שומנים שנספגים בחלל המעי אינם נספגים בכלי הדם, אלא בצינורות של המערכת הלימפית, מבלי לעבור בכבד. אנחנו לא ממש יודעים את הסיבה
רוב החומרים המפורקים בחלל מערכת העיכול נספגים בצד החיצוני של תאי האפיתל המדפנים את חלליה, ומשם מועברים אל כלי דם זעירים המצויים מעבר לצד הפנימי של תאי האפיתל (המבנה המתואר מודגם בתרשים). לפני שתוצרי העיכול מופצים אל כלל רקמות הגוף באמצעות מערכת הדם, מתנקז הדם ממערכת העיכול אל הכבד. את הכבד ניתן לדמות כמעבדה או כמפעל הביוכימי המרכזי של הגוף. התכנסותם הראשונית של כלי הדם ממערכת העיכול אל הכבד מאפשרת את עיבוד תוצרי העיכול, את הכנתם לזרימה בדם ולהיקלטות בתאי הגוף, וכן בקרה ונטרול של רעלנים שעשויים לחדור אל הגוף דרך נתיב העיכול.
השומנים שנספגים מחלל המעי אל תאי האפיתל "מועמסים" בתוכם על חלקיקים המכונים כילומיקרונים (מורכבים מחלבונים ומספר סוגי שומנים). הכילומיקרונים מופרשים אל הצד הפנימי של תאי האפיתל אך לא נספגים בכלי הדם, אלא בצינוריות לימפתיות המכונות לקטיאה. הלקטיאה מתנקזות אל צינור מרכזי של מערכת הלימפה (Thoracic duct) אשר מתנקז אל ורידים מרכזיים של מערכת הדם. מנגנון זה מאפשר לכילומיקרונים להגיע ישירות אל רקמות הגוף, תוך שהם "עוקפים" את הכבד.
בתוך תאי האפיתל השומנים משולבים בחלקיקים המכילים תערובת של שומנים וחלבונים, המכונים "כילומיקרונים". חלקיקים אלה מופרשים אל החללים הפנימיים של הוילי ונספגים בצינורית הלקטיאה הלימפתית. מימין: חתך של דופן המעי הדק. משמאל: חתך רוחב של וילי בודדת בדופן מערכת העיכול | מקור Henry Gray (1918) Anatomy of the Human Body
בתמונה המצורפת אפשר לראות כמה דברים מעניינים. התמונה הימנית מציגה חתך של דופן המעי הדק, בו נספגים עיקר השומנים. הדופן בנוי כמו מברשת צפופה. לבליטות דמויות האצבע, החודרות אל חלל המעי, קוראים "וילי", ותפקידם הוא להגדיל שטח המגע בין תוכן חלל המעי לתאי הגוף המדפנים את מערכת העיכול, וכך להאיץ את פירוק וספיגת החומרים. בתמונה השמאלית מוצג חתך רוחבי של ווילי בודדת בדופן מערכת העיכול. באות א' מסומנים כלי דם זעירים שנמצאים בשולי החלק הפנימי של הוילי, ובאות ב' מסומנת צינורית של מערכת הלימפה (מכונה "לקטיאה") אשר אליה נספגים הכילומיקרונים מכילי השומן שנוצרו בתאי האפיתל. באות ג' מסומנים תאי אפיתל, אשר ממוקמים בהיקף הווילי, באזור שבא במגע עם חלל המעי. אל תאי האפיתל נספגים החומרים המעוכלים, ובכללם השומנים.
למעשה כיום אין הסבר מפורש הקובע מה היתרון בכך שפירוק השומנים פוסח על הכבד, אך ישנן שתי השערות לכך. שתיהן מתבססות על ההנחה שמטרת התנקזות הכילומיקרונים אל הלימפה היא אכן לעקוף את הכבד.
הסברה הראשונה לגבי יתרונו של מנגנון זה נוגעת לאופי הפיסי של הכילומיקרונים - מדובר בחלקיקים גדולים יחסית, אשר לאחר ארוחה שמנה נמצאים בריכוז מאוד גבוה. קיימת טענה שכניסה מאסיבית של כילומיקרונים אל הכבד, אשר ניחן ברשת מסועפת של כלי דם זעירים, עשויה לסתום את כלי דם אילו. הובלת חומרים שומניים בנוזל הדם, שהוא מימי בעיקרו, היא בעייתית, מאחר ושומן אינו מסיס במים. מסיבה זו תמיד נמצא את השומנים בדם כשהם מועמסים על חלקיקים חלבוניים גדולים (LDL, VLDL, HDL וכילומיקרונים), או כשהם בקישור ישיר למולקולות חלבון (חומצות שומן נעות בדם כשהן קשורות לחלבון אלבומין). לכן, לפי סברה זו התנקזות אל מערכת הלימפה מאפשרת דילול של תוצרי ארוחה שמנה בכלל רקמות הגוף, ומונעת היווצרות של "פקק" כילומיקרונים בכבד.
הסברה השנייה מתייחסת לתפקידו של הכבד בניהול הובלת וייצור השומנים בגוף. בקצרה, למעט הכילומיקרונים אשר נוצרים באפיתל המעי, שומנים שנוצרים בגוף וכן אילו המצויים בדם מתוחזקים בכבד באופן רציף. במהלך תחזוקה זו "חש" הכבד במאזן השומן בגוף. לדוגמא, לאחר שכילומיקרון עבר ממערכת העיכול אל רקמות הגוף הוא מגיע בסופו של דבר גם אל הכבד. הכבד דוגם את ה"שאריות" שנותרו על גבי הכילומיקרון לאחר שהזין את כלל תאי הגוף. כמות השאריות "מלמדת" את הכבד האם יש בגוף עודף או מחסור שומן, ובתנאים של עודף שומן בגוף יפחית הכבד את קצב ייצורו.
לפי עיקרון זה, במידה והכילומיקרונים יעברו ישירות ממערכת העיכול אל הכבד, הכבד יתקשה להבדיל בין מצב השומנים האמיתי בגוף למצב השומנים בארוחה האחרונה. לכן, מאחר והכילומיקרונים כבר הורכבו בתאי המעי בצורה המאפשרת נשיאת שומנים בדם אל כלל רקמות הגוף, אין צורך ששומן זה יעבור בכבד. זאת ועוד, במידה והכילומיקרונים היו מגיעים אל הכבד מבלי לעבור קודם ברקמות הגוף, תוכן הארוחה האחרונה היה עשוי למסך על מאזן השומנים האמיתי בגוף.
