בגופינו חושים רבים, תפקידם של החושים הוא להעביר מידע אל המוח, מידע העוזר לנו להתמצא בסביבה, למצוא מזון (וזיווג) ולשמור על שלמות ובריאות גופינו מפני סכנות. תחושות הכאב למינהן (גירוד, צריבה, דקירה, חום שורף וכו'), שנחשבות כחלק מחוש המישוש, חשובות ביותר לצורך התראה מפני גרימת נזק לגוף.
במאמר מוסגר נציין שקיימת מחלה גנטית בשם סיפה (CIPA - Congenital Insensitivity to Pain,= 'אי-רגישות מוּלדת לכאב'), החולים בה לא מאריכים שנים, עקב נזקים מצטברים שנגרמים לגופם (לרוב בגלל התנהגות החולים עצמם) בהעדר תחושת הכאב המזהירה. לעוד פרטים – אתר (באנגלית) על ילד בשם רוברטו החולה בתסמונת.
רמת הכאב מותאמת לרוב לרמת / פוטנציאל הנזק לגוף, למשל: העברה עדינה של מוט על העור תגרום להרגשה נעימה, אם נלחץ את המוט יותר, ברמה שיכולה לגרום לשריטה – התחושה כבר תהייה כואבת. באופן דומה גירויים זהים גורמים לתחושה שונה באיברים שונים בגוף, גם לפי פוטנציאל הנזק: גרגיר חול הוא כמעט לא מורגש בכף הרגל או בגב, הוא מורגש אם מתרכזים בו – בכף היד, בפה – מרגישים בגרגיר חול בודד גם בלי להתרכז אם נקלע ללשון או לשפתיים, ואילו גרגיר חול בתוך העין גורם לתחושת כאב או אי-נוחות בלתי נסבלת מיידית (כי שם יכול לגרום לנזק, למשל לשרוט את עדשת העין העדינה). הגוף לא רגיש רק לנזק מחבלות פיזיות, כידוע יש רגישות לחום ולקור, וישנה רגישות גם לפגיעה מכימיקלים; תחושת הצריבה שמרגישים כאשר סבון נוגע בעין נגרמת עקב רגישות זו.
סבונים בצורות שונות (ויקיפדיה).
בעין – ישנה רירית חשופה (בדומה לפה ולחלל האף) – עם תאים חיים הנמצאים ללא חציצה או הגנה מהעולם החיצון (פרט לשכבת נוזל או ריר) ולכן הם רגישים במיוחד לפגיעה – ולכן יש להגן עליהם במיוחד מפני סכנות (על ידי תחושת כאב), בעור בשאר הגוף – ישנה הגנה טובה של תאי-עור מתים, ולכן כימיקלים (וזה יכול להיות חומצה או בסיס, סבון או אפילו מי-מלח) לא גורמים לשום תחושה של כאב במגע עם העור, אולם כאשר נפגעת שכבת ההגנה החיצונית, למשל כאשר אנחנו נפצעים, התאים החיים נחשפים לעולם החיצוני ואיתם גם הכֶמוֹרֶצֶפְטוֹרִים (כמו=כימיה, רצפטור=קולטן. קולטני הכימיקלים) שמפעילים את תחושת הכאב (ולכן כואב למרוח שריטה בעור באלכוהול, ופצעים 'שורפים' כאשר טובלים במי-הים / ים המלח). אם נוגעים בחומצה או בסיס במשך זמן ארוך מספיק (ראו השאלה מדוע לאחר שנוגעים באקונומיקה יש מגע חלקלק על העור)– נפגעת שכבת העור החיצונית, יש חדירה לשכבות הפנימיות ואז יש תחושת כאב.
עין ממצמצת (ויקיפדיה).
מהוא הכימיקל הספציפי בסבון שמפעיל את הכמורצפטורים בעין לפעול? – ובכן, זה שילוב של כמה גורמים: דרגת חומציות שונה בסבון (לדמעות ולעין יש pH של 7.4, ואילו לסבונים יש בדר"כ או pH בסיסי יותר – בשמפואים ובסבונים לניקוי חזק, או דווקא חומצי יותר, למשל pH=5.5 כדי שיתאימו לדרגת החומציות של העור). בנוסף הדטרגנטים עצמם שנמצאים בסבונים – גורמים להפעלת הרצפטורים של הכאב ולתחושת הצריבה, ככל הנראה כי עלולים לפגוע בקרומי התאים.
בשוק ישנם סבונים / שמפואים לילדים שלא גורמים לתחושת צריבה ולדמעות. בעבר היו שמועות (בעיקר באינטרנט) שחברת ג'ונסון אנד ג'ונסון, אשר הייתה הראשונה שהוציאה מוצר כזה לשוק, ולמעשה יסדה את התחום, שמה בו חומר לאילחוש מקומי (שמשתק את עצבי הכאב) וכך מונעת את תחושת הצריבה, עיון ברשימת הרכיבים של שמפו ללא דמעות של החברה מוכיח כי אין בו שום מאלחש מקומי (החברה אפילו הוציאה הודעה רישמית בנושא בגלל גל השמועות), החברה טוענת לפורמולת 'אלדמע' "סודית", סביר שהסוד הוא בהתאמת רמת ה-pH, וריכוז המלחים הכללי של השמפו לזה של העין (גם מי-מלח בריכוז שונה מזה של הדמעות גורמים הרגשת צריבה), ושימוש בדטרגנטים / חומרים פעילים שטח עדינים יחסית (שמצד אחד לא מגרים את העין, אך מצד שני עדיין מצליחים להמיס שומנים בצורה סבירה) – כמובן שהפורמולה הספציפית שלא גורמת לגירוי הושגה לאחר ניסויים רבים (ועדיין, עלי לציין שמנסיוני, זה לא שהצריבה נעלמת כאשר משתמשים בשמפו לתינוקות, אלא פחותה יחסית לשמפואים 'למבוגרים').
מאת: ד"ר אבי סאייג
מכון ויצמן למדע ומכון דוידסון לחינוך מדעי
הערה לגולשים
אם אתם חושבים שההסברים אינם ברורים מספיק או אם יש לכם שאלות הקשורות לנושא, אתם מוזמנים לכתוב על כך בפורום. אנו נתייחס להערותיכם. הצעות לשיפור וביקורת בונה תמיד מתקבלות בברכה.
