שירתה של המשוררת האמריקאית אמילי דיקינסון שופעת תיאורי טבע. לאחרונה הצטרף אליה אמצעי המחשה ייחודי: העתק דיגיטלי של אוסף הצמחים המיובשים של המשוררת, המשקף שימור מרשים באיכותו
נְדֻניוֹת שֶׁל דַּאפוֹדִילוֹת – קְנֵי-בֹּשֶׂם–
מַמְלָכוֹת – רְחָבוֹת כַּטַּל –
שַׂקִּים שֶׁל דּוֹבְּלוֹנוֹת – דְּבוֹרִים הַרְפַּתְקָנִיּוֹת הֱבִיאוּם לִי –
מִיַּמִּים רְקִיעִיִּים –
וְאַרְגָּמָן – מִפֵּרוּ –
כך כתבה אמילי דיקינסון (תרגום: אברהם רגלסון) באחד משיריה – שבדומה למרבית השירים פרי עטה, כ-1,800 במספר, לא ראה אור בחייה.
חייה הקצרים של אחת המשוררות הגדולות של ארצות הברית נותרו סתומים כחידה: חיים של בדידות ופרטיות קנאית, עם מספר מצומצם ביותר של קשרים חברתיים, שגם הם נוהלו לעיתים קרובות בהתכתבות בלבד. הביוגרפיה שלה מתנגנת כמו סימפוניה בלתי גמורה, ששוזרת את רוח התקופה – אמצע המאה ה-19, על כל התהפוכות שהביאה לארצות הברית – בהרבה תוכן אישי, לירי ומלא רגש. שיריה חורגים ממקצבי השירה המוכרים, מלאים בסימני פיסוק ובדימויי טבע. המשוררת שהלכה לעולמה בגיל 55 הותירה אחריה נכסי תרבות רבי ערך לעולם כולו – אך לא צירפה אליהם מפתח או הוראות הפעלה לקוראיה ולמוקיריה.
דיקינסון לא הייתה ידועה כמשוררת בחייה. היא הספיקה לפרסם שירים ספורים בלבד, והיתר התגלו בידי אחותה לאחר מותה מדלקת כליות. חלפו עוד עשורים שלמים עד שאסופת שיריה ראתה אור במלואה. עם זאת, יש אומרים שבקרב סובביה היא נודעה דווקא בתור גננית מוכשרת.
לא הייתה ידועה כמשוררת בחייה, אך יש אומרים שבקרב סובביה היא נודעה דווקא בתור גננית מוכשרת. אמילי דיקינסון | ויקימדיה, Yann
"אוטופיה של פרפרים"
החיבה של אמילי הצעירה לצמחים החלה עוד מילדות. פרט לשנה אחת שבה למדה בסמינר לבנות, היא התגוררה כל חייה בעיר הולדתה אמהרסט במדינת מסצ'וסטס, בצפון-מזרח ארצות הברית. הוריה נמנו עם המעמד הגבוה, ואביה אפילו שירת כחבר בית הנבחרים של ארצות הברית. כתוצאה מכך, נחשפה אמילי במסגרת לימודיה לתחומי דעת שהיו שמורים לבני המעמדות הגבוהים, ובהם בוטניקה וגינון.
אמילי ואחותה הצעירה לביניה טיפחו גינה בחצר האחוזה המשפחתית, גינה שזכתה לשבחים והייתה ידועה באזור כולו. האחוזה משמשת כיום מוזיאון המנציח את המשוררת ומשפחתה, אך הגינה אבדה. על יופיה מעידה אחייניתה, מרתה דיקינסון ביאנצ'י, שזוכרת "מרבדים של שושנת העמקים, אמנון ותמר, אפונה ריחנית ויקינתון, שהיה בכוחם לגרום לכל דבורי הקיץ הפרעות במערכת העיכול. היו שם משוכות של אדמונית וערימות נרקיסים בעונה, ציפורני חתול בשביל להסיח את הדעת – ממש אוטופיה של פרפרים".
אחד האוצרות שטיפחה דיקינסון כגננית היה עשבייה (הרבריום) משלה – אלבום צמחים מיובשים, שאותם ליקטה וקטלגה בקפדנות עד אין קץ לאורך שנות ילדותה ונעוריה. העשבייה של דיקינסון כוללת לא פחות מ-424 מינים שונים ממצאי הצומח של צפון-מזרח ארצות הברית, מאורגנים ב-66 עמודים. לכל צמח הוצמדה תווית בכתב ידה המסוגנן של המשוררת; חלק מהתוויות מציינות את השם המדעי המדויק של הצמח בלטינית, לפי הטקסונומיה המקובלת של קארולוס ליניאוס (Linnæus), וחלקן – את השם העממי, הנהוג בציבור. הדפים נצררו בכריכת עור ירוקה כהה, שעליה דוגמת עלים ופרחים.
במשך שנים ארוכות האוסף נשכח מלב, ועצם קיומו נודע אך למעטים. הוא נשמר בארכיון של אוניברסיטת הרווארד, בלי שהייתה לאיש רשות לגשת אליו, מפאת עדינותו. רק לפני כשני עשורים פרסמה האוניברסיטה העתק זהה למקור (עותק פקסימיליה) של הספר, שמשקף את מצב השימור המצוין של הצמחים. רובם ככולם שמרו על צבעם, והם פותחים צוהר נאמן לאוסף המקורי של דיקינסון. בשנים האחרונות הספר עבר דיגיטציה, וכעת הוא נגיש לקהל הרחב.
אחד האוצרות שטיפחה דיקינסון היה עשבייה (הרבריום) משלה – אלבום צמחים מיובשים, שאותם ליקטה וקטלגה בקפדנות עד אין קץ. אחד מדפי האלבום | Houghton Library, Harvard University
הגנים של אמילי
המשוררת והחוקרת ג'ודית פאר (Farr), שהקדישה משאבים ניכרים לדיקינסון וליצירתה, פרסמה ספר בשם "הגנים של אמילי דיקינסון" (The Gardens of Emily Dickinson), אשר מתאר בפרוטרוט את החיבור בין אמילי לטבע, שמשתקף בשיריה ובספר הצמחים גם יחד. פאר כותבת כך: "צילומי הפקסימיליה של העשבייה [...] מציגים את דיקינסון הנערה בצורה מלבבת: כמי שעשתה שגיאות כתיב, שארגנה צמחים מיובשים בסגנון אמנותי, וכמי שהחשיבה בנועם [...] את הטבע לחברהּ הטוב".
אחד מהדפים המרשימים ביותר בספר מציג שמונה דגימות שונות של סיגליות, פרח שאותו העריכה דיקינסון במיוחד בשל "הפאר הבלתי-צפוי שלו, שמפתיע את המשוטטים בשדות", כפי שהיא כותבת באחד משיריה. פאר ציינה כי שליש מהשירים של דיקינסון ומחצית ממכתביה מזכירים צמחים – סך כולל של כ-600 אזכורים, שמתוכם כ-350 עוסקים בפרחים; עד כדי כך מרכזית הייתה משמעותם בחייה. שירתה ואלבום העשבייה שלה דוברים באותה שפה, שפת הפרחים, שהעסיקה כותבות נוספות באותה תקופה.
מעניין לא פחות הוא שער הספר, ובו, כפי הנראה, הפרח הראשון שדיקינסון ייבשה אי פעם. מדובר בפרח היסמין – פרח שדווקא אינו טיפוסי לעולם הצומח במסצ'וסטס כלל ועיקר. פאר מציינת שלצד הפוריטניות הדתית שאפיינה את חינוכה של דיקינסון, היא "נמשכה אל הזר, ובמיוחד לאקלים החצי-טרופי או הטרופי שהיא קראה עליו [...] כפי שחיבתה לנוריות, תלתנים, כלניות וגנציאנות שיקפו את חיבתה לפשוט ולמוכר, כך טעמה בפרחים אקזוטיים וזרים שיקף את משיכתה לזר, ללא מוכר, ולמה שנראה נועז ואסתטי".
בשער הספר נמצא, כפי הנראה, הפרח הראשון שדיקינסון ייבשה אי פעם. הדף הראשון באלבום | Houghton Library, Harvard University
דבריה של פאר מתחברים למרכיב אחר בחייה של דיקינסון. חוקרים מסוימים מייחסים לה משבר רגשי מתמשך, שקשור ככל הנראה בעבותות לקשר האינטנסיבי שלה עם סוזן הנטינגטון גילברט דיקינסון, מי שהייתה לה חברת נפש מנעוריה, ומאוחר יותר נישאה לאחיה; קשר שהיה לו, לטענת חלק מהחוקרים, גם אופי רומנטי. על טיב הקשר בין השתיים למדו ההיסטוריונים וחוקרי הספרות ממכתביה של אמילי לסוזן, שהיו אפופים מלנכוליה, התלהבות ואכזבה. באופן סמלי מאוד, הפרח השני באלבום היה פריבט (ובעברית: פרטיות) – כיאה למי שנודעה בקנאות שלה לפרטיותה לאורך כל חייה.
גם שנים לאחר שעזבה את העולם, אמילי דיקינסון ממשיכה לעורר השראה ספרותית ומוזיקלית. כך נולד מאלבום הצמחים הישן שיר חדש, כאשר הזמרת ג'ואן ואסר (Wasser), תחת שם הבמה Joan As Police Woman, הלחינה שיר של דיקינסון, והפיקה לו קליפ שמבוסס כולו על אוסף הצמחים המפואר.
