היום לפני: הקשר בין אזניים לשיווי המשקל

בשלהי מלחמת העולם הראשונה התפרסמה בעיתון אוסטרי קריקטורה שבה רופא מכובד מכריז, "הצלחתי לרפא תחלואי אוזניים רבים, אך לא את חרשותה של האקדמיה האוסטרית". הרופא היה רוברט באראני (Bárány), חתן פרס נובל לרפואה לשנת 1914, והפרסום היה שיאה של מלחמת אגו שהסתיימה בסופו של דבר בצאתו לגלות מרצון בשבדיה.

באראני נולד בווינה ב-22 באפריל 1876, הבכור מששת ילדיהם של זוג יהודים הונגרים. בגיל צעיר חלה בשחפת העצמות, שהשאירה בו חותם פיזי בצורת קשיים בקיפול ברכיו, וחותם נוסף בדמות התעניינות ברפואה. הוא השלים את לימודי הרפואה באוניברסיטת וינה ב-1900, ולאחר מכן התמחה בניתוחי אוזניים וראש.

במהלך עבודתו שם באראני לב שרבים ממטופליו, שעברו ניתוחי אוזניים שבהם הוזרקו מים לאוזניהם, סבלו לאחר מכן מסחרחורות. כמו כן הבחין שעיניהם פנו במצב הזה לכיוונים שונים. יד המקרה באה לעזרתו כשאחד ממטופליו אמר לו שהוא חש סחרחורת רק כאשר המים שמוזרקים לאוזניו קרים מדי. הוא חימם את המים ואז המטופל התלונן שהמים חמים מדי. להפתעתו הבחין באראני שעיניו של המטופל נעו הפעם בכיוון הפוך.

מכאן הגיע באראני למסקנה שמים בטמפרטורת הגוף לא יגרמו לסחרחורת, ואימת את ההשערה בניסוי. כמו כן הוא הוכיח שלא רק מטופליו סובלים מסחרחורת כשטמפרטורת המים שונה מטמפרטורת הגוף, אלא גם אנשים שאין להם בעיות  אוזניים.

בהמשך פיתח שיטה לאבחון פגיעה בשבלול האוזן – האיבר שאחראי על תרגום השמע לאותות חשמליים שמועברים למוח, ובהקשר הזה אחראי גם על מערכת שיווי המשקל. הרעיון שעומד בבסיס השיטה שפיתח הוא הזרקה של מים חמים או קרים לאחת האוזניים. במצב תקין זה יגרום להפרעה במערכת שיווי המשקל ולכן לסחרחורת. אולם אם מערכת שיווי המשקל פגועה, למשל בעקבות דלקת אוזניים חריפה, הזרקת המים לא תיצור סחרחורת. בנוסף הוא מצא קישורים בין מערכת שיווי המשקל באוזן למוח הקטן – האזור שאחראי בין השאר על ויסות תנועות.

באמצעות השיטה שפיתח בחן באראני מה קורה לשריריהם של אנשים כשמזריקים מים לאוזניהם, והראה שיש הטיה במקום שבו הם חושבים שאיבריהם נמצאים במרחב, יחסית למקומם האמיתי. עוד הוא מצא שהתופעות האלה קשורות למוח הקטן, שממפה את המרחב לפי למעלה-למטה וימין-שמאל ושקירור המוח הקטן אצל בני אדם משפיע על יציבת הגוף.

כיצד משפיע חום המים באוזן על שיווי המשקל? באראני | מקור: ויקיפדיה

מהשבי לשבדיה
אולם הקריירה המדעית העשירה שלו נקטעה זמנית עם פרו מלחמת העולם הראשונה. באראני גויס כרופא לצבא האוסטרו-הונגרי ונפל בשבי הרוסי. דווקא אז, בשנת 1914, הוא זכה על מחקריו בפרס נובל ברפואה, פרס שהוענק לו בפועל רק כעבור שנתיים, אחרי שחרורו מהשבי.

בשובו לווינה, חבול משנות השבי, התאכזב באראני עד עמקי נשמתו מהיחס שזכה לו מהאקדמיה בארצו, שם האשימו אותו בהעתקת מחקרים ונזפו בו שלא ציטט כראוי את כל העוסקים בתחום. ההאשמות החמורות הביאו לחקירה רשמית של מכון קרולינסקה השבדי, המעניק את פרסי נובל ברפואה, שלא מצאה ממש בטענות נגדו. אולם השבר עם מולדתו כבר היה עמוק, ובאראני הנעלב החליט לעזוב את ארצו והיגר לשבדיה.

ב-1917 קיבל באראני משרת פרופסור באוניברסיטת אופסלה ונשאר שם עד סוף ימיו. בשבדיה הוא חקר שיגרון (כאב) שרירים, והמשיך במחקריו אלה גם לאחר שלקה באירוע מוחי ונותר משותק. בהמשך הוא חווה עוד כמה אירועים מוחיים והלך בסופו של דבר לעולמו ב-8 באפריל 1936, ימים אחדים לפני יום הולדתו ה-60. הוא השאיר אחריו מורשת מפוארת של מחקר רפואי והבנה מעמיקה של המערכת הווסטיבולרית באוזן הפנימית שלנו, שמאפשרת לנו לשמור על יציבה תקינה ועל שיווי משקל.

באראני לא עסק רק במדע. שנות השבי השאירו בו חותם עמוק ובהמש חייו הוא היה פציפיסט ולוחם פעיל למען השלום. במסגרת הזאת גם היה שותף להקמת  מרכז אקדמי בינלאומי לקידום השלום. שניים משלושת ילדיו הלכו בדרכו. בנו הבכור ארנסט היה מרצה לפרמקולוגיה באוניברסיטת אופסולה ובנו השני פרנץ היה פרופסור לרפואה במכון קרולינסקה. בתו אינגריד נישאה לרופא אמריקאי וגם נכדו אנדרס (בנו של ארנסט) עסק במדע והיה לפיזיקאי בעל שם. אבל את רוב תהילת המשפחה גרפה דווקא נינתו זיגריד, שניצחה ב-2012 במקבילה השבדית של תחרות הבישול הטלוויזיונית "מאסטר-שף".