מחלה קטלנית גורמת לאיילי בר באמריקה הצפונית לאבד את הפחד מבני אדם
במקומות רבים בארצות הברית נראים בחודשים האחרונים איילי בר שמתנהגים משונה. הם נכנסים לאזורים מיושבים בלי לפחד מבני אדם, והליכתם מקרטעת ומלווה מדי פעם בנפילות. לא בכדי הם זכו לכינוי "האיילים הזומבים".
מחלתם מזכירה מבחינות רבות את מחלת "הפרה המשוגעת", או בשמה הרשמי "ספגת המוח של הבקר", שהתפרצה בבריטניה באמצע שנות ה-90 של המאה הקודמת. המחלה הקטלנית פוגעת ברקמת המוח של בעל החיים הנגוע ומשאירה בו חללים דמויי ספוג, ומכאן שמה. כשבני אדם אוכלים בשר של פרה נגועה, הם עלולים לחלות במחלה דומה, שיכולה לפעמים להתפרץ עשרות שנים אחרי החשיפה.
בשני המקרים מדובר במחלות פריונים – סוג נדיר מאוד וחשוך מרפא של מחלה שפוגעת במערכת העצבים. בעקבות ההתפרצות בבריטניה הוחמר מאוד הפיקוח על מוצרי מזון מהחי, כך שכיום אין כמעט מקרים של העברת מחלות פריונים מחיות לבני אדם בעולם המערבי. עם זאת, מחלות דומות מתגלות שוב ושוב בעולם החי וגורמות נזקים קשים.
במקרה של האיילים מדובר במחלת האייל הזומבי, או בשמה הרשמי CWD (קיצור של Chronic Wasting Disease – מחלת הדלדול הכרוני), שפוגעת גם בצבאים ובבעלי חיים נוספים. מזה קרוב לשנה המחלה מתפשטת במהירות בעדרים של איילי בר ברוב חלקי ארצות הברית. תסמיניה כוללים ירידה במשקל, אובדן קואורדינציה, הליכה עקומה, נפילות, הפרשה מרובה של רוק, אובדן הפחד מבני אדם ולבסוף מוות.
ירידה במשקל, אובדן קוארודינציה, אובדן הפחד מבני אדם ולבסוף מוות. אייל עם תסמיני המחלה | Terry Kreeger, Wyoming Game and Fish and Chronic Wasting Disease Alliance, Wikimedia
חלבון מקולקל
בניגוד למחוללי מחלות אחרים, כמו נגיפים או חיידקים, פריונים אינם יצורים חיים בפני עצמם, אלא פשוט חלבונים פגומים. הפגם שלהם הוא כזה שכאשר הם נמצאים ליד חלבונים אחרים, הם עלולים
לגרום להם לשנות את צורתם ולהפוך גם הם לפריונים. באסוציאציה התהליך הזה קצת מזכיר את האופן שבו מגנטים יכולים להפוך חתיכות ברזל למגנטים בעצמם, אם כי המנגנון כמובן שונה לגמרי.
אצל בני אדם, חלק ממחלות הפריונים הן מחלות תורשתיות, ואחרות יכולות לעבור באמצעות צריכת מזון מן החי הנגוע בפריונים. אין להן שום טיפול, והדרך היחידה להתגונן מפניה היא פשוט לא להידבק. בישראל פירוש הדבר הוא להקפיד לאכול בשר בפיקוח משרד הבריאות, וכמובן לעקוב אחרי הודעות משרד הבריאות לגבי בטיחות מזון.
איילי בר ובעלי חיים נוספים נחשפים לפריונים שמחוללים את מחלת האייל הזומבי דרך המים שהם שותים או באדמה מזוהמת – גורמים שקשה מאוד לטהר, מה גם שפריונים עמידים לרוב אמצעי החיטוי. לכן רשויות הבריאות מנטרות בקפידה את מצב בריאותם של איילים וחיות בר נוספות. השאיפה היא לזהות התפרצות בשלב מוקדם, להרחיק את הפגרים הנגועים ולעצור את המחלה לפני שתצא משליטה.
השאיפה היא לזהות התפרצות בשלב מוקדם. מכל לאיסוף ראשי פגרים של איילים כדי לבדוק נוכחות מחלת CWD, פנסילווניה | woodsnorthphoto, Shutterstock
התפרצות השנה
במקרה הנוכחי המאמצים כשלו: המרכז לבקרת מחלות ומניעתן בארצות הברית (CDC) זיהה את ההתפרצות בעדרי איילים בתחילת 2024. עד אוגוסט המחלה התפשטה לכל הפחות ל-475 מחוזות ב-35 ממדינות ארצות הברית, ואותרה גם צפונה משם, בעדרי אייל קורא בקנדה. בחלק מהעדרים הפגועים, 80 אחוז מהפרטים שנתפסו היו נגועים. סביר להניח ששיעור החולים הכללי ברחבי ארצות הברית נמוך בהרבה, שכן המחלה גורמת לבעלי החיים הנגועים לא לפחד מבני אדם, ולכן קל מאוד ללכוד אותם. האיילים הבריאים ממשיכים כמובן להיזהר מאיתנו.
האם המחלה מסוכנת גם לנו? בניגוד למחלת "הפרה המשוגעת", שבה ידוע שאנשים שצורכים בקר נגוע עלולים לחלות גם הם, במה שנוגע למחלת האייל הזומבי לא ידוע על אף אדם שנדבק בה מעולם. עם זאת, אי אפשר לפסול לחלוטין את האפשרות שהמחלה תעבור גם אלינו, ולכן לא מומלץ לאכול בשר ציד, או בקר לא מפוקח אחר. לגבי חיות הבר עצמן אין כל כך מה לעשות, מלבד לחכות שההתפרצות תחלוף. ה-CDC בעיקר ממליץ לתושבי האזורים הכפריים לדווח על כל התנהגות משונה של בעל חיים בסביבתם, וממשיך לחפש בעלי חיים נגועים כמיטב יכולתו.
סרטון קצר על מחלת CWD:
