לאחרונה עלתה לכותרות האפשרות לשתול מיליוני עצים ברחבי העולם כדי לבלום את שינוי האקלים. כמה אנחנו יודעים באמת על השפעת הצמחייה על האקלים?
אחד האתגרים הקשים ביותר שהאנושות מתמודדת איתן בימינו הוא שינוי האקלים העולמי. בין הגורמים הגורמים המשמעותיים התורמים לתהליך המסוכן הזה נמצאת הפליטה לאטמוספרה של גזי חממה, ובראשם פחמן דו-חמצני.
רוב הפחמן הדו-חמצני שאנחנו פולטים מגיע מדלקי מחצבים, שבהם אנחנו משתמשים כדי לייצר חשמל, להתחמם ולנסוע ממקום למקום. חלק עצום מהדלקים הללו הם למעשה שרידי עצים שגדלו בכדור הארץ לפני מיליוני שנים. העצים האלה מתו, שקעו ונקברו בקרקעית ימים ואגמים בצורה שאפשרה להם להשתמר, והלחץ והטמפרטורה הגבוהים במעמקי האדמה הזינו תהליכים מורכבים שהפכו אותם לנפט, גז טבעי או פחם.
חזרה אל השורשים
אם מקורן של רוב פליטות גזי החממה שלנו כיום הוא בעצים קדומים, האם עצים חדשים יכולים להיות הפתרון?
צמחים מייצרים את מזונם בתהליך שנקרא פוטוסינתזה. בתהליך הזה הם משתמשים באנרגיית השמש כדי לייצר סוכרים מפחמן דו-חמצני שמגיע מהאטמוספירה, פעולה שמכונה "קיבוע פחמן". הסוכרים האלו הופכים לאחר מכן למולקולות נוספות, הבונות את הצמח, או מפורקים להפקת אנרגיה. כאשר בעלי חיים אוכלים את הצמחים, הם משתמשים באותו פחמן מקובע כדי לבנות את גופם. כך, מקורו של החומר האורגני ברקמות של יצורים חיים, כולל בני האדם, הוא בקיבוע פחמן.
קיבוע הפחמן בעזרת פוטוסינתזה, בצמחים, אצות וחיידקים מסוימים, הוא התהליך המרכזי שמוריד את רמות הפחמן הדו-חמצני באטמוספרה. בניגוד לעשבים קצרי ימים, עצים יכולים לחיות עשרות שנים, ואפילו מאות, וכך מסוגלים לשמור בגזעיהם פחמן דו-חמצני למשך זמן ממושך. לכן מדענים רבים הציעו במשך השנים לשתול עצים רבים כדי להגביר את קיבוע הפחמן: "לשאוב" פחמן דו-חמצני מהאטמוספרה ולאגור אותו בגזעי העצים.
הרעיון נשמע טוב, אך צריך לשאול כמה עצים אפשר להוסיף לכדור הארץ? במקומות רבים בעולם, ובייחוד באזורים טרופיים, יערות דווקא נכרתים כדי לפנות שטח לגידולים חקלאיים. אם ברצוננו לשתול יערות חדשים, עלינו לוודא שלא נפגע בתוך כך ביבולים הדרושים להזין את אוכלוסיית האדם הגדלה והולכת.
במאמר שפורסם בכתב העת Science ניסו חוקרים מהמכון הטכנולוגי של ציריך להעריך את הפוטנציאל לשתילת יערות חדשים ברחבי העולם. הם אספו לשם כך מידע רב על כמות העצים במקומות "פראיים", שאין בהם פעילות אנושית. חלק מהמקומות הללו כוללים שפע של עצים וצמחייה אחרת, כגון היערות הטרופיים, אך באחרים כמות העצים דלה – למשל סוואנות, ערבות ומדבריות.
לנתונים על צפיפות העצים צירפו החוקרים מידע סביבתי על כל מקום, ובנו על פיו מודל שמעריך את כמות העצים הפוטנציאלית בכל אזור בעולם, בהתחשב בתנאי הסביבה. אחרי שגורעים מהשטח המיוער שטחים חקלאיים או מקומות יישוב וערים, החוקרים הגיעו למסקנה שככל הנראה אפשר יהיה להגדיל את כמות העצים בעולם בכ-30 אחוז בלבד. זה לא נשמע הרבה, אבל יש לכך פוטנציאל ממשי למאבק בגזי החממה: לפי הערכת החוקרים, תוספת העצים הזאת תוכל לקלוט כשני שליש מכמות הפחמן הדו-חמצני שבני אדם פלטו לאטמוספרה מאז ראשית המהפכה התעשייתית.
מסקנת החוקרים: אפשר להגדיל את מספר העצים ב-30 אחוז בלבד. שטח מיוער | צילום: Shutterstock
תרומה חלקית בלבד
אף שנראה כי שתילת עצים אכן תסייע לבלום את שינוי האקלים העולמי, התמונה האמיתית מורכבת יותר. ראשית, הים עצמו הוא מאגר גדול מאוד של גזי חממה, והוא סופח כמחצית מהגזים הנפלטים כתוצאה מפעילות האדם. אם נגביר את קליטת הפחמן הדו-חמצני ביבשה באמצעות שתילת יערות, ריכוז הפחמן הדו-חמצני באטמוספרה יפחת, אך במקביל הדבר יגרום לשחרור בחזרה לאוויר פחמן דו-חמצני שהיה מומס עד כה בים. לכן ההשפעה של שתילת יערות על האקלים עלולה להיות פחותה מהתחזיות.
שנית, לצמחים יש השפעה הרבה יותר מורכבת על המערכת האקולוגית, מעבר ליכולתם לקלוט פחמן דו-חמצני. לדוגמה, מקומות שהקרקע בהם בהירה בדרך כלל, למשל אזורים מושלגים או הרי טרשים, נוטים להחזיר את רוב קרינת השמש. שתילת עצים תכהה אותם, וכך כדור הארץ יספוג יותר קרינת שמש ויתחמם. כיוון שכך, יש אזורים שבהם התרומה של הפחתת כמות הפחמן הדו-חמצני לעצירת ההתתחממות הגלובלית תבוטל במידה רבה עקב קליטה מוגברת של קרינת השמש. ומעבר לכך, עצים עלולים לפלוט בעצמם גזי חממה כגון מתאן, ולשמש מעין "תעלות ניקוז" לפליטות גזי חממה שיוצרים מיקרואורגניזמים באדמה.
אין עוררין ששתילת עצים היא מרכיב חשוב בארגז הכלים שלנו לצורך ההתמודדות עם שינויי האקלים. אבל דרוש לנו עוד מידע רב כדי להבין באילו מקומות ובאילו תנאים ניתן יהיה להשתמש בכלי זה בצורה היעילה ביותר. במקביל אין מנוס מלהמשיך לחפש דרכים לצמצם את שריפת דלקי המחצבים ולפתח שיטות חדשות לקיבוע פחמן.
