אף שתורתו של פרויד על קיומם של זיכרונות לא-מודעים לא התבססה על ראיות מדעיות, ממצאים מחקר המוח מצביעים על תופעות שאפשר לפרש בצורה דומה
לרשימת כל הכתבות הקוליות באתר
בשלהי המאה ה-19 הציע אבי הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד, רעיון מרחיק לכת, שנותר שנוי במחלוקת עד היום. לצד הידע ודפוסי החשיבה הגלויים והמפורשים שלנו, אמר, יש רובד נסתר שהוא כינה "לא מודע" או "תת-מודע", המורכב מכל המידע, הזיכרונות והחוויות שקיימים בתוכנו ומנחה חלק ממעשינו בלי שאנו ערים לכך. בזמנו לא היו כלים מחקריים שיכלו להפריך או לאשש את רעיונותיו באופן מדעי, וגם עם הכלים שיש בידינו כיום קשה לאשר או לדחות את קיומו של הלא-מודע. אך עם התקדמות המדע, גדלה יכולתנו להתעמק בטענותיו, ולבחון אם יש הבדל בין הדברים שאנו ערים להם – כלומר שנמצאים במודעות, לבין ידע שיש ברשותנו אך אינו נגיש לתודעתנו.
פרויד טען שבני אדם אוצרים במוחם אירועים וזיכרונות שנוצר בשנות ההתפתחות המוקדמות, ושאיננו מסוגלים לשלוף אותם באופן רצוני או להיזכר בהם. הם מאוחסנים בתוככי הלא-מודע. מפעם לפעם הידע הזה יצוץ בעקיפין: בחלומות, בפליטות פה ובדרכים נוספות. שיטת הטיפול שפיתח, שנקראת פסיכואנליזה, מבוססת במידה רבה על הניסיון להציץ בלא-מודע ולחקור את צפונותיו. האם הידע שיש ברשותנו כיום תומך ברעיון הלא-מודע?
בסרט "בכבלי השכחה", בבימויו של אלפרד היצ'קוק, הגיבור מתאר לפסיכיאטרית המטפלת בו את חלומותיו, בניסיון לחדור אל הלא-מודע | Edgardo Ariel Rodriguez, Shutterstock
לראות בלי לראות
אחת התופעות שחושפות כי קיים פער בין ידע ובין מודעות היא ראייה עיוורת (Blindsight). מתברר שעיוורים הפגינו במחקרים יכולת לזהות אובייקטים חזותיים ולהבחין ביניהם בלי יכולת לראות אותם בפועל. למשל במחקר הושיבו נבדקים עיוורים מול מסך, שעליו הופיעה במקומות אקראיים נקודת אור למשך כמה שניות בכל פעם. בכל שלב התבקשו הנבדקים להזיז את עיניהם למקום שבו הופיעה הנקודה לדעתם. במפתיע, הנבדקים כיוונו את עיניהם למקום הנכון, אף שמבחינתם הם לא ראו דבר ומדובר בניחוש בלבד.
איך ייתכן שאנשים שאינם רואים הצליחו לעקוב אחרי נקודת האור? התשובה קשורה לסיבת העיוורון. צריכים להתקיים שני תנאים כדי שתיווצר חוויית ראייה. האחד הוא פעילות עיניים תקינה המאפשרת קליטה של המידע, והשני הוא עיבוד המידע החזותי בקליפת המוח הראייתית, שנמצאת בצד האחורי של המוח. בהתאם לזאת, יש עיוורון שנובע מנזק לעיניים ועיוורון שנובע מפגיעה בקליפת הראייה (עיוורון קורטיקלי). ראייה עיוורת לא קיימת אצל עיוורים מהסוג הראשון, שכן עיניהם כלל אינן קולטות את המידע החזותי. אך בעיוורון קורטיקלי, יש קלט מהעיניים והוא מגיע למוח, מבלי שהאדם יהיה מודע לכך. כדי שראייה עיוורת תתרחש, המידע החזותי צריך להיקלט בעיניים ולעבור עיבוד מסוים במוח, אך בלי התהליכים בקליפת הראייה שמביאים אותו למודעות. עיבוד מידע לא-מודע כזה יכול אפילו להועיל למתבונן העיוור, שכן מתברר שאנשים עם עיוורון קורטיקלי יכולים להימנע ממעידות על ידי היזהרות מחפצים העומדים בדרכם.
הקליטה הלא מודעת הזאת קשורה כנראה לכך שמידע חזותי מעובד לא רק בקליפה הראייתית עצמה. חלק ממנו מועבר במקביל גם לאזור מוחי בשם אמיגדלה, או "גרעין השקד", הקשור בעיבוד רגשי. ואכן מחקרי דימות של מערכות הסיבים במוח (שנעשות באמצעות MRI מסוג DTI) זיהו מסלול מהיר של ראייה, שבו מידע חזותי שעשוי להעיד על סכנה – למשל מציאותו של טורף בקרבת מקום – מועבר ישירות לאמיגדלה, בלי לעבור לפני כן עיבוד ראייתי מלא בקליפת המוח.
נראה כי מדובר במנגנון אינסטינקטיבי במוחנו שנועד לשפר את מהירות התגובה במצבים מסוכנים ולעורר תגובה מיידית של פחד שתניע את האדם להידרך ולנקוט פעולות שעשויות לתרום להישרדותו. ייתכן שמעבר להישרדות, הנתיב הזה מאפשר לאמיגדלה לעבד מידע חזותי נוסף בעל משמעות רגשית, כגון הבעות פנים, ולעורר תגובה התנהגותית בלי החלטה מודעת.
יש הבדלים ניכרים באופי הראייה הלא מודעת של עיוורים שונים, כך שחלקם מצליחים לזהות מאפיינים מסוימים של אובייקטים, למשל פרצופים ותנועות, ואחרים יבחינו במאפיינים אחרים, כגון צבעים וצורות. אך הראייה הרגשית דרך מסלול האמיגדלה לא משלימה את התמונה כולה. המשותף לכולם הוא שאין להם חוויה של ראייה, והם בטוחים שהם רק מנחשים. כלומר עומד לרשותם ידע על חפצים, פרצופים או אובייקטים, והם פועלים על פיו בלי שהם מודעים לכך. לפיכך, התופעה אכן מבטאת פער משמעותי בין מה שאנשים יודעים למה שהם מודעים אליו.
בראייה עיוורת המידע עובר ישירות לאמיגדלה בלי לעבור לפני כן עיבוד ראייתי מלא בקליפת המוח. מסלול המידע מן העיניים לקליפת הראייה במוח | מקור: Jacopin / Bsip / Science Photo Library
ידע, ידיעה ותודעה
ראייה עיוורת אומנם מדגימה את הפער בין ידע למודעות, אך סביר להניח שלא לזה התכוון פרויד כשדיבר על הלא-מודע. העיקר בלא-מודע שלו היו הזיכרונות הישנים והטעונים שאיננו מסוגלים לשלוף ישירות, אך הם משפיעים על רגשותינו והתנהגותנו. כך שמדובר בתהליכים סמויים שמניעים אותנו לפעול בלי, שאנחנו יכולים לשים עליהם את האצבע.
צבירת ידע נעשית על ידי אחסון של זיכרון, המתחלק לשני סוגים. האחד הוא הזיכרון המפורש, כלומר כל מה שאפשר להביע במילים; השני הוא הזיכרון המרומז, שמגלם את המיומנויות שרכשנו – למשל ידיעת קרוא וכתוב או יכולת נהיגה.
מידע מפורש נשמר במוח באמצעות קשרים חדשים שנוצרים בין תאי עצב בהיפוקמפוס, שהוא האזור במוח האחראי על עיבוד זיכרונות חדשים ושמירתם. לעומת זאת, הזיכרון המרומז נשען על אזורי המוח הקשורים במיומנות הספציפית שנלמדה. למשל, שיפור במיומנות השמיעה המוזיקלית יבוא לידי ביטוי בחיזוק קשרים בין תאים בקליפת המוח השמיעתית, האחראים לעיבוד שמיעה.
שני סוגי הזיכרון מתקיימים זה לצד זה. למשל אחרי שיעור פסנתר נזכור שהיינו בשיעור ולמדנו לנגן, ונדע מה הרגשנו ומה אמרה המורה, זהו הזיכרון המפורש. בנוסף, האצבעות שלנו יפתחו את המיומנות בלי שנדע להסביר אותה, זהו הזיכרון המרומז.
אחרי שיעור פסנתר נזכור שלמדנו לנגן, נדע מה הרגשנו ומה אמרה המורה, זהו הזיכרון המפורש. האצבעות יפתחו את המיומנות בלי שנדע להסביר אותה, זהו הזיכרון המרומז. ידיים מנגנות בפסנתר | Diego Cervo, Shutterstock
פסנתרן ללא ידיעתו
הזיכרונות מאוחסנים אצלנו במוח בדמות מערכות של קשרים (סינפסות) בין תאי העצב, וזמינים לנו לשליפה בעת הצורך. אך קשרים בין תאי עצב עלולים להתרופף לפעמים ולהוביל לשכחה.
מקרים מסוימים של אמנזיה, כלומר פגיעות בזיכרון, חשפו תופעות שממחישות את הפערים בין מודעות לידע. שני סוגי האמנזיה השכיחים ביותר הם חוסר יכולת ליצור זיכרונות חדשים (אמנזיה אנטרוגרדית), או שכחה של אירועים שקרו בעבר (אמנזיה רטרוגרדית). מידת השכחה ואופיה תלויים בין השאר בממדי הנזק להיפוקמפוס.
אתרע מזלו של המוזיקאי הבריטי קלייב ורינג (Wearing), והוא לקה בשני סוגי האמנזיה הללו בעת ובעונה אחת. הוא לא זוכר דבר ממה שהיה לפני הפגיעה, וגם אינו מסוגל ליצור זיכרונות חדשים. כלומר הוא אינו זוכר דבר.
הפגיעה החמורה הזאת התרחשה אחרי שוורינג נחשף לנגיף הרפס נדיר שגרם לו דלקת מוח אלימה שהותירה נזק כבד בהיפוקמפוס שלו. למרות המחיקה המוחלטת של זיכרונו, הוא המשיך לנגן במיומנות גבוהה בפסנתר, בלי לדעת שלמד אי פעם לנגן או שעסק בזה באופן מקצועי. היכולת הזאת, כאמור, מושתתת על זיכרון מרומז שאינו תלוי בהיפוקמפוס. הנזק להיפוקמפוס מחק לו את הזיכרון המפורש, כולל המודעות לכך שרכש מיומנות של נגינה.
לא רק הזיכרון המרומז נשאר תקין אצל ורינג, אף על פי שהוא לא ידע אפילו את שמות ילדיו. כל פעם שאשתו דברה נכנסה לחדר עלה על פניו חיוך רחב בלי שידע למה. היא נותרה האדם היחיד שהוא זיהה בבירור. הוא לא זכר מי היא, או שהתחתן איתה, אבל משהו במוחו זכר את הרגש שעוררה בו והגיב לכך.
ייתכן שאפשר להקביל בין שמחתו של ורינג למראה אשתו לבין התנהגות הנובעת מזיכרונות לא מודעים, כטענת פרויד. למרות ההבדל בסוג המידע ובאופן העיבוד שלו בתופעת הראייה העיוורת לעומת אמנזיה, ייתכן שגם השמחה של ורינג נובעת מפעילות האמיגדלה, המשמרת מידע וזיכרונות רגשיים. עם זאת, ההשערה לא נבחנה באמצעות סריקות מוחיות ולא עמדה במבחן מדעי.
מה שברור הוא שעיבוד הרגש באמיגדלה משפיע על האופן שבו זיכרונות מקודדים בהיפוקמפוס ומוסיף נדבך רגשי לחלק מהזיכרונות שלנו. עם זאת, אלו שתי מערכות זיכרון שונות, כך שגם אחרי פגיעה חמורה בהיפוקמפוס הזיכרון הרגשי עשוי להישמר. אולי אפילו חוויתם משהו כזה בעצמכם – האם קרה אי פעם שנתקלתם במקרה במישהו שלא זכרתם את שמו, זהותו או באיזה נסיבות נפגשתם, ובכל זאת הרגשתם בוודאות שאתם מכירים זה את זה?
הפסנתרן המחונן שלא יודע שהוא כזה – סרטון (באנגלית):
ידע לא מודע?
האם התופעות הללו אכן מאשרות שיש הבדל בין ידע למודעות? ואם כן, האם קיים מנגנון מיוחד לשמירת ידע שהוא מתחת למודעות – או "לא-מודע"? זה כבר תלוי מאוד בנקודת המבט, שכן לא קל לבחון רעיונות מופשטים, כמו הלא-מודע הפרוידיאני, בכלים הפיזיולוגיים של מדעי המוח. תובנותיו מרחיקות הלכת של פרויד היו פילוסופיות ופואטיות במהותן, ולא הסתמכו על כלים מדעיים וממצאים אמפיריים. אך רעיונותיו השפיעו מאוד על הבנתנו את הנפש האנושית ואת התנהגותנו.
תחום המחקר שפועל להעמיד את התיאוריות של פרויד וממשיכי דרכו לבחינה מדעית נקרא נוירופסיכואנליזה. החוקרים העוסקים בו משתמשים בכלי מחקר מגוונים, כמו מכשירי דימות מוחי, כדי להתאים את תיאוריות הנפש הפסיכואנליטיות לידע המדעי הקיים. פרויד עצמו התחיל את דרכו המקצועית כחוקר מוח, אך פנה לפסיכיאטריה משום שחש, לדבריו, שהידע המוגבל מאוד שהיה אז לרופאים לא איפשר לפענח את המורכבות של תהליכי הנפש. אך כיום התחום התבגר והתפתח, ורעיונותיו של פרויד נמצאים תחת מבחן – כי הרי אי אפשר להפריד בין הפסיכולוגיה למוח – התשתית הביולוגית של הנפש.
