפת להם ממך ושדואגים לך – המשפחה בראש בראשונה, אבל גם כל מעגלי הזהות האחרים עד לרמת המדינה והלאום. רבים מחטופי השבת השחורה באו מקיבוצים בנגב המערבי – צורת יישוב קהילתית במיוחד, שעשויה להעניק לחטופים הללו עוד שכבה חשובה של חוסן.

מעגל המסוגלות, מתייחס לאופן שבו אנו תופסים את יכולתנו לבצע משימה מסוימת ולהתמודד עם המטלות המרכיבות אותה – "מה אני עושה כאן?". הוא כולל מיומנויות ומשאבים של ויסות עצמי, ניהול לחצים, התמודדות אישית עם חרדה ואי-ודאות ועוד. תחושת המסוגלות של אדם, וגם זאת של הקהילה כולה, מקיימת יחסי גומלין עם ממדי הזהות האישית והקהילה. לפיכך, כשהסיפור שלנו הוא סיפור של כישלון או של היותנו קורבנות חסרי אונים, גובר הסיכוי שנחווה תחושת מסוגלות נמוכה, ולהפך – סיפור של כוח, יוזמה וצדקת הדרך יעצים את המסוגלות. המוטו של קיבוץ ניר עוז: "לא עייפי דרך, כי אם מפלסי נתיב", מעניק הצצה על תחושת הכוח וצדקת הדרך שמאפיינת את הקהילה.

מעגלי הזהות, הקהילה והמסוגלות מזינים זה את זה ומושפעים זה מזה. ויקטור פרנקל (בעקבות ניטשה) אמר כי "אם יש לאדם 'עבור מה', הוא יוכל לשאת כל 'איך'". לחטופים שלנו יש "עבור מה", ולכן אפשר לקוות שיוכלו לשאת כל "איך".


הקהילתיות של הקיבוצים עשויה להעניק לחבריהם שכבה חשובה של חוסן. שלט בקיבוץ ניר עוז | ויקימדיה, Avreymaleh

עוד כמה מילות תקווה

נדמה כי אנחנו נמצאים כעת בתהום ללא תחתית, מבחינה מוסרית, חברתית ופוליטית. החוסן, הנחוץ כל כך לחטופים, נחוץ גם לנו הממתינים להם. אני מקווה שנוכל לשאוב תקווה מסיפורי השיקום המוצלחים של שבויים בעבר, ולזכור כי חוסן נוצר גם בעקבות תפיסה של התמודדות מוצלחת עם המציאות. כל עוד אנו עושים כמיטב יכולתנו, יחד, הסיכוי לסוף טוב גדל.

אנו במכון דוידסון מקווים ומייחלים לשובם בשלום של כל החטופים לבתיהם ולמשפחותיהם. ליבנו איתכם תמיד.

תגובה אחת

  • ליהי

    תודה על הכתבה המעניינת ואפילו

    תודה על הכתבה המעניינת ואפילו מנחמת.