חוקרי ספרות השתמשו במודל מתחום הביולוגיה כדי להעריך כמה סיפורים מימי הביניים אבדו עם השנים. אך האם השוואות בין-תחומיות כאלה בכלל תקפות?

כמה סיפורים ואגדות איבדנו לאורך השנים? כמה גרסאות נוספת של סיפורים שכולנו מכירים נעלמו בנכבי הזמן? השאלות האלה מעסיקות חוקרי ספרות כבר שנים רבות. אבל יש קושי עקרוני לענות עליהן, כי איך אפשר לספור משהו שכבר אינו קיים? קבוצת חוקרים הציעה לאחרונה תשובה ממקור מפתיע: חקר האקולוגיה.

בשנות ה-40 של המאה הקודמת החלו אקולוגים לתהות על "המינים שלא נצפו": כמה מינים בסביבת מחייה כלשהי לא הצלחנו לאתר בתצפיות? אחת הדרכים שפותחו כדי לענות על השאלה היא מודל חישובי שמשתמש בנתונים על מספר המינים שנמצאו בסקר, כדי להעריך כמה מינים חדשים יימצאו באותה סביבת מחייה אם ייעשו בה סקרים נוספים.

במחקר שהתפרסם לאחרונה בכתב העת Science השתמשו חוקרים באותו מודל כדי להעריך כמה יצירות מקוריות או גרסאות של סיפורים מימי הביניים, כגון סיפורי המלך ארתור. היו בעבר, אך אבדו ונשכחו. הם אספו לשם כך 3,648 עותקים ידועים של 799 יצירות שנכתבו בשש שפות: אנגלית, צרפתית, הולנדית, גרמנית, איסלנדית ואירית. במושגים אקולוגיים, מספר היצירות מייצג את מספר המינים שנצפו, ומספר העותקים של כל יצירה ייצג את מספר הפרטים שנצפו מכל מין.

כשהכניסו את כל הנתונים למודל, האומדן שהוא הציג היה שאוכלוסיית היצירות והעותקים הידועה לחוקרים היא חלק מאוכלוסייה גדולה יותר, שכללה במקור 40,614 עותקים של 1,170 יצירות שונות. לפיכך, לפי המודל, היצירות ששרדו הן רק כ-68 אחוז מאוכלוסיית הסיפורים המקורית, ואילו מספר העותקים הקיימים הצטמק לכ-9 אחוזים בלבד ממספר העותקים המקורי של היצירות הללו. במילים אחרות, איבדנו כמעט שליש ממיני הסיפורים, ואוכלוסיית העותקים הצטמקה לפחות מעשירית מגודלה המקורי.

קטע מעותק של סיפורים על המלך ארתור, פורסם בצרפת בשנת 1316 | צילום: British Library, Science Photo Library
כמה גרסאות נוספות של הסיפורים שכולנו מכירים נעלמו במצולות הזמן? קטע מעותק של סיפורים על המלך ארתור, פורסם בצרפת בשנת 1316 | צילום: British Library, Science Photo Library

אוכלוסיות של סיפורים?

העובדה שסיפורים לא שורדים לאורך ההיסטוריה אינה חדשה או מפתיעה, ואפילו עותקיהם של הספרים המפורסמים ביותר אובדים עם השנים. ואכן, בכך המחקר לא מחדש הרבה. מה שהוא כן עושה זה לפתוח לדיון שאלות נוספות על האופן שבו סיפורים אובדים, וגם להן יש שאלות מקבילות מתחום האקולוגיה.

המחקר מאפשר למשל להשוות בין אוכלוסיות של סיפורים ולנסות להעריך אילו מהן איבדו יותר פרטים לאורך השנים, ומדוע. כפי שאקולוגים מנסים להבין מה מאפשר לאוכלוסייה כלשהי לשרוד ומה מביא אחרת אל סף הכחדה, גם כאן המחקר נותן לנו הזדמנות לאתר חוקיות בנושא. ואכן, החוקרים מציינים כי ממצאיהם מראים שחברות אנושיות קטנות ומבודדות פגיעות יותר לאובדן תרבותי אקראי. אותו דבר נכון גם לאוכלוסיות קטנות ומבודדות של פרטים מאותו מין ביולוגי, שאירוע דרמטי כמו אסון טבע מעמיד אותן בסכנה גדולה יותר להיכחד לעומת אוכלוסיות גדולות ומגוונות.

לצד זה, החוקרים גם ציינו שרמה נמוכה של חיבור בין פרטים בחברה כלשהי יכולה דווקא לשפר את היכולת שלה לשמר את נכסי התרבות שלה. בחברה שיש בה קשרים תכופים ומרובים בין אנשים, גרסה מסוימת של סיפור עשויה להפוך עד מהרה לגרסה השלטת, ולתפוס את מקומן של גרסאות נוספות שקדמו לה. לעומת זאת, רמה נמוכה של קשרים בין פרטים בחברה יוצרת מעין מחסום מפני התפשטות של גרסה אחת, ומאפשרת את קיומן של כמה גרסאות, כל אחת בפלח אחר של החברה.

חוקרי אקולוגיה בוחנים הכחדת מינים גם תוך התחשבות בדבר שנקרא "קצב הכחדת הרקע". הרעיון הזה מניח שהכחדת מינים היא חלק מהטבע, ובהיעדר הפרעה חיצונית יש לה קצב פחות או יותר קבוע. לכן, שאלה מעניינת היא מתי ומדוע הכחדת מינים מתרחשת מהר יותר מקצב הכחדת הרקע, כפי שקורה גם כיום בשל פעילות האדם. בנוסף, האם אפשר לאמוד גם את הקצב ה"טבעי" שבו סיפורים נעלמים, או לזהות תקופות שבהן סיפורים נעלמים מהר יותר, ולזהות את הסיבות לכך? אולי אם נדע את זה, נוכל גם להיערך מראש לקראת תרחישים כאלה, וכך להציל נכסי תרבות יקרי ערך מהכחדה.

מהו הקצב ה"טבעי" שבו סיפורים נעלמים? דודו, עוף נכחד | איור: ג'ורג' הולטון, Science Photo Library
חוקרי אקולוגיה שבוחנים הכחדת מינים צריכים להתחשב גם בקצב הכחדת הרקע. מהו הקצב ה"טבעי" שבו סיפורים נעלמים? דודו, עוף נכחד | איור: ג'ורג' הולטון, Science Photo Library

חוקי הטבע וחוקי התרבות

הרעיון להיעזר בשיטה מתחום האקולוגיה, ששייך למדעי החיים, לצורך מחקר מתחום הספרות, הוא ללא ספק מקורי. הוא גם מעלה שאלות עמוקות על המדע ועל האופן שבו הוא מפרש את העולם.

למשל ייתכן שהבחירה בזווית המבט האקולוגית מובילה את החוקרים להתעלם מדרכים של שימור תרבותי שאינן מתאימות למודל. הרי במסורת הסיפור העממי קיימות לא פעם גרסאות של סיפורים שעוברות בעל פה בתוך אוכלוסייה מסוימת, בלי שיועלו על הכתב. סיפורים כאלה יהיה קשה מאוד לספור מלכתחילה. ייתכן ששיטת מחקר אחרת, שתתאים יותר למאפיינים הייחודיים של היצירה הספרותית, הייתה מובילה לממצאים אחרים.

אם כך, האם המודלים ושיטות המחקר שלנו כוללים הטיות שמשפיעות על האופן שבו אנו חוקרים את המציאות ומפענחים ממצאים של מחקרים? אם כן, מה עלינו לעשות בנדון?

הסתמכות על מודל שנועד לענות על שאלות אקולוגיות לצורך מחקר ספרותי מעוררת שאלה נוספת, שהחוקרים לא התייחסו אליה – איך אפשר להבטיח שהמודל בכלל מתאים למחקר הנוכחי? כדי להתמודד עם זה, על החוקרים לנסות להסביר מדוע החוקיות האקולוגית שהמודל מתאר תקפה גם לתחום הספרותי. לחלופין, עליהם להסביר לפחות מה תוקף הממצאים בעיניהם, ומה אנו יכולים ללמוד מהם, לדעתם. רצוי מאוד גם למצוא דרך לבדוק את ממצאיהם בדרך מחקרית נוספת. אם יצליחו בכך, זה אומנם לא יספיק כדי להוכיח שתחומי האקולוגיה והספרית אכן כפופים לאותה חוקיות, אך יהיה בזה חיזוק לשיטת המחקר שבה בחרו.

המחקר הנוכחי אינו מתמודד עם השאלות הללו. נראה כי מדענים ימשיכו לחפש שיטות מחקר והערכה יצירתיות גם אצלם עמיתיהם מתחומים אחרים, ואת המענה על השאלות העקרוניות המתעוררות מכך הם ישאירו להיסטוריונים ולפילוסופים של המדע. ואין לדעת, אולי גם אלה עוד יפנו לאלגוריתם כלשהו מתחום הגות אחר, בתקווה שיסייע להם למצוא תשובה.