קורונה:
מדוע כדאי להתחסן?

הכתבה עודכנה ב-23 בפברואר 2021

חיסוני הקורונה שאושרו לשימוש יצרו תקדימים רבים. לא רק שמדובר בחיסונים שפותחו הכי מהר אי פעם, הפיתוח גם נעשה בשקיפות יוצאת דופן. יש הסכמה כמעט גורפת שהחיסונים הללו יעילים, בטוחים ושתופעות הלוואי הנפוצות שלהם מעטות וקלות. אין גם כל צל של ספק שהסכנה בקבלת החיסונים הללו היא כאין וכאפס לעומת מחלת COVID-19, שגבתה עד כה את חייהם של כמעט שני מיליון אנשים ברחבי העולם. ברור שהמפתח להשתלטות על המגפה טמון בחיסון מהיר ויעיל של רוב אוכלוסיית העולם.

ובכל זאת יש אנשים שחוששים. הטיעונים שלהם מתחלקים לשניים. במישור האישי, אנשים צעירים ובריאים טוענים לא פעם ברשתות חברתיות: "הקורונה לא מסוכנת לאנשים בגילי, אז לא הגיוני שאקח את הסיכון ואתחסן". לכך מתלווים בדרך כלל חששות מהמהירות הרבה שבה החיסונים אושרו, והטענה כי "החיסון יותר מסוכן בעיניי מאשר להידבק בקורונה, אם בכלל אדבק". במישור החברתי הטענה שוללת את ערך הסולידריות החברתית: "למה שיהיה אכפת לאחרים אם אני מתחסן? הבנתי שממילא החיסון לא מונע ממני להדביק אחרים, אלא רק מחלה קשה במקרה שאני נדבק, כך שאפילו לא אגן על אחרים. שיתחסנו מי שבקבוצות הסיכון".

לפני שבוחנים את הטענות האלה חשוב להבהיר שהבחירה להתחסן היא שיקול אישי ואין לכפות אותו על איש. אם רוצים לעודד את ההתחסנות לקורונה, הדרך לכך היא באמצעות הסברה, דיון והצגת העובדות.

למי החיסון מועיל? קודם כל למחוסן עצמו. אדם מקבל חיסון קורונה | צילום: Mongkolchon Akesin, Shutterstock

השיקול אישי: מה הסיכון בחיסון?

נתחיל בבחינת ההיבט האישי: מהם שיקולי הסיכון האפשרי מקבלת החיסון, לעומת התועלת הטמונה בהגנה מפני סכנות המחלה עצמה.

ממצאי השלב השלישי של הניסויים הקליניים של החברות פייזר ומודרנה, שכללו עשרות אלפי משתתפים, אמורים להרגיע את רוב החששות מפני החיסונים, שכן תופעות הלוואי שנמצאו בהם היו קלות וחולפות. גם מי שחששו שינסו לעגל פה פינות ראו שהתהליך נעשה בשקיפות חסרת תקדים: פרוטוקולי הניסויים פורסמו לפני תחילתם (פייזר, מודרנה) וכך גם תוצאות הניסויים (פייזר, מודרנה). גם הדיונים בוועדת מינהל המזון והתרופות בארצות הברית (FDA) שודרו בשידור חי ביוטיוב (פייזר, מודרנה), בהשתתפות מומחים חיצוניים ודיון מפורט בכל טענה שעלתה, והסתיימו באישור ברוב גורף.

הניסויים העידו על רמת בטיחות גבוהה. בינתיים חוסנו עוד מיליוני אנשים בבריטניה, בארצות הברית, אצלנו בישראל ובמדינות רבות נוספות. תופעות הלוואי המיידיות מסתמנות ברובן המכריע כשוליות, כאשר התופעות החמורות יותר נדירות ובנות-טיפול: מתוך 18 מיליון מנות החיסון הראשונות בארצות הברית נמצאו 66 מקרים של אלרגיה קשה (תגובה אנפילקטית), כולם קרו תוך דקות מהחיסון, טופלו מיד ובהצלחה וכולם התאוששו במהירות יחסית; מתוך 50 מיליון המנות הראשונות נמצאו 19 מקרים בלבד של ITP, בעייה נדירה בקרישת דם, שבמקרה אחד מתוך אותם 50 מיליון הובילה למוות, כנראה עקב מצב רפואי נסתר קודם. אם כן, תופעות לוואי חמורות יחסית מהחיסון הן נדירות עד כה, ועדיין לא ידוע בוודאות אם יש להם קשר לחיסון ומהו. 

 החשש הוא אם כן מהשפעות לטווח הארוך, אחרי כמה חודשים או יותר. האם יש סיבה ממשית לחשוש מתופעות לוואי נדירות שיתגלו בחלוף שנים? כפי שציינו האפידמיולוגים בדיוני ועדת האישור של ה-FDA, ניסיון של עשרות שנים במתן חיסונים מראה שתופעות לוואי משמעותיות שלהם מתגלות תוך חודשיים לכל היותר. דו"ח מסכם של מינהל המשאבים ושירותי הבריאות בארצות הברית (HRSA) לשנים 2018-2006 הראה 5,646 פגיעות מחיסונים בארצות הברית מתוך יותר מ-3.7 מיליארד מנות חיסון שניתנו בתקופה הזאת, כלומר בטיחות של יותר מ-99.9998 אחוז. תהליך אישור החיסונים עובד היטב אם כן, וגם בהליך האישור של חיסוני הקורונה לא נעשו קיצורי דרך או עיגולי פינות מדעיים או רפואיים.

גם טכנולוגיית ה-mRNA, שבה משתמשים בחיסוני הקורונה, נבדקת כבר שנים, כולל ניסויים על אלפי בני אדם. היא לא היתה בשימוש המוני עד כה, אבל יש לה יתרונות משמעותיים בתחום הבטיחות. גם חיסוני mRNA קודמים, שפיתוחם נעצר, נדחו פשוט כי לא היו יעילים מספיק נגד מחולל המחלה שמפניו הם נועדו להגן – למשל שפעת, כלבת, CMV ו-HIV (איידס), אך נמצאו בטוחים ונטולי תופעות לוואי מיוחדות. טענות חסרות בסיס על סכנה של מחלות אוטואימוניות בעקבות החיסון נשללו על ידי המומחים בוועדת ה-FDA וגם בידי אנשי מקצוע בארץ.

המחיר של החיסון, כלומר הסיכון הצפוי ממנו, נמצא אם כן אפסי בטווח של חודשים. מיטב אנשי המקצוע צופים שיישאר זניח גם בטווח הארוך, גם אם אי אפשר לשלול אותו לחלוטין עד שיעברו שנים ונראו שאכן לא קרו תופעות לוואי בלתי ידועות, שנכון להיום אין שום סיבה מדעית או רפואית לחשוד בקיומן.

השיקול אישי: מה התועלת בחיסון?

אצל חלק מהציבור השתרשה בחודשים האחרונים תפיסה ש"הקורונה מסוכנת רק לזקנים וחולים".  הסיכון לסיבוכים אכן נמוך משמעותית אצל צעירים נטולי מחלות רקע לעומת קשישים וחולים כרוניים, אך הוא רחוק מלהיות אפסי. אם בוחנים את שיעורי התמותה בכל קבוצת גיל, רואים כי הסיכוי שאדם בשנות ה-30 לחייו שנדבק בקורונה ימות מהמחלה עומד על אחד ל-2,500 בערך. בגיל 40 הסבירות עולה לאחד מ-830 ובגיל 50 היא אחד מ-180 בלבד. סיכון לא מבוטל.

גם המונשמים לאורך כל תקופת הקורונה לא מנו קשישים בלבד. מחצית מהמונשמים בכל רגע נתון  היו מתחת לגיל 65, ו-15 אחוז היו בני פחות מ-50.

הנתונים האלה כורכים יחד אנשים עם מחלות רקע ובלעדיהן וההתפלגות שלהם אינה אחידה. אבחון מחלת רקע הוא לא פעם רק חוכמה בדיעבד, שכן על פי סקרי בריאות שנתיים אנשים רבים סובלים ממחלות רקע כמו יתר לחץ דם או הסתיידות עורקים בלי שיהיו מודעים לכך. אפשר להעריך שהסיכון הספציפי למות מקורונה אינו גבוה אצל אנשים צעירים שנראים בריאים, אך עדיין קיים.

אולם תמותה היא רק התוצאה החמורה ביותר של המחלה. יש לזכור שעל כל חולה שמת מקורונה  יש לא מעט שהיו במצב קשה ורבים אף יותר שנזקקו לאשפוז עקב קשיי נשימה או תסמינים אחרים. 

גם התחלואה הקשה אינה מתפלגת באופן אחיד. הצעירים יותר עשויים אולי לשרוד את המחלה אך במחיר של תחלואה קשה וממושכת. נתוני משרד הבריאות מראים שאם בגילאי 80 עד 89 ימותו מהמחלה 2 מכל 3 חולים קשים, הרי שעל כל אדם שמת מקורונה בשנות ה-30 לחייו, יהיו כ-17 חולים קשים. במילים אחרות, אדם בגיל 30 עשוי לחשוב שהמחלה כמעט שאינה מסוכנת עבורו מכיוון שרק אחד מתוך כל 2,500 נדבקים בגילו מת מהמחלה, אך הסיכוי של אותו אדם להיקלע לתחלואה קשה עומד על אחד ל-150 נדבקים בלבד. בגיל 40 הסיכוי למחלה קשה הוא כבר 1 ל-66 נדבקים. 

הנתונים האלה נאספו לפני התפשטות הווריאנטים המידבקים יותר ומבצע החיסון המתקדם בשכבות הגיל המבוגרות. כעת מספר הצעירים במצב קשה הולך ועולה, והם מחליפים בהדרגה את מקומם של המבוגרים יותר. הגיל הממוצע של מאושפז במצב קשה מקורונה ירד בשש שנים תוך ארבעה שבועות. 31 אחוז מהמונשמים כיום בבתי החולים הם בני 60-40. זרם החולים הקשים החדשים בגילים המתחסנים דועך והולך, ואילו בגילים האחרים הוא הולך ועולה. הדינמיקה בכל שכבת גיל תואמת את התקדמות מבצע החיסון, והירידה בתחלואה אצל המחוסנים מתחילה כשבוע אחרי תחילת מתן המנה השניה.

 

חולים קשים חדשים בשכבות גיל שונות: ירידה מובהקת בתחלואה הקשה שמתחילה לאחר מתן מנת החיסון השניה | מקור: על פי נתוני משרד הבריאות, באדיבות פרופ׳ ערן סגל, מכון ויצמן למדע

 מעבר לתופעות הגלויות לעין בטווח הקצר, ממחקרים עולה שתופעת ה"קורונה הממושכת" (long COVID) פוקדת לא פעם דווקא את מי שלא סבלו מהתסמינים הקשים של המחלה ושאינם משתייכים לקבוצת סיכון ידועה.

בניגוד לחיסון, שהחששות מתופעות ארוכות טווח שעלולות להיגרם ממנו מסתכמים בפחדים והשערות, אצל מחלימי קורונה כבר נצפו נזקים אמיתיים גם חודשים רבים אחרי ההחלמה.

מחקר שנעשה בבריטניה על מחלימים צעירים שאינם מקבוצת סיכון איתר אצל יותר ממחציתם נזקים לאיברים פנימיים, בראשם הלב והריאות, גם חודשיים אחרי שהחלימו לכאורה מהמחלה. מחקר אחר שעקב אחרי כמה מאות מאושפזים שהחלימו הראה שאצל למעלה ממחציתם התגלו ממצאים לא תקינים בצילומי החזה גם כעבור חודשיים, אצל כעשירית מהם אף נצפתה מגמה של הידרדרות. מחקר נוסף מצא שאחד מכל ארבעים מחלימים, לאו דווקא מהצורה הקשה של המחלה, המשיך לסבול מתסמינים גם כעבור שלושה חודשים ויותר. לא במקרה נפתחו עד כה באנגליה לבדה 60 מרפאות מיוחדות למטופלי "קורונה ממושכת" .

לא חסרות דוגמאות להשפעות ארוכות טווח ואפילו קטלניות של מחלות מדבקות, שבאות לידי ביטוי שנים אחרי ההדבקה ושהחיסון מונע אותן. אחת מהן היא הדלקת הטרשתית SSPE, שגורמת שיתוק ומוות שנים אחרי ההחלמה אצל אחד מ-609 חולי חצבת, או תופעת מחיקת הזיכרון החיסוני אצל חלק מהמחלימים מחצבת. מתחסנים פטורים מהתופעות ארוכות הטווח הללו, שחלקן מסכנות חיים וחלקן כרוכות רק בסבל מיותר.

הסיכוי להידבק

אם כן, השתכנענו שהמחלה גרועה בהרבה מהחיסון, אבל הרי לא בטוח בכלל שנידבק בה. אפשר לכאורה לתהות מה הטעם להתחסן נגד מחלה שלא נחלה בה בכל מקרה. אבל הסיכון להידבק בה עלול להיות גדול מכפי שנדמה ברגע הראשון.

מבצע החיסון בישראל בעיצומו, ובהתאם התחלואה הקשה והתמותה יורדות בקרב האוכלוסיות שהתחסנו. אמנם נוספת גם תחלואה קשה מקרב שכבות הגיל שהתחסנו פחות, בעיקר גילאי 60-40, אך לעת עתה הגידול בה איטי יותר מהירידה המהירה בתחלואה בשכבות המבוגרות, ונראה שמערכת הבריאות מתרחקת לאיטה מסף הספיקה. הלחץ הכלכלי, האישי והחברתי לחזור לחיים נורמליים מוביל להסרה של ההגבלות, והסיכון להידבק עולה.

הבחירה היא, אם כן, בין התחסנות לבין סכנה לא מבוטלת להידבק בקורונה. מאחר שהתועלת המשוערת במניעת המחלה עולה בהרבה על הנזק המשוער מהחיסון, נראה שההתחסנות כדאית אפילו מתוך שיקול אנוכי בלבד, עוד לפני שבחנו את התועלת החברתית של הצעד הזה. 

השיקול החברתי

מקובל לחשוב שחיסון מונע, לפחות חלקית, לא רק את האפשרות שהמחוסן עצמו יחלה, אלא גם את האפשרות שידביק אחרים בנגיף. אם כך, מדוע אומרים שהחיסון לקורונה מגן על המתחסן בלבד ולא מונע הפצה?

מחוסן שיידבק בקורונה יחסל את הנגיף בגופו מהר וביעילות יחסית, ואפשר לצפות שיפיץ את המחלה הרבה פחות מאשר לא-מחוסן שיידבק. לכן אימונולוגים כמו סר ג'ון בל (Bell), דיקן בית הספר לרפואה של אוניברסיטת אוקספורד ונשיא האקדמיה הבריטית למדעי הרפואה, העריכו מראש יעילות של כ 70-60 אחוז במניעת הפצה מצד מחוסנים. מחקרים ראשוניים אך מקיפים שפרסמו  לאחרונה חברת מיי-הריטג' וחוקרים מאוניברסיטת תל אביב בשיתוף מכבי שירותי בריאות והטכניון הראו שהחיסונים אכן מקטינים מאד את העומס הנגיפי אצל מחוסנים, מה שמצביע על כך שככל הנראה הם גם משמעותית פחות מידבקים.

מחלת COVID-19 מאיימת במיוחד על האוכלוסייה המבוגרת ביותר, אך דווקא בגילים אלה היעילות של מערכת החיסון פוחתת, ובעיקר היכולת שלה ללמוד איומים חדשים ולייצר זיכרון חיסוני נגדם. אף על פי שבניסויים הקליניים של החיסונים נראתה הגנה טובה גם מעל גיל 60, סביר להניח שבקרב הקשישים החיסון יהיה יעיל פחות לעומת המחוסנים הצעירים.

לכן ההגנה היעילה ביותר על אוכלוסיות הסיכון נמצאת בידי הצעירים. שלומם של קשישים שהחיסון עלול להיות פחות יעיל עבורם, ובריאותן של אוכלוסיות בסיכון שלא יכולות להתחסן, כגון מדוכאי חיסון ואנשים שסובלים מאלרגיות מסכנות חיים, תלויים במידה רבה בצעירים ובבריאים. ככל שיהיו מוקפים ביותר מחוסנים, כך יקטן הסיכון שלהם להידבק. רק כיסוי חיסוני מספק באוכלוסייה יוביל לחסינות עדר שלא תאפשר למחלה להתפשט.

שיקול אחרון בשאלת ההתחסנות הוא שאלת האפשרות להופעת מוטציות. נגיפים משכפלים את עצמם מיליארדי פעמים אצל כל אדם שהם מדביקים. התהליך אינו מושלם, כך שמפעם לפעם נופלת טעות בשכפול ונוצרת מוטציה. רובן המוחלט של המוטציות הן לרעת הנגיף ופוגעות ביכולתו להשתכפל או לחדור לתאים וכך נכחדות ונעלמות. באופן נדיר, אולי אחת לכמה מיליארדי מוטציות, נוצרת באקראי מוטציה אחת שדווקא פועלת לטובת הנגיף, משמע לרעת האנושות. מוטציה מוצלחת כזו תשכפל את עצמה עוד ועוד ותהפוך להיות דומיננטית.

כל אדם שמתחסן יחסל במהירות את הנגיף אם יידבק. הנגיף לא מספיק להשתכפל כמעט, והסיכוי להופעת מוטציה מוצלחת יורד כמעט לאפס. כל אחד שלא מתחסן, לעומת זאת, מגדיל עוד קצת את הסיכון להיווצרות "המוטציה הישראלית", שתזרוק אותנו לסיבוב חדש של התמודדות מול מחלה שכבר התחלנו לצאת ממנה.

החלטה רציונלית

בטווח הקצר, הנתונים מראים חד משמעית כי שיעורי התחלואה הקשה והתמותה מקורונה, אפילו אצל מי שאינם בקבוצות הסיכון, גבוהים משמעותית מתופעות הלוואי הנדירות של החיסון. גם בטווח הארוך שוררת הסכמה בקרב רוב אנשי המקצוע, המבוססת על ממצאים מחקריים, שיש יותר מקום לחשוש מהשלכות המחלה מאשר מתוצאות החיסון. לפי הערכות המומחים, החיסון אכן ימתן במידה רבה את הפצת הנגיף, כך שההתחסנות היא גם ביטוי של סולידריות חברתית, ושותפות של המתחסנים במאמץ ליצור חסינות עדר שתגן על האוכלוסיות שבסיכון. 

כשמנסים לקבל החלטה רציונלית צריך להיזהר מכשלי חשיבה ומהטיות שעלולים לבלבל אותנו. הטיה נפוצה אחת היא "הטיית הטבעיות", שלפיה עדיף תמיד להניח לטבע לעשות את שלו, גם כשמדובר במחלה, על פני התערבות אנושית "מלאכותית" כמו חיסון. תכונה אנושית אחרת היא להעדיף אי-עשייה על פני נקיטת צעד, אפילו כשידוע שישיבה בחיבוק ידיים עלולה להוביל לנזק גדול יותר.

המדע סיפק לנו חיסון יעיל מאוד, והקונצנזוס המקצועי הוא שהסיכון ממנו נמוך עד אפסי. מולו ניצבת מחלה מפושטת באוכלוסייה, שנשקף ממנה סיכון לא מבוטל, אמיתי ונמדד במחקרים רבים. לאור הנתונים, הבחירה להתחסן היא ההגיונית, גם אם אינכם שייכים לשום קבוצת סיכון.