נניח את הניסוי המחשבתי הבא, הנקרא ניסוי הדלי של ניוטון:
נמלא דלי במים ונסובב אותו, כתוצאה מכך אנו נבחין כי פני המים יתקערו. ניוטון טען שהתופעה נובעת מתאוצה מוחלטת של דלי המים. מאך, לעומת זאת, טען שאם נקח את הדלי ונשאירו במנוחה אך נסובב את כל גרמי השמים באופן כזה שידמה כאילו הדלי עצמו מסתובב אנו נצפה בקעירות בפני המים בדיוק כמו במקרה שבו סובבנו אנו את הדלי.

לפי עקרון מאך, התכונות האינרציאליות של גוף כלשהו ביקום מושפעות מהאינטראקציה שלו עם המסות האחרות ביקום.
לעומתו ניוטון הניח כי קיימת תאוצה מוחלטת. כלומר על פי עקרון מאך התאוצה היא גודל יחסי, והיא נקבעת יחסית לכוכבי שבת, בסתירה לקביעה שהייתה מקובלת על פי המכניקה הניוטונית כפי שניסח אותה אייזק ניוטון.
אין עד היום תשובה חותכת, ניסויית או תיאורטית, באם מאך צדק בטענתו.

מאת: חיים ברק
המחלקה לפיזיקה של חלקיקים ואסטרופיזיקה
מכון ויצמן למדע   

הערה לגולשים
אם אתם חושבים שההסברים אינם ברורים מספיק או אם יש לכם שאלות הקשורות לנושא, אתם מוזמנים לכתוב על כך בפורום. אנו נתייחס להערותיכם. הצעות לשיפור וביקורת בונה תמיד מתקבלות בברכה.

תגובה אחת

  • יניב

    אז איך המים "יודעים" כיצד להתנהג

    לא משנה אם ניצמד להנחת ניוטון או לעיקרון מאך, יש משהו משונה מאוד בהתנהגות המים.
    הם מחוברים לעולם פיזית דרך הדלי. ועם זאת, איכשהו, הם "מבינים" האם הם מסתובבים ביחס לאיזושהי מערכת ייחוס אינרציאלית (או לחלופין ביחס לכלל המסות בייקום) ומתנהגים בהתאם. מה ההסבר לכך? איך מתבצעת התקשורת הזאת?