אמנזיה היא שם כולל לפגיעה בזיכרון, ממקור פיזיולוגי או פסיכולוגי. מה אנחנו יודעים עליה?
הנרי מולייסון (Molaison) סבל במשך שנים רבות מאפילפסיה חריפה, בעקבות תאונת דרכים שהתרחשה בילדותו. הרופאים זיהו את מוקד התקפי האפילפסיה – מחלה שמתבטאת בפעילות חשמלית עודפת במוח – באזור ספציפי במוחו של מולייסון, והציעו לו להסיר את האזור הבעייתי בניתוח. לאחר הניתוח, שבמהלכו נכרתו חלקים גדולים ממרכז מוחו של מולייסון, הוא אומנם הפסיק לסבול מהתקפים אפילפטיים, אך איבד את היכולת לייצר זיכרונות חדשים. תגלית זו הפכה את מולייסון, שעד מותו נודע רק בראשי התיבות H.M, לאחד המטופלים הידועים ביותר במדעי המוח, ולמקור ידע חשוב בנוגע לזיכרון ולמוח האנושי.
מצבו החדש של מולייסון נקרא אמנזיה: שם כולל לאוסף פגיעות המובילות לאובדן זמני או קבוע של זיכרון, בין שהוא נובע ממקור פיזיולוגי ובין שממקור פסיכולוגי. מקור המילה ביוונית עתיקה, והיא מורכבת משילוב של המילים "א-" (ללא) ו"מנזיה" (זיכרון). נהוג לחלק את האמנזיה לסוגים שונים, בהתאם לתסמיניה ולסיבות שהובילו להתפתחותה.
האזור הפגוע ביותר אצל הנרי מולייסון היה חלקה האמצעי-פנימי של האונה הרקתית, שם נמצא איבר בעל חשיבות עליונה בתהליכי ההיווצרות, האחסון והשליפה של זיכרונות: ההיפוקמפוס. בעקבות המקרה של מולייסון התברר שההיפוקמפוס אחראי לזיכרון המפורש שלנו – זיכרון שאנחנו יכולים לתאר במילים.
איבר בעל חשיבות עליונה בתהליכי ההיווצרות, האחסון והשליפה של זיכרונות. חתך בהיפוקמפוס של עכבר, עם גרעיני התאים מסומנים בכחול, וחלבונים שונים צבועים באדום וירוק | flickr, NICHD
לשכוח את העתיד
אפשר לחלק את הזיכרונות המפורשים לשני סוגים: זיכרון סמנטי וזיכרון אפיזודי (ארועי). זיכרון סמנטי משמר פיסות מידע שרכשנו לאורך החיים, כמו הידיעה שבקיץ חם ובחורף קר. לעומתו, זיכרון אפיזודי כולל זיכרונות חווייתיים מאירועים שעברנו, כמו הפעם ההיא שהלכנו לאכול גלידה בטיילת. בכל פעם שאנו מייצרים זיכרון כזה, מידע מחושים שונים מתנקז להיפוקמפוס, והוא יוצר קשרים חדשים בין תאים שמייצגים את הזיכרון. למשל, כשהיינו אז בטיילת, איזה טעם היה לגלידה? באיזה צבע היו השמיים? ואיזו מוזיקה התנגנה?
אמנזיה שנגרמת מפגיעה מוחית, בין אם מקורה בפגיעת ראש, בווירוס אלים או בשבץ, נקראת אמנזיה ממקור נוירולוגי. נהוג לחלק אמנזיה נוירולוגית לשני סוגים: אנטרוגרדית ורטרוגרדית. בעקבות כריתת ההיפוקמפוס, מולייסון פיתח אמנזיה אנטרוגרדית (Anterograde Amnesia), שמשמעה "מכאן והלאה". כלומר, בעוד שהזיכרונות מלפני הניתוח נותרו ללא פגע, הנרי איבד את היכולת ליצור זיכרונות חדשים. הוא פגש את רופאיו מדי יום, למשל, אך הם נאלצו להציג את עצמם בפניו בכל יום מחדש. בניגוד לפגיעה הקשה בזיכרון האפיזודי, רמת האינטליגנציה של מולייסון נשארה כשהייתה, והוא ידע לתאר עובדות על חייו ולנהל שיחות קצרות לאורך דקות עד שעות, הודות לזיכרון לטווח הקצר שלו שנותר ללא פגע. אבל הזיכרונות הללו הלכו כלעומת שבאו, ולא השתמרו לטווח ארוך.
הסוג השני של אמנזיה נוירולוגית הוא אמנזיה רטרוגרדית (Retrograde Amnesia), מהמילה ״רטרו", כלומר "מכאן אחורה". אמנזיה זו מתאפיינת בשכחה של חלק או כל האירועים שקדמו לפגיעה, בעוד שהיכולת לייצר זיכרונות חדשים נותרת תקינה. גם במקרים כאלה לא צפויה פגיעה באינטליגנציה או בתחושת הזהות, אך המטופלים יפסיקו לזהות חברים ובני משפחה, ויאבדו פרטים על מהלך חייהם – את כולם או חלקם, כתלות בחומרת הפגיעה.
זיכרון אפיזודי כולל זיכרונות חווייתיים מאירועים שעברנו, כמו הפעם ההיא שהלכנו לאכול גלידה בטיילת. אלבום תמונות | Shutterstock, GoodStudio
שני סוגי האמנזיה, אנטרוגרדית ורטרוגרדית, נובעים ככל הנראה מפגיעה באזורי מוח שונים אך קרובים, בהיפוקמפוס ובסביבתו. לכן לעתים סובלים מטופלים משני הסוגים גם יחד. חוקרים מנסים כבר זמן מה לפענח אילו סוג פגיעות בהיפוקמפוס יובילו לכל סוג של אמנזיה. מסתמן שההיפוקמפוס אחראי על היווצרות הזיכרון ועל התגבשותו, אך לא על השתמרותו לאורך זמן: המידע נשמר ברמת ההיפוקמפוס לתקופת זמן מוגבלת, ולאחר מכן עובר ל"אחסון ארוך טווח" באזורי מוח אחרים. לכן, ככל שהזיכרון ישן יותר, כך יש פחות סיכוי שהוא ייפגע לאחר פגיעה בהיפוקמפוס או באזורים הסמוכים לו. מחקר מהשנים האחרונות מציע שאמנזיה אנטרוגרדית, כמו זו של מולייסון, קשורה בנזק לפורניקס, אזור בסביבת ההיפוקמפוס שמעביר את המידע הלאה וקשור ביכולת שליפת זיכרון.
בשנים רבות של חקר ההיפוקמפוס נמצא שהוא אחד מאזורי המוח היחידים שממשיכים לייצר תאים חדשים לאורך החיים, ושאלו עשויים להיות אחראיים ליצירת זכרונות חדשים. ישנן ראיות להתחדשות תאי העצב בבגרות אצל בעלי חיים רבים, ביניהם חולדות, עכברים וציפורי שיר. הנושא מרתק במיוחד לאור ההשערה ההיסטורית לפיה כל תאי העצב במוחו של אדם בוגר נוצרו בשלב העוברי ובמהלך השנים הראשונות להתפתחות. כיום ממשיכות להצטבר ראיות לכך שהמוח האנושי הבוגר אכן מייצר תאי עצב חדשים, וניסויים על בעלי חיים מראים שיצירתם מאפשרת למידה ויצירה של זיכרונות חדשים. כמו כן, נמצאה ירידה בכמות ייצור התאים החדשים בקרב חולי אלצהיימר, מה שעשוי להצביע על קשר בין ייצור תאי עצב לבין יכולת זיכרון. לפי ההשערה, הפרעה לייצור תאי עצב חדשים בהיפוקמפוס תמנע את היכולת לשלוף זכרונות חדשים ועשויה להוביל לאמנזיה אנטרוגרדית.
לא רק פגיעה בהיפוקמפוס מובילה לאמנזיה; ישנן תופעות נוספות שיכולות להוביל לתסמינים דומים. למשל, אמנזיה דיסוציאטיבית נובעת מגורמים פסיכולוגיים, כמו טראומה בילדות, והיא מאופיינת בשכחת אירועים משמעותיים ופרטים מתוכם. יש שונות רבה בין אנשים שחווים אמנזיה מהסוג הזה: חלקם שוכחים ארועים ספציפיים שנמשכו מספר שעות או ימים, ובמקרים נדירים, יש אנשים ששוכחים את כל תולדות חייהם. לא ידוע על נזק פיזיולוגי שקשור בהפרעה הזו, ובהתאם לזאת, הטיפול יהיה לרוב פסיכולוגי.
בשונה מאמנזיה ארוכת טווח, אמנזיה גלובלית חולפת (Transient global amnesia) היא הפרעה זמנית, שבה היכולת לייצר זיכרונות חדשים נפגעת באופן פתאומי למשך מספר שעות עד יממה. בדרך כלל, מטופלים מובאים לבית החולים על ידי יקיריהם כאשר הם אינם מבינים מדוע הם שם, ושואלים פעם אחר פעם שאלות כמו "מה השעה?" ו"איך הגענו לכאן?", כי הם לא מצליחים לשמר את המידע. אמנזיה זו נפוצה יותר בקרב אנשים בגיל העמידה, ובדרך כלל מתרחשת בעקבות הפרעה בזרימת דם למוח בעת שבץ מוחי. בהדמיית המוח (MRI) של אותם מטופלים נמצאו נזקים המעידים על שבץ ספציפית באזור ההיפוקמפוס. אמנזיה חולפת עלולה לעיתים לנבוע מפרכוסים ואפילו ממיגרנות.
לא רק פגיעה בהיפוקמפוס מובילה לאמנזיה; ישנן תופעות נוספות שיכולות להוביל לתסמינים דומים. אילוסטרציה של שכחה | Shutterstock, Lightspring
אמנזיה או אלצהיימר?
אם מישהו בסביבתכם שוכח דברים לאחרונה, כמו לכבות את הגז או את תאריך יום ההולדת שלו, האם עליכם לחשוד באמנזיה? לפני אבחנה של אמנזיה מכל סוג שהוא, נהוג קודם לשלול מחלות ניווניות, כמו דמנציה ומחלת אלצהיימר. בעוד שאמנזיה בדרך כלל נגרמת בעקבות אירוע נקודתי, כמו תאונה, מחלה, טראומה, שבץ או ניתוח, מחלות מוח ניווניות, כמו דמנציה ובייחוד אלצהיימר, מתפתחות לאורך זמן.
דמנציה ואלצהיימר הן מחלות שמאפיינות אנשים מבוגרים, ונגרמות, לרוב, מפגיעה הדרגתית במספר גדל והולך של תאי עצב לאורך זמן. מחלת האלצהיימר קשורה בקושי בפירוק החלבון עמילואיד בטא, שבכמויות גבוהות הופך להיות רעיל, וגורם למוות של תאי מוח. למרות שהגיל הממוצע לאבחון אלצהיימר הוא 65, מוטציות גנטיות מסוימות עשויות להוביל להתפתחות מוקדמת של המחלה, בעשורים הרביעי והחמישי לחיים. גם במקרים כאלה הפגיעה תהיה הדרגתית. בשל טבעה ההדרגתי של מחלת אלצהיימר, לפעמים קשה להעריך אם התרופות אכן עוזרות להאט את את התרופפות הזיכרון. עולם המחקר ממשיך לחקור, לפתח תרופות וטיפולים ולערוך ניסויים בתקווה להפחית את נזקי המחלה.
ומה לגבי טיפול באמנזיה? ברוב המקרים תהיה התאוששות חלקית ולעיתים אפילו מלאה עם החלמת המוח, אם כי במקרים מסוימים הזיכרון לא ישוב לעולם, ועד היום לא נמצא טיפול למקרים כאלו. למרות הפגיעה הקשה, הסובלים מאמנזיה על כל סוגיה בדרך כלל מסוגלים לזכור או ללמוד ידע תהליכי (פרוצדורלי), כלומר לרכוש מיומנויות חדשות שאינן מושתתות על ידע מפורש, כמו ספורט לסוגיו, בישול, נהיגה ועוד. זאת מכיוון שהלמידה הזו מתרחשת באזורים שחורגים מגבולות ההיפוקמפוס.
