איך אנחנו מזהים תנועה?

כדי לפעול בעולם הסובב אותנו עלינו לזהות קודם כל את הדברים האחרים שפועלים סביבנו, כלומר כל מה שנע. התנועה של דברים סביבנו חשובה להישרדותנו עד כדי כך שכבר ברשתית העין – האחראית לשלבים הראשונים של תהליך הראייה – יש תאים שרגישים לתנועה בכיוון מסוים, ואזור שלם במוחנו מוקדש לזיהוי תנועה.

המידע על מה שאנחנו רואים מגיע מהעיניים אל החלק האחורי ביותר של קליפת המוח, שם הוא עובר את העיבוד הראשוני. כל תא עצב באזור הזה מגיב רק לעצמים שנמצאים באזור צר אחד של שדה הראייה. בחלק מהתאים השדות מורכבים יותר, והם לא יפעלו בתגובה לכל גירוי בשדה הראייה הצר שלהם, אלא רק אם תהיה בו תנועה.

בשלב הזה המידע עדיין מקוטע ומכיל הרבה שדות ראייה צרים שבחלקם אובחנה תנועה. משם עובר המידע המעובד באופן ראשוני לשני מסלולים נפרדים – מסלול ה"מה", שתפקידו לזהות אם ראינו אריה או שמא כיסא, ומסלול ה"איפה" שמאתר היכן נמצא העצם שזיהינו.

האזור שעוסק בתפיסת תנועה הוא חלק ממסלול ה"איפה". מגיע אליו מידע מפורט משדה הראייה, שכולל בין השאר את השדות שבהם זוהתה תנועה, מה היה הכיוון שלה ומה מהירותה. באזור הזה, המכונה MT, או בעברית "האזור הטמפורלי המרכזי" של הראייה, מחובר כל המידע מאזור הראייה הראשוני לתמונה מאוחדת של עצם זז במרחב. עם זאת, בגלל הפיצול  הקודם לשני מסלולים, האזור הזה לא "יודע" מהו העצם שהוא מזהה, אלא רק אם הוא נע ולאיזה כיוון.

התפקיד של האזור זוהה בזכות פגועי מוח שאובחנה אצלם פגיעה בו. המטופלים האלה לא הצליחו לראות תנועה זורמת וחלקה, אלא ראו את התנועה כאוסף של תמונות נייחות. זה מזכיר מעט את ספרוני הילדים המצוירים, שבכל עמוד שלהם יש ציור ואם מדפדפים מהר רואים תנועה. האזור הטמפורלי המרכזי שלנו הצליח לאחד את התמונות מהדפים הנפרדים וליצור תחושת תנועה. אבל עבור אנשים עם פגיעה באזור הזה התמונות הרצות ייראו פשוט כרצף תמונות.

עיבוד מתקדם

פענוח התמונה לא מסתיים כאן, והמידע ממשיך הלאה לחלקים אחרים במוח שבהם מתבצע עיבוד מורכב יותר. צריך למשל להבחין בין תנועה של עצמים במרחב, למשל כשאנחנו עוקבים אחרי כדור טניס, לבין תזוזה של הרקע כשאנחנו זזים בעצמנו – למשל הרקע שחולף על פנינו כשאנחנו רצים. לשם כך המוח צריך לשלב בין מידע ראייתי למידע נוסף על התנועה שלנו, שמגיע משרירי הגוף והעצבים באיברי התנועה. בשקלול של כל הנתונים, אנו יודעים "לבטל" את תנועת הגוף ולזהות איזה חלק מהתנועה שזיהינו בשדה הראייה הוא תנועה אמיתית במרחב.

באותו אופן המוח צריך להפריד גם בין התנועה של עצם שזז בשטח לבין תנועת העיניים שלנו, כדי שלא נחשוב שאריה עומד זז שמאלה רק מפני שהסטנו את המבט שלנו מעט. המוח פותר את הבעיה הזאת על ידי שמירת עותק של הפקודות שהוא נתן לעיניים. כלומר הוא יודע לאן זזות העיניים בכל רגע ומתעלם מתזוזות בשדה הראייה שקורות בעקבות זה. בגלל זה, אם מזיזים את גלגל העין (מאוד בעדינות!) עם האצבע, תמונת העולם שאנו רואים זזה, כאילו הסביבה מרצדת. מאחר שלא ניתנה פקודה לעיניים לזוז המוח לא יודע לקזז את התנועה.