זמן מסך: מובהקות סטטיסטית
אינה חזות הכל

לפי סקר של מכון המחקר פיו (Pew) מ-2018, כמעט כל בני העשרה בארצות הברית מדווחים שיש להם גישה לטלפון חכם, ואילו כמחצית אומרים שהם נמצאים "אונליין" כמעט ברציפות. בבריטניה, הזמן שאנשים צעירים מבלים ברשת כמעט הכפיל את עצמו בעשור האחרון, לפי נתונים של רגולטור תעשיית התקשורת Ofcom.  בשניים באוקטובר אשתקד הזהיר שר הבריאות הבריטי מאט הנקוק (Hancock) כי האיום שנשקף לבריאותם הנפשית של ילדים מהתקשורת החברתית דומה לסיכון שנשקף לבריאותם הפיזית מסוכר. אזהרה זו ליבתה עוד יותר את הדאגות של הורים לילדים ולמתבגרים.

מה אומרים המחקרים?

מחקרים רבים נעשו בניסיון לאשש את הדאגות הללו או להפריך אותן. לפי מאמר דעה שהתפרסם ב-14 בינואר, קיימות כיום עדויות סותרות על הקשר בין שימוש בטכנולוגיה דיגיטלית לבין רווחתם של מתבגרים. זאת בעיקר משום שעדויות אלה מבוססות על סקרים שמקיפים אלפי עד מיליוני נשאלים, והשאלות שבהם הן פשרה בין הצורך להפיק מידע מועיל לבין הרצון שלא להכביד יותר מדי על הנשאלים. לעיתים קרובות, השאלות הן פשטניות, ואינן עומדות בסטנדרטים של מחקר במדעי החברה.

במאגרי מידע גדולים שמכילים מספר רב של משתנים אפשר לנתח את הנתונים במספר בלתי נתפס של אופנים, שיכול להגיע גם לכמה טריליונים (מיליון מיליונים) – כן, זו אינה בדיחה. כך אפשר להגיע כמעט לכל תוצאה, ומטבע הדברים מחקרים שמדגישים סכנות זוכים לתשומת לב ציבורית רבה, ומשפיעים על המדיניות יותר ממחקרים שמצביעים על היעדר סכנות.

זאת ועוד, בבואם לקבוע אם השפעה מסוימת היא בעלת חשיבות, חוקרים מסתמכים בעיקר על מובהקות סטטיסטית (significance). מה פירושה של מובהקות? זוהי למעשה ההסתברות שאם ניקח שתי קבוצות שנבחרו באופן אקראי, נראה ביניהם הבדל במשתנה עליו אנחנו מסתכלים - למשל, בקבוצה אחת היו יותר בעיות נפשיות מאשר בשנייה.  ההבדל הזה הוא תוצאה של התפלגות הנתונים באוכלוסייה הכללית, ואין לו קשר לגורם שמבדיל בין הקבוצות (נניח, גברים לעומת נשים או חולים לעומת בריאים, או במקרה שלנו, ילדים המבלים זמן רב מול המסך וכאלו שלא). ככל שהמובהקות קטנה יותר, כך ההסתברות לקבל הבדל כזה באופן אקראי קטנה יותר, ולפיכך יש סיכוי רב יותר שאם מצאנו הבדל, הוא נובע מהשפעת המשתנה המבדיל בין שתי הקבוצות, שאותו רצינו לבדוק במחקר. בקהילה המדעית יש הסכמה על ערך של 0.05 (5 אחוזים) כערך סף למובהקות סטטיסטית; כלומר, אם יש סיכוי של פחות מחמישה אחוזים שההבדל התקבל באקראי, התוצאה היא בעלת מובהקות של פחות מ-0.05, ונאמר שההבדל מובהק סטטיסטית. ככל שקבוצות הניסוי מכילות יותר נבדקים, יש סיכוי רב יותר שההבדל ביניהן יהיה מובהק סטטיסטית – וכאן בדיוק טמונה הבעיה, כפי שנראה להלן.

חוקרים מסתמכים בעיקר על מובהקות סטטיסטית. לא תמיד זה הפרמטר החשוב ביותר | Shutterstock

תפוחי אדמה חשובים לא פחות

מאמר מחקרי מאוניברסיטת אוקספורד, שהתפרסם גם הוא בינואר, נוקט גישה שונה לניתוח הנתונים מזו שננקטה עד כה. מחברי המאמר סוקרים שלושה מאגרי נתונים גדולים, שניים מארצות הברית ואחד מבריטניה, המקיפים למעלה מ-355 אלף אנשים בסך הכל. המאגרים כוללים מידע על רווחתם של בני עשרה, על שימוש בטכנולוגיה דיגיטלית ועל משתנים אחרים. במקום לבצע ניתוח סטטיסטי אחד או ניתוחים אחדים, ביצעו החוקרים את כל הניתוחים האפשריים, שמספרם הגיע לכמה עשרות אלפים, בשניים מהמאגרים.

החוקרים הראו כי ניתן להגיע לכל טווח התוצאות האפשריות של חישוב הקשר בין טכנולוגיה דיגיטלית לרווחת המתבגרים, החל מקשר שלילי ומובהק סטטיסטית - יותר זמן מסך קשור לרווחה נמוכה יותר - דרך קשר לא מובהק כלל, ועד לקשר חיובי ומובהק, לפיו יותר זמן מסך קשור דווקא לרווחה גבוהה יותר. כל זאת כתלות באופן ניתוח הנתונים, למשל: איך מוגדר שימוש בטכנולוגיה דיגיטלית (טלוויזיה, מחשב, אינטרנט וכן הלאה), ועל פי אילו פרמטרים נמדדת רווחתם של מתבגרים. מכיוון שכל מחקר משתמש במספר רב של מדדים, אפשר לבחור להתחשב או לא להתחשב במדדים מסוימים, ובהתאם לכך יתקבלו תוצאות שונות.

בשקלול של כל הניתוחים האפשריים שנעשו על כל שלושת המאגרים, נמצא שיש קשר שלילי ומובהק סטטיסטית בין שימוש בטכנולוגיה לרווחת המתבגרים, אולם הקשר הזה נמוך ביותר: מקדם המתאם, גודל שמהווה מדד לעוצמת הקשר בין המשתנים, היה מזערי – 0.004. מקדם המתאם הוא פרמטר שנהוג להסתמך עליו במחקרים מדעיים: ככל שהוא קרוב יותר ל-1, הקשר בין המשתנים חזק יותר. כלומר, במחקר הנוכחי יש קשר חלש ביותר בין זמן מסך לרווחת הצעירים, מה שאומר שהארכת הזמן שילד מסוים מבלה מול המסך תשפיע רק בצורה קלה מאוד על רווחתו. במלים אחרות, לממצא אין שום ערך מעשי למרות מובהקותו הסטטיסטית.

כדי לשים דברים בפרופורציה, החוקרים הסתכלו גם על הקשר שבין רווחה למגוון רחב של משתנים אחרים, כמו שתייה, היותם קורבנות של בריונות, עישון, הרגלי שינה ואכילה, הרכבת משקפיים ועוד. הרכבת משקפיים משפיעה לשלילה על רווחת מתבגרים יותר מאשר זמן מסך, ואילו שינה וארוחת בוקר משפיעות גם הן יותר מזמן מסך, אך השפעתן חיובית (ככל שמיטיבים לישון ולאכול הרווחה גבוהה יותר). מפתיע לגלות כי גם אכילה סדירה של תפוחי אדמה הייתה קשורה לרווחה בערך באותה מידה כמו זמן מסך, מה שמגמד עוד יותר את השפעת השימוש בטכנולוגיה על רווחתם של הצעירים.

מה מוסר ההשכל?

אחד המסרים שעולים מן המחקר הוא, שאזהרות מפחידות הן לעיתים מוגזמות, ושעדות מדעית מוגבלת יכולה לעוות את השיח הציבורי – במיוחד בסוגיה שמעורבות בה החלטות הוריות ובריאותם של ילדים. בינתיים, לא כולם מיישרים קו מאחורי ההפחדות: הקולג' המלכותי לבריאות הילד הגיע למסקנה שההשפעה השלילית של זמן מסך היא "לא כצעקתה", והצהיר על כך בהדרכה שהעביר להורים.

אין ספק שהמהפכה הדיגיטלית משנה את החיים המודרניים, אבל אנו זקוקים ליותר נתונים ולנתונים טובים יותר כדי להבין את ההשפעה שיש לה. כאמור, גם אם יש קשר בין זמן מסך לרווחה, עדיין נשאלת השאלה על כיוונו של הקשר הסיבתי, אם בכלל יש כזה: ייתכן שרווחה ירודה דווקא תורמת לשימוש במסכים ולא להפך, וייתכן שבכלל יש גורם שלישי שאחראי לשניהם. מחקרים עתידיים יצטרכו להתמקד יותר בשאלה מה עושים מתבגרים כשהם מבלים מול המסך – אם הם משחקים במשחקים אלימים או שמא הם מנצלים את הטכנולוגיה ללמידה ולהרחבת אופקים. ייתכן שתשובה לשאלה זו תוביל אותנו להבנה טובה יותר של מה באמת משפיע על רווחתם. שאלה חשובה נוספת היא, על חשבון מה בא זמן המסך, ובמילים אחרות, מהם הדברים האחרים שמתבגרים היו יכולים לעשות ואינם עושים, כשהם מבלים מול המסך.

בינתיים, ממצאי המחקר מחזירים אותנו לפרופורציות. אם יש כמה מסרים כלליים העולים מהמחקר הזה – לאו דווקא כאלה שנוגעים לתחום של השפעת הטכנולוגיה הדיגיטלית – הרי הם: ראשית, כאשר יש משתנים רבים שיכולים באופן תיאורטי להבהיר תופעה מסוימת, על החוקרים לגלות שיקול דעת כאשר הם בוחרים מי מהם לכלולבניתוח. ושנית, מדגמים גדולים הופכים גם קשרים חלשים ביותר למובהקים סטטיסטית, ולכן יש להתייחס גם למובהקות סטטיסטית באופן ספקני ולא להסתמך עליה כאבן בוחן יחידה לחשיבותם של ממצאים.