מדענים שחקרו את האבולוציה של אגדות עם גילו שרבות מהן קדומות בהרבה ממה שסברו עד כה

ג'ון הנפח היה מפורסם בכל המחוז בזכות הכלים המשובחים שיצר, אך גאוותו עלתה אפילו על כישרונו, והכלים היפים ביותר לא השביעו את רצונו. כאשר השטן עצמו הופיע בנפחייה שלו והציע ללמד אותו את סודות ההתכה והריתוך של כל החומרים בעולם, ג'ון לא עמד בפיתוי ולא חשב אפילו על התשלום – נשמתו בת האלמוות. בעזרת השטן הוא הגיע להישגים שאף בן תמותה לפניו לא חלם עליהם. ואז הגיע יום התשלום. השטן התייצב לדרוש את המגיע לו, אך ג'ון, בפרץ של גאונות, השתמש בסודות החדשים שלמד על מנת לרתך את השטן עצמו לעץ. כך הצליח ללכוד את יריבו וחמק מהעסקה שחתם איתו.

גם אם שמעתם כבר את הסיפור הזה וגם אם לא, ברור למדי שמדובר באגדת עם ישנה. כמה ישנה? לא מזמנם של האחים גרים, וגם לא מימי הביניים. מחקרים חשפו שהיא עוברת מדור לדור, בגרסאות שונות, כבר כ-7,000 שנה ויותר. וזו אינה האגדה היחידה שמקורה קדום הרבה יותר ממה שנהוג לחשוב.

איך אפשר לחקור את ההיסטוריה של סיפורים? שרה דה-סילבה (da-Silva) מאוניברסיטת ליסבון בפורטוגל וג'משיד טהרני (Tehrani) מאוניברסיטת דורהאם בבריטניה השתמשו בשיטות שפותחו עבור ביולוגיה אבולוציונית כדי להסיק מאגדות הקיימות כיום בתרבויות שונות על מקורן העתיק. אך שחזור מוצאם של סיפורים העמיד בפני החוקרים כמה קשיים שנחסכו מעמיתיהם הביולוגים.

ראשית, חלק מהאגדות הופיעו עוד לפני התפתחות הכתב. גם מאוחר יותר סיפורים כאלה לא נחשבו בדרך כלל חשובים מספיק בשביל לבזבז עליהם דיו ונייר או משאבי כתיבה אחרים. רוב העדויות הכתובות של אגדות-עם לקוחים רק מהמאות האחרונות, ולפניהן אי אפשר למצוא "מאובנים" כתובים שיתנו לנו מושג על עברם האבולוציוני של הסיפורים.

שנית, בניגוד לחומר גנטי, שעובר כמעט תמיד מהורה לצאצא, סיפורים עוברים גם בצורה אופקית . ילדים יכולים לספר אותם לחבריהם בכפר הסמוך וצעירים עשויים לחזור עליהם סביב המדורה באוזני אורחים מעיר רחוקה. העובדה שאגדה שגורה בפיהם של דוברי איטלקית, למשל, אין פירושה בהכרח שהיא הגיעה אליהם מהתרבות דוברת הלטינית שממנה התפתחה האיטלקית. יכול להיות שהאגדה התפתחה דוקא אצל דוברי גרמנית, והם אלה שהעבירו אותה לאיטלקים.

הכל נשאר במשפחה
כדי להתגבר על הקשיים האלה התמקדו החוקרים במשפחת השפות הנחקרת ביותר, השפות ההודו-אירופיות. הקבוצה הזו כוללת כמעט את כל השפות המדוברות באירופה, את השפות הסלאביות של רוסיה והבלקן, את הפרסית ואת רוב השפות המדוברות בתת-היבשת ההודית. הלשון שממנה התפתחו כל השפות הללו הופיעה כנראה לראשונה באזור אנטוליה, חלקה האסיאתי של טורקיה, לפני כ-7,000 שנים. כיום יש בידינו עץ אבולוציוני שמסביר איך ומתי הן התפצלו זו מזו, על סמך שינויים שחלו במילים מסוימות לאורך השנים – בדיוק כפי שעץ אבולוציוני של מינים ביולוגיים מבוסס על מוטציות בחומר הגנטי.

במאמר שפורסם בכתב העת Royal Society Open Science השתמשו החוקרים בעץ האבולוציוני הזה כדי להתחקות אחרי מוצאן של 275 אגדות עם שתועדו בחמישים תרבויות הודו-אירופיות. בעזרת כלים סטטיסטיים הם מצאו שההתפלגות של מאה מהן התאימה להתפלגות האבולוציונית של שפות – כלומר, הן נמצאו רק בתרבויות הקרובות זו לזו אבולוציונית ולא באחרות. מתוך המאה האלו, הם פסלו עוד 24 אגדות שהיו נפוצות בתרבויות קרובות גיאוגרפית זו לזו, ולכן יכלו לעבור מהאחת לשנייה בצורה אופקית. לבסוף, נשארו החוקרים עם 76 סיפורים שהועברו בסבירות גבוהה מדור לדור בתרבויות שבהן הם מסופרים כיום.

החוקרים בדקו באלו תרבויות מצוי כל אחד מהסיפורים ומתי התרבויות האלה התפצלו זו מזו, כדי לקבוע ברמה מסוימת של ודאות מתי נוצר הסיפור. גרסאות של "היפה והחיה", למשל, ושל עוד 13 אגדות, נפוצות ברוב התרבויות הסלאביות והאירופיות, ולכן לדעת החוקרים נוצר בסבירות גבוהה עוד לפני שהתרבויות האלה התפצלו זו מזו, אבל אחרי שנפרדו מהשפות ההודיות והפרסיות – אולי כבר לפני יותר מ-6,500 שנה. כשאולפני דיסני קראו לו "סיפור עתיק יומין" בשיר הפתיחה של הסרט שנעשה על פיו, הם בוודאי לא שיערו עד כמה הוא עתיק.

גרסאות של ארבע אגדות נמצאו בתרבויות רחוקות זו מזו בכל ענפי המשפחה ההודו-אירופית, והחוקרים משערים שהן סופרו לראשונה בחברה המקורית שממנה התפתחו כל התרבויות הללו, באנטוליה של לפני 7,000 שנה. אחת מהן היא האגדה על הנפח והשטן שבה פתחנו, והיא התפתחה מאז לשלל צורות וגרסאות. הדיה נשמעים גם ביצירות מודרניות יחסית, כמו "פאוסט" של גתה.

מה גורם לסיפורי עם להחזיק מעמד כל כך הרבה שנים? נראה שהם עוברים תהליך אבולוציוני שבו רק המוצלחים ביותר שורדים ועוברים מדור לדור – אלו מהם שאינם מסובכים מדי אבל גם לא פשוטים עד כדי שעמום; אלו מהם שמדברים על הנושאים שמעניינים אותנו, שמפחידים אותנו, שנותנים לנו נחמה, שמסבירים את העולם מסביבנו. אם נבין מה הופך את הסיפורים האלו לבני אלמוות, אולי נוכל להבין יותר טוב גם את מוחנו. 

0 תגובות