באות אנאלוגי, עוצמת האות מעידה על המידע שרוצים להעביר, והיא יכולה לקבל כל ערך על פני טווח מסויים. באות דיגיטלי, לעומת זאת, מעבירים מידע בצורה שדומה למורס - או שיש אות או שאין אות.
כדי להעביר מידע בעזרת אות דיגיטלי, ממירים אותו לערכים מספריים ביצוג בינארי, אותו טבעי להעביר באמצעות אות דיגיטלי.
אות אנלוגי (מימין) ודיגיטאלי (משמאל)
לשם הדגמה, נסתכל על המקרה הבא: אנחנו רוצים להעביר בעזרת חוט חשמלי את רצף המספרים 2,4,5 לחבר שנמצא בחדר השני. אנחנו יכולים להסכים עם החבר על שימוש באות אנלוגי, כך שכל וולט מתח שאנחנו מפעילים מייצג יחידה. אם כך, נשים על החוט החשמלי מתח של 2 וולט, לאחר מכן מתח של 4 וולט ולאחר מכן 5 וולט. החבר ימדוד את המתחים וידע שהעברנו את המספרים 2,4,5.
אם נסכים על שימוש באות דיגיטלי, נקבע שכל מתח שהוא פחות מוולט אחד יחשב ל"אין אות" וכל מתח גבוה יותר יחשב ל"יש אות". אחר כך נמיר את המספרים 2,4,5 לצורה בינארית - 010,100,101 בהתאמה. עכשיו נשים מתח גבוה כל פעם שיש 1 ומתח נמוך כשיש 0. החבר, שיודע לפרש את האות ששלחנו, ידע ששידרנו לו את המספרים 2,4,5.
על פניו, השימוש באות דיגיטלי מסובך מאשר השימוש באות אנלוגי.
אף על פי כן, כמעט כל המידע בעולם המודרני מועבר בצורה דיגיטלית בשל מספר יתרונות שיש לו על פני אות אנלוגי. ראשית, אות דיגיטלי עמיד בהרבה בפני רעש: אם באות אנלוגי החבר בחדר השני יראה אות של 4.2, הוא לא ידע האם התכוונו להעביר את המספר 4.2 או שבעצם רצינו להעביר את המספר 4 ונכנס לנו קצת רעש חשמלי לאות.
מסיבה זו ניתן לשכפל מידע דיגיטלי פעמים רבות מבלי לאבד מאיכותו, שלא כמו מידע אנלוגי. שנית, נוח מאד לעבד מידע שהועבר לצורה דיגיטלית.
